תשובות מהרי"ם נד

לי' אלא כיון שאינו יכול לגרש רק ע"י רצון ולא ידעינן כלל רצונו דאמרינן שיחיא דלאו לאו והן הן נקטי'. היינו חולה דמלמדו להרכין כן בראשו ורק ע"י בדיקה ידעינן בבירור שרצונו לגרש. זה כוונת העיטור

אמנם באמת דעת רש"י והרמב"ם דנשתתק בספק שוטה מחזיקינן לי' והא דמועיל הבדיקה והא. בעתים שוטה ועתים חלים לא מהני בדיקה כדמוכח הש"ס ביבמות ר"פ חרש. תירץ הב"י וז"ל י"ל שכל שבדקוהו ומצאנו דעתו מיושבת תו לא מספקינן לי' בשוטה. דאם איתא דמחמת שטות נשתתק לא היתה דעתו מיושבת עליו בשום שעה עכ"ל. כוונת הב"י לחלק מהא דעתים חלים עתים שוטה היינו דשם מספקא לן בכל עת היכא הוא בדעתו דידעינין בבירור שהוא גברא עתים חלים עתים שוטה. רק לא ידעינן בבירור העת ולכן לא מהני בדיקה. נהי דבעת הבדיקה ידעינן שהוא שפוי בדעתו דילמא רגע אח"כ יתקלקל ויהי' עתים שוטה וזה דבר בלתי אפשר שיהא עומד בבדיקה מתחלת כתיבות הגט עד גמר נתינתו. וחיישינן שמא יש איזה רגעים בתוך כתיבות הגט שאינו שפוי בדעתו. משא"כ בנשתתק לא מספקא לן אלא אם הוא שוטה או חלים. וכיון דידעינן ע"י הבדיקה שהוא חלים שוב לא מחזיקינן לי' כלל בשוטה דע"י הבדיקה נתברר הגם דהוא נשתתק מ"מ הוא שפוי בדעתו ולא חיישינין כלל שמא אח"כ יתקלקל. דהספק אינו אלא על שעה שנשתתק אם הוא שוטה או שפוי וכיון דנתברר לנו שהוא שפוי שוב לא חיישינן כלל שמא יתקלקל. וזה כוונת הב"י ג"כ במה שהקשה על דברי הפוסקים דס"ל דבאלם מעיקרא צריך בדיקה והיינו דצ"ל דמספקא לן מילתא אם הוא שפוי בדעתו לגמרי או לא. ולכן צריך בדיקה. וע"ז הקשה דאמאי מועיל הבדיקה כיון דמספקא לן כיון דנברא מתחלת ברייתו אלם אינו שפוי בדעת לגמרי ראוי להיות דינו כעתים חלים ועיתים שוטה דלא תועיל הבדיקה. וכמו חרש דמספקא לן מילתא אם הוא שפוי בדעתו לגמרי או לא כיון דמתחלת ברייתו הוא חרש ס"ל לר"א דמספקינין לי' בעתים חלים ועתים שוטה. ה"נ באלם מתחלת ברייתו כיון דמספקא לן מחמת דנברא אלם מתחלת ברייתו שמא אינו שפוי בדעתו לגמרי ראוי להיות דינו כמו חרש לר"א דהוי מתחלת ברייתו ומספקא לן בעתים חלים ועתים שוטה. ולא מצי מגרש ע"י בדיקה דחיישינן שמא יתקלקל אח"כ טרם נתינות הגט. בשלמא בנשתתק דהיינו מחמת חולי לא חיישינן כלל רק על אותו שעה שנשתתק וגרמה לו החולי להשתתק מהני בדיקה דחזינין דהחולה דנשתתק אינו גרם לו להיות שוטה. ושוב לא חיישינן כלל שמא אח"כ נתקלקל משא"כ באלם מתחלת ברייתו אם איתא דמספקא לן שמא אינו שפוי בדעתו מתחלת ברייתו דמיא לחרש מתחלת ברייתו וזה פשוט בכוונת הב"י, והט"ז ז"ל בא"ע סי' קכ"א השאיר דברי הב"י בצ"ע ולפמ"ש נתברר הדברים

ועפי"ז הי' ניחא לתרץ קושיות התוס' דף ע' ע"ב ד"ה ומי אר"י הכי כו'. הקשו שם. השתא דמדמה הש"ס לאחזו קורדייקוס תקשה לי' מתניתין דקתני מי שאחזו קורדייקוס ואמר כתבו גט לאשתי לא אמר כלום והכא בשחט בו שנים ואמר כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו וכן הקשו כל הראשונים. ולפמ"ש א"ש. דהנה באמת י"ל דבבדיקה מועיל. דע"י הבדיקה ידעינן שהוא שפוי בדעתו אלא דמספקינין לי' בכל עת בעתים חלים ועתים שוטה כיון דנשחט בו רוב שנים. ובכל עת מתקלקל יותר אינו מועיל הבדיקה. דהא בעינן להיות ידעינן בבירור שיהי' שפוי בדעתו מתחלת הכתיבה עד גמר הנתינה. וזה דבר בלתי איפשר. וכמ"ש לעיל בשם הב"י בשלמא לר"י דלא בעינן שיהי' שפוי בדעתו אלא בשעת אמירת כתבו. ולכן בנשחט רוב שנים אפשר דמועיל ע"י הבדיקה דנוכל לבודקו רגע זו שאומר כתבו גט לאשתי. משא"כ לר"ל דבעינן שיהי' שפוי בדעתו מתחילת הכתיבה עד גמרו. זה דבר בלתי אפשר להיות עומד בבדיקה כל משך הכתיבה וזה נכון

