תשובות מהרי"ם נח

שיש לנו לירא להכניס עצמינו בזה הענין החמור. רק האחרון הגדול בעל גט פשוט ז"ל אשר נתפשטה הוראותיו בכל תפוצת ישראל. וגדולי האחרונים גרירין בתרי' טובא. הוא פתח בהצלה והסכמתו הלכה למעשה שבמקום עיגון ודוחק שלא יהי' לה ח"ו תקנה כל ימי' יש לסמוך על דעת המקילים. והביא הרבה מכת הראשונים ז"ל אשר לא הובאו ביתה יוסף שמקילין בזה ויבואר אי"ה

הנה עיקר מחלוקת הראשונים תלי' בזה בסוגי' הש"ס דף ע"ב. דקאמר קולו לאפוקי מדר"כ אמר רב ודרך הפשוט משמע דקאי רק אחרש דבזה ממעטין שאינו מועיל כת"י. והיינו מטעם דמחזיקינן לי' כשוטה אף ע"י כת"י. ואינו מוציא בזה מכלל שטותו. רק הפוסקים המחמירין בזה סומכין על התוספתא תא דקתני בהך ברייתא דמייתי הש"ס הכא. ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו לסופר ולעדים חתמו אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנה לה פסול. עד שיאמר לסופר וכו'. ומשמע בהדיא דאפילו בפקח אינו מועיל כת"י. ולכן פרשו ג"כ הש"ס דהכא קולו לאפוקי מדר"כ דממעט ג"כ בפקח דאינו מועיל כת"י. וכתב הרא"ש ז"ל דאע"פ דהרכנה מהני. אפשר דהרכנה עדיפא טפי משום דמראה בגופו. א"נ נשתתק דאי אפשר בע"א אקילו בי' משום תקנות עגונת והרשב"א בחדושיו כתב כן ג"כ. ומביא רק תירץ הראשון של הרא"ש ז"ל דהרכנה עדיפא טפי משום דהכי איתא בירושלמי היא שמיעות הקול היא הרכנת הראש. והנה דעת התוס' בשמעתין לא ברירא לי האיך דעתם נוטה בזה

והנה הב"ש בא"ע סי' ק"ח סק"ח הביא בפשיטות שדעת התוס' והרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים ס"ל הרכין בראשו עדיף מכתב משום מעשה בגוף הוא כמו קול מ"ה לא ממעט דינו דמתניתן אלא ממעט כת"י. ולפי"ז נשתתק ופקח לא מהני כת"י והגט בטל כמ"ש בברייתא הנ"ל. ובסי' קכ"א הוסף עוד בזה ומביא דברי הב"ח בשם התוס' דמהני כת"י. וכתב הב"ש עליו דלא דק. כי התוס' לא כתבו אלא בתחלת הסוגיא דס"ד כתב עדיף מרמיזא. אבל לה להמסקנא דקימ"ל רמיזא עדיפא לא מהני כת"י

וראיתי לידידי הרב המ"ץ נ"י שתמה בקונטרסו דמנ"ל לומר דדעת התוס' דגם למסקנא רמיזא עדיף מכת"י ואם איתא דלמסקנא רמיזא עדיף מכת"י מאי האי דתמה התוס' כ"כ בדף ע"א ד"ה אמר ר' יוסף וכו תימה לר"י דתקשה לי' מתניתן כיון דאינו מחלק בין אלם לחרש. דלמה יכול לדבר מתוך הכתב בהרכנה סגי והאיך יעלה על הדעת דלמסקנא רמיזא עדיפא מכת"י ולס"ד הי' סבורים התוס' בפשיטות דכת"י עדיף מרמיזא עד שעשה מזה תמי' דתקשה לי' ממתניתן וכמו שהבאנו א"ו נראה דעת התוס' בשמעתין דרמיזא לא עדיף עכ"פ מכת"י ובמתניתן דמהני רמיזא היינו משום דנשתתק הוי כפקח לכל דבריו. וכן הביא המרדכי באמת בשם ר"י שהוא סתם בעל התוס' דבפקח מהני כתב והרכנה. רק אח"כ הביא המרדכי דעתו דאע"פ שהרכנה ורמז בגופו מועיל מ"מ כת"י אינו מועיל ואפילו בפקח ומביא ראי' מהתוספתא הנ"ל ויפה תמה ע"ז. וכן מצאתי בשו"ת בית אפרים חלק א"ע סי' פ' תמה בזה על הב"ש

