תשובות מהרי"ם ס

ולא תעשה כן בישראל. אם כן אף אם נימא אומר אמרו כשר מ"מ הא לא תעשה כן בישראל. וגם על שיטת הר"ן והרא"ה ליכא למסמך בזה. ונהי דהם סברי היכא דממנה שליח שלא בפניו מועיל ואין זה ענין לאומר אמרו מ"מ לפי הטעם הש"ס דאסיק דחיישינן שמא תשכור עדים ה"ה בזה שייך הך חששא. א"כ לכאורה אין יסוד להיתר זה. ובאמת יש לתמוה ג"כ על הרש"ל שלא דיבר מזה נהי דנפסוק כדעת הפוסקים דאומר אמרו כשר או כדעת הר"ן והרא"ה. מ"מ שייך בזה עכ"פ הך חששא דמבואר בש"ס. ומצאתי בב"ש סי' ק"ל ס"ק ך"ט. כי לפי סוגית הש"ס הני תרי דינים תלי' זה בזה דאם אומר אמרו כשר חתם סופר ועד פסול. ואם אומר אמרו פסול. חתם סיפר ועד כשר. ואנן אזלינן בתרוויהו לחומרא. ולכן אם יש שני גיטין אחד ע"י אומר אמרו ואחד ע"י חתם סופר ועד כשר ממנ"פ אחד מהם. וכתב מיהו בש"ס מבואר אם אמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב פלוני ופלוני ויחתמו איכא חשש אחר שמא תשכיר עדים ויאמר כן בשם הבעל. לפי"ז בכה"ג לא שייך הך ממנ"פ הנ"ל. ואם יתן גט אחד חתם סופר ועד ואחד ע"י אומר אמרו כהנ"ל יש לומר שמא שניהם פסולים. היינו אומר אמרו לסופר ולעדים ויחתמו פסול. משום שמא תשכור עדים וחתם סופר ועד פסול משום שמא אומר אמרו לסופר ויכתוב ואתם תחתמו. דאז לא שייך שתשכיר ולא שייך ממנ"פ אלא אם גירש ע"י חתם סופר ועד. ואחד ע"י אמר אמרו לסופר ויכתוב ואתם חתמו. א"כ יש לתמוה בזה על הרש"ל ז"ל האיך לא חשש מה דחשש הש"ס דאמר ולא תעשה כן בישראל. מיהו נ"ל דעת מהרש"ל ז"ל לפמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ז ע"א בד"ה מתניתן מני ר"י וכו' בסוף דבריהם שכתבו א"נ דזמנין דתעשה כן אפילו לכתחלה. כגון בשעת הדחק. דאל"ה לא התיר הרש"ל ז"ל אלא בשעת הדחק וא"כ בשעת הדחק לא חיישינן להך חששא

ועוד נ"ל בנידון דידן עדיף טפי. כי יש בזה קולא מצד אחר לפמ"ש התוס' שם. דלר"מ דאמר מילי ממסרן לשליח ולדידי' באומר לשלשה תנו יכולים לצוות לאחרים לכתוב ולחתום איכא חורב' אחריני דזמנין דאמר לשלשה תנו ונמלכו שלשתן לומר לסופר לכתוב ולפלוני לחתום ואזלי תרתי מנייהו מדעת שלשתן ואמרי לסופר וכתב. ומשום כסופא דסופר מתתמי לי' בלא ידיעת שלישי והא שכיחא. דכשאומר לשלשה תנו אומרים לאחרים שיכתבו ויתנו לכתחלה כדקתני במתניתן ולא חיישינן שמא תשכיר עדים כי אמר לג' תנו דכיון דאומר אמרו כשר ולא תעשה לא יחתום הסופר אם לא שידע בוודאי שעשאן הבעל ב"ת עכ"ל וכפי הנראה ממרוצת דבריהם דחלקו דבשלשה דהם ב"ת לא חיישינן שמא תשכיר עדים דב"ת לא חשיד. א"כ בנידון דידן דגם אומר אמרו נעשה ע"י ב"ת בוודאי אין חשש בזה שמא תשכיר עדים דב"ת לא חשידי. ועוד בנד"ד דהמקום מרחק רב מהאשה כי אי אפשר לבא שמה לא שייך בזה הן חששא דשמא תשכיר עדים. מיהו בזה אפשר לגמגם דלא חלקו רבנן בתקנתן. אמנם דברי התוס' הנ"ל לכאורה ב"ע דמנ"ל לחדש דבר דבשלשה לא חיישינן שמא תשכור דבכל מקום אין חילוק בין שנים לשלשה. ובכ"מ אמרינן תרי כמאה. ואם חששו חכמים בשנים שמא תשכור ולמה לא חששו בשלשה הלא בפשיטות הו"ל לפרש. דבשלמא אליבא דר"י דסובר באומר לשלשה תנו אין רשאים לצוות לאחרים לכתוב ולחתום. רק בהא הי' סובר דמודה ר"י באומר אמרו. וע"ז מקשה הש"ס. אי ס"ד מודה ר"י באומר אמרו יצא חורב' ואמאי חתם סופר ועד כשר,, וע"ז משני שפיר כיון דכשר ולא תעשה כן בישראל לא שכיחא והיינו כמו שכתבו בדבריהם דלא יחתום הסופר אם לא שידע בוודאי שעשאן הבעל כ"ת והיינו דהסופר לא יכתוב הגט כיון דלא תעשה כן בישראל עד שישאל את הבעל אם אמת הוא כדברי העדים שציוה אותו לחתום וכשיאמר הבע"ל שכן הוא שוב אין חשש בזה משא"כ לר"מ דסובר דבאומר לשלשה תנו יכולים באמת לצוות לאחרים. לכתוב ולחתום רק החורב' הוא כמו שכתבו התוס' דזמנין דאמר לשלשה תנו ונמלכו שלשתן לומר לסופר לכתוב ולפלוני לחתום ואזלי תרי מנייהו מדעת שלשתן ואמרי לסופר וכתב ומשים כסופא דסופר מחתמי לי' בלא ידיעות שלישי א"כ אף אם נימא דבשלשה שייך ג"כ שמא תשכיר ולא תעשה כן בישראל. מ"מ באמת הסופר לא יחתום עד שישאל את הבעל. וכשיאמר הבעל שאמר לשלשה תנו שפיר יחתום הסופר. דהא שלשה באמת יש להם כח לצוות לכתוב ולחתום. ומנא ידע הסופר שעיות נעשה בזה מה דמתחלה הסכימו שלשתן שאחרים יחתמו. ואח"כ תרי מנייהו מחתמי לסופר בלא ידיעות שלישי. א"כ הפסול נעשה ממילא בין שלשתן מה דלא יעלה כלל דעת הסופר בזה כיון שכבר שמעו מהבעל שאמר לשלשה תנו מה ה' עוד לחשוש בזה. כיון דאליבא דר"מ יכולים לצוות לאחרים לכתוב ולחתום. והרי ראה דלא השכיר אשה עדים. א"כ בפשיטו ניחא. ומנ"ל להתוס' לחלק בין שנים לשלשה. וצע"ג לכאורה