אמנם באמת לדעתי הדבר אינו מוכרע כ"כ דבעתים חלים ועיתים שוטה לא תועיל בדיקה ומצד הסברא הי' נראה דמועיל בדיקה וטעמא רבה איכא במילתא. דהנה הגאון בעל טורי אבן כתב בש"ס דחגיגה דף ג' ע"ב דקאמר הש"ס טעמא דר"ה דבעינין שיהי' בכולן דעביד דרך שטות דבחדא תלינן באומר והקשה בעל ט"א. ונהי דאיכא למיתלי באומר דקאמר לא מחזיקינן לי' בשוטה וודאי. הא כיון דעביד דרך שטות מספיקא הו"ל להחזיקו בספק שוטה עכ"פ. וכתב לתרץ משום דמוקמינן לי' אחזקתו בחזקת פקח וכתב דתינח מי שהי' בחזקת פקח אבל מי שלא הי' בחזקת פקח אמאי לא נחמור לאחזוקי בספק שוטה. ותי' דאזלינן בתר רובא דאינשי דלאו שוטים המה. ומש"ה אפי' היכא: דאיכא חזקה להחמיר ואפילו לא הי' חזקת פקחות כגון בא ממד"ה הא קימ"ל רובא וחזקה רובא עדיף. ולפי"ז נוכל לומר בעתים חלים ועתים שוטה נהי דחזקת פקחות דידי' ליכא עיון דהוא עתים חלים ועתים שוטה ודמיא לתשובת הר"ן שהביא ב"י בש"ע סי' ר"א סעי' ס"ה דמקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה וטבלה בו צריכה לחזור ולטבול. וכתבו דאפי' שעכשיו נמצא שהוא שלם. מ"מ כיון דלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא חסר הי' בשעת טבילה וה"נ בדין עתים חלים עתים שוטה ליכא חזקת פקחת כלל. מ"מ יש לומר דעדיין נשאר הרוב דב"א אינם שוטים. וא"כ אדם שהוא עתים חלים עתים שוטה ונבדק לפנינו שהוא כעת חלים לא מחזיקינן לי' בשוטה עד שראינו שנתקלקל. וכ"ז שלא ראינו קילקול אמרינן שהוא בחזקת חלים. כיון דנבדק לפנינו מעיקרא והי' לים כ"ז שלא ראינו קילקול בדעתו אמרינן דהוא עדיין. חלים ולא יצא מרוב ב"א שאינם שוטים. והוי חזקה דאתיא מכח רובא. ודמיא לגבינות היכא דנמצא טריפה ולא ידעינן אי מעיקרא היתה בעת שנחלב החלב או לא וכתבו הפוסקים נהי דחזקת כשרות ליכא דהוי חזקה שלא נתבררה. מ"מ הוי חזקה דאתיא מכח רובא. דרוב בהמות אינן טריפות. וה"נ הוי חזקה דאתיא מכח רובא וסוגי' הש"ס דר"פ חרש דקאמר הש"ס לר"א דמספקינן לי' בעיתים חלים ועתים שוטה לא מצי לגרש איפשר דכוונת הש"ס בלא בדיקה ובבדיקה מצי לגרש. רק: דאיבעיא הוא אי אמרינן חדא דעתא א"צ בדיקה. ועוד דהא בש"ס דיבמות דף ס"א ע"ב אמר רבה שם אליבא דר"א דס"ל דחיישינן למיעוטא א"כ אינו מועיל בדיקה דהא חזקה ממש ליכא אלא חזקה דאתי מכח רובא ור"א דס"ל דחיישינן למיעוטא א"כ אינו מועיל בדיקה דחיישינן דאחר הבדיקה יתקלקל. הגם דדחה הש"ס שם דברי רבה מ"מ י"ל דר"א ס"ל כרבה. שוב מצאתי בפר"ח על א"ע סי' קכ"א כתב ג"כ דמסוגי' דחרש אין ראי' דבעתים חלים ועתים שוטה אינו מועיל בדיקה דכוונת הש"ס דגרושי לא מצי מגרש היינו כדרך המגרשין דהיינו בלא בדיקה אבל בבדיקה מועיל

ונראה דסברא זו דעתים חלים ועתים שוטה מועיל בדיקה מוכרח בדעת גדולי הפוסקים. דהיינו דעת הרשב"א ודעת רבינו ירוחם. וכ"ה דעת הגהות מיימוני בדעת הרי"ף דאלם מעיקרא כשמוציא את אשתו בעי בדיקה. הביאם הב"ש בסק"ט. וכן באמת משמע פשט לשון הרי"ף והרא"ש דקאמרי אבל חרש מעיקרא בדקינן לי' משמע דבעינין בדיקה. ולדעת הב"י צריכין לדחוק בכוונת הרי"ף והרא"ש כמ"ש הב"ש ולפי"ז לדעת גדולי הפוסקים אלו תקשה האיך מועיל בדיקה באלם