והנה באמת דעת ולשון התוס' בשמעתין צ"ע שמתחלת דבריהם נראה ממש כמו שהבין הב"ש דבריהם. דכתבו וז"ל בד"ה קולו לאפוקי מדר"כ. וא"ת ואמאי נקט מדר"כ ממתניתן נמי אתי לאפוקי דמכשרה בהרכנת הראש בלא קול ואם נימא דעת התוס' כמו שהביא המרדכי בשם ר"י בעל התוס' דפקח מהני כת"י רק אתי למעוטא חרש דאינו מועיל כת"י א"כ אין מקום לקושייתם דהש"ס לא ממעט אלא גבי חרש דלא מהני כת"י אבל בפקח או נשתתק דדינו כפקח מהני כת"י ורמיזא וגם לא להצריך ולחדש בתירוצים דמסתברא דהרכנה דמתניתין מהני כמו קול כיון דבמתניתין דמיירי באלם דהרי הוא כפקח לכל דבריו מהני באמת כת"י ואמאי דייקא בלשונם דהרכנה דמתניתין מועיל כיון דבמתניתין דמיירי באלם מועיל ג"כ כת"י. א"כ נראה מקושייתם ומתחלת לשון תירוצם כמו שהבין הב"ש דבריהם דבפקח אינו מועיל כת"י רק הרכנה מועיל. אמנם מסוף דבריהם שכתבו וברייתא דנקט עד שישמעו קולו לא שנה אלא למעוטי חרש דר"כ דמסתבר למעוטי משמע מלשונם כמו שהבין הב"ח. והרב המ"ץ שיחי' ובעל ב"א דלא ממטעינין אלא חרש דגרע טפי דאינו מועיל כת"י הא בפקח מועיל כת"י ורמיזא. לכן לא ידעתי לפרש לשון התוס' שלפנינו. שנראה מלשונם דארכבי אתרי רכשא

אמנם לפענ"ד לפרש סוגיא הש"ס אליבא דרוב הפוסקים ז"ל דהסכימו דהרכנה עדיף ף מכת"י ובפקח אינו מועיל כת"י רק הרכנה מועיל וכתבו הרשב"א והרא"ש בשם הירושלמי דהרכנה עדיף דהיינו כמו שמיעות קול. דאינו מובן הסוגיא דלעיל דפריך ר' יוסף על ר"נ מאי קמ"ל תנינא דטובא קמ"ל דאפילו כת"י דגרע מהרכנה מועיל. וכבר הקשה הרשב"א בחידושיו כן וכתב לתרץ וז"ל וי"ל דהשתא לא ס"ל הכין למקשה. ומאן דמתרץ למאי דס"ל מתרץ לי' והוא דחוק בתכלית הדוחק ולענ"ד לפרש בטוב טעם בס"ד ואולי יש לכוון דברים אלו בלשון הרשב"א ז"ל. דהנה מצד הסברא נראה בפשיטות דהרכנה נגד כתיבות יד יש מעליותא וגריעותא. וכן כת"י נגד הרכנה יש מעליותא וג וגריעותא דהנה לענין שמברר לנו הכ"י או הרכנה להוציא שאינו בגדר שוטה רק בישוב ודעת עושה כן. בוודאי מסתבר לנו דבכ"י יותר מתברר לנו שעושה בישוב ודעת מהרכנה. דבהרכנה עדיין לא ידעינן כ"כ בבירור להוציא מלבינו ספק שטותו. וכן כתבו התוס' בהדיא דף ע"א ד"ה אמר ר' יוסף וכו' שע"י כתיבה מתברר יותר שהוא מבין בטוב יותר מהרכנה. אמנם הא דבעינן השמעת קול הוא כמו שכתבו הפוסקים בשם הרמב"ן ז"ל כל זמן דליכא השמעת קול לא חשבינן כתיבו' הסופ' וחתי' העדי' לשמ' כל זמן שלא שמעו מפי הבע' עצמו. ובזה יש מעליותא להרכנה דהרכנה היינו השמעת קול וכמו דאיתא בירושלמי שהביא היינו הרכנת הראש היינו השמעת קול. אמנם בכ"י ליכא השמעת קול ואינו מוציא מידי חשש שלא לשמה

מעתה מתפרשת הסוגיא יפה יפה בס"ד. דהנה ר"כ שחידש חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנין גט לאשתו. נראה ברור דעיקר השמענו דכת"י מוציא לנו מידי ספק שטותו. דמכת"י ניכר שהוא מבין בטיב. דאם הי' משמיענו ר"כ דכת"י הוי כמו השמעת קול ומוציא לנו מידי חשש שלא לשמה. אמאי נקט דינו בחרש בפקח הו"ל להשמיענו זה דכת"י הוי כמו השמעת קול. ואין כאן שלא לשמה. אלא וודאי דעיקר חידושא דר"כ דכת"י מוציא לנו מידי ספק שטותו שניכר שהוא מבין בטיב ולענין השמעת קול לא נחית ר"כ כלל להשמיענו דזה פשיטא דכת"י הוי כמו השמעת קול. ומוציא לנו מידי חשש שלא לשמה וע"ז פריך שפיר ר"י מאי קמ"ל תנינא וכו' למאי דלא ידע שאני אלם. והי' סבור דאלם דינו כשוטה א"כ כיון דהרכנה מוציא לנו מידי חשש שוטה פשיטא דכת"י מוציא לנו מידי חשש שוטה וע"ז משני ר"י אלם קאמרת וכו' דאלם הוי כפקח לכל דבריו והתם הוא דמהני הרכנה. אבל בחרש דדינו כשוטה לכל דבריו לא שמעינן כלל ממשנתינו דאפילו כת"י מועיל מידי ספק שטותו. אמנם לבסוף הסוגיא דמסיק מלשון הברייתא עד שישמעו את קולו לאפוקי מדר"נ. והיינו דברייתא אשמיעינן דבעינן ממש השמעות קול הא כת"י לא מהני אפילו בפקח לשיטות הפוסקים הנ"ל. דכל זמן דליכא