ואף למ"ש הפ"י בתוס' שם דהאי לא יחתום הסופר ט"ס הוא בתוס' דמה טיבו של הסופר בכאן ואדרבא הסופר יחתום משום כסופא. אע"ג דכשר ולא תעשה כיון דכשר הוא חייש הסופר על כסופא דילי' אף שלא יעשה כן בישראל. והוא מוכרח בש"ס דמשני כשר ולא תעשה כן לא שכיח. ואפ"ה מקשה הש"ס וליחוש דילמא אמר לבי תרי אמרו לסופר שיכתוב ואתם חתמו. ואזלי הנך ומחתמי לכופר משום כיסופא והאיך יחתום הסופר הא אמרינן דכשר ולא תעשה לענין חתימה לא שכיח. ואין לחתום עד שישמע מפי הבע"ל אע"כ דאפ"ה חיישינן שיחתום הסופר משום כסופא. והא דאמרינן כשר ולא תעשה. היינו דלא שכיח שהבעל יאמר. וא"כ ע"כ מ"ש כאן לא יחתום הסופר לאו דווקא ולאו אסופר קאי אלא שלא יחתום שום עד בעולם עד שידע בוודאי שעשאן הבעל ב"ת ע"ש. ואם נימא כן הי' ניחא לכאורה דבאמת עיקר הדבר דאומר אמרו לא שכיחא. היינו שהבעל יצוה כן כיון דלא תעשה כן בישראל. ולכן כשר חתם סופר ועד דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. א"כ הוכרחו לסברא זו. אמאי לר"מ איכא חורב' אחרת דהא כיון דלא תעשה כן בישראל לא שכיחא והוצרכו לחדש דאצל ב"ת לא חיישינן שמא תשכיר. ז"א, דהא חזינן עכ"פ דהתוס' הוצרכו לחדש דבר דהסופר לא יעשה אם לא שידע בוודאי שעשאן הבעל שלוחים. ונהי דלישנא לאו דוקא כמו שכתב הפ"י. מ"מ חזינין מדברי התוס' דבהך סברא לחודא כיון דאומר אמרו לא תעשה כן בישראל לא שכיחא ולא יעשה הבעל כן אינו מספיק להו דסברתם דאטו כ"ע דינא גמירי ושמא הבעל לא ידע מזה דאין לעשות כן בישראל. רק הוצרכו ג"כ לחדש דהסופר והעדים לא ירצו לכתוב גט זה כיון דלא תעשה כן בישראל ומחמת תרווייהו בהדדי לא שכיחא דבר זה. א"כ הדרא תמיהתנו לדוכתא דשוב א"צ לחדש התוס' דבשלשה לא שייך חשש שמא תשכיר. ונהי דשייך שמא תשכיר מ"מ למה להם לחוש להסופר והעדים כיון שלא יכתבו ויחתמו וישאלו את הבעל אם אמר להם תנו. ושוב מה לחשוש להם בזה והיכא יעלה על דעתם חששא זו מה דנעשה העיות בין שלשתן וצע"ג לכאורה והנה בעזה"י בספרי כתבתי בענין זה דברים ניאותן. והנה טרם חיתום גמר דין בא לידי ספר פר"ח על אה"ע וחשש הרבה בענין זה ושלא להקל אפילו במקום עיגון. מ"מ נלע"ד. כיון דדעת בעל גט פשוט אשר נתקבלו הוראותיו להקל בזה ובפרט דעת היש"ש אשר האחרונים עדיין לא ראו דבריו להקל.