תשובות מהרי"ם נג

סימן כט בדין שמות מקומות ושמות אנשים

בסדר שמות גיטין בא"ע סי' קכ"ח בסעיף ג' בב"ש סק"י דחק לחלק בין שמות מקומות לשמות אנשים דבשמות אנשים כותבין על לשון לעז המכונה כמבואר בסי' קכ"ז. ובשמות מקומות כותבין דמתקריא ריא ותמה אני למה דחק בזה. דהא בב"ש עצמו בסי' קכ"ט ס"ק ך"ה מבואר דהא דכותבין המכונה על לשון לעז היינו היכא דשם הראשון הוא לשון קודש אבל אם גם שם הראשון הוא לשון לעז כותבין גם על שם השני דמתקריא. והנה בשמות מקומת כולם לשון לעז הם. וכמעט לא תמצא שם מקום דהוא לשון קודש. ואם תמצא איזה מקום שהוא בלשון קודש לא תמצא שלא יהי' לה עוד איזה שם אחר. א"כ לא הוצרך הב"ש לדחוק ולחלק בין שמות עיירות לשמות אנשים דבאמת כולהו חד דינא. דכל השמות מקומת הם לעד. ובשמות אנשים ג"כ דינא הכי היכא דהשני שמות הוא בלשון לעז כותבין על השני דמתקריא

ובעיקר מחלוקת מר"ן הב"י והרמ"א ז"ל. דדעת מר"ן הב"י בסי' קכ"ט סעיף ט"ז. דהיכא דהשם השני יוצא משם העברי כותבין דמתקריא והיכא דאין השני יוצא משם העברי כותבין המכונה. ומר"ן הרמ"א ז"ל סובר דהכל תלי' אם השני שמות הוא לשון קודש כותבין דמתקריא. ואם האחד הוא בלשון לעז כותבין המכונה ע"ש. ונראה להביא ראי' לשיטת מר"ן הרמ"א ז"ל. מהא דאיתא בגיטין דף ל"ה. אחא בר הידיא דמתקרי איה מרי ופי' רש"י דאי' מרי הוא שם חניכתו. ולשטת הב"י הו"ל למכתב המכונה איה מרי דהא שם איה מרי אינו יוצא משם אחא בר הידיא. וגם אינו דומה לשם הראשון. א"ו כשיטת הרמ"א דאינו תלוי כלל אם יוצא משם הראשון. אלא אם הוא לשון לעז כותבין המכונה ואם הוא לשון קודש כותבין דמתקריא והכא הוא לשון ארמי דינו כשם לשון הקודש דצריכין לכתוב דמתקריא כמ"ש הב"ש בסוף סדר שמות גיטין בקיצור הכללים אות י"ז דלשון ארמי דינו למכתב כמו בלשון קודש דמתקריא. ועוד דאף את"ל דשם ארמי דינו כמו בלשון לעז. מ"מ הא גם שם ראשון הוא לשון לעז. וכבר נתבאר היכא דשניהם בלשון לעז כותבין על השני דמתקריא. וזה פשוט: סימן ל לידידיי הרבנים ומופלגים חריפים ובקיאים מו"ץ דק"ק קאברין יצ"ו

תשובתם הגיעני לידי ובאמת הוא ענין חמור. ואעפ"כ לאשר המה דופקים על פתחי ראיתי להשיב להם כפי ענ"ד. ונעתיק מקודם דברי השאלה בקצרה. מעשה שהי', בק"ק הנ"ל באיש אחד שנפל מן הגג ונחלה מחמת זה לערך שנה ולא עמד מחמת חולי. ואח"כ הבריא מחליו רק שלא רצה לעמוד ממיטתו ולאכול ולשתות רק על מיטתו והי' זה בערך זמן רב. ואח"כ עמד והלך ועשה מלאכה כדרך כ"א. ואח"כ חזר למיטתו ושכב. ואח"כ עמד רק שלא רצה לעשות שום מלאכה וגם לא הי' שפוי בשלימות. גם לפעמים לא הי' מדבר כלל. וגם לא ביקש שיתנו לו לאכול אפילו כמה ימים. רק אם הי' נותנים לו הי' אוכל. והי' נוהג כן זמן רב. ובחורף העבר הי' בק"ק דווין אצל רופא. ובא מהרופא בחדש אב העבר. ונתרצה ליתן ג"פ לאשתו. וסדרו המ"צ הנ"ל הג"פ כדת. ועל כל השאלות שצריך לשאול לבעל הגט השיב על הכל כהוגן. רק בשאלות שקודם הכתיבה לא השיב תומ"י רק אחר שיהוי קצת. ואח"כ בשאלות שקודם הנתינה השיב בלא שיהוי. ובשעת הנתינה אמר הכל מלה במלה כדברי המסדר. וביום מחר בא לבית המ"צ בבוקר וישב שם לערך שתי שעות אחר תפילת שחרית. וכששאלו אותו למה יושב שם. השיב על קצת דברים כהוגן רק אחר שיהוי לא תומ"י. ועל כמה דברים גמגם בתשובתו גם שאלו אותו בענין הגט שנתן אתמול ולא השיב רק אחר שיהוי. ולא בשלימות. כש"ד סימני שיטה לא הי' עליו מעולם רק ענין מרה שחורה שלא הי' מדבר ולא משיב. רק בשעת כתיבה ונתינה השיב הכל כהוגן. וביום מחר גמגם קצת בבוקר ולאחר חצות חזר לדבר ולהשיב כהוגן. כ"ז תוכן דברי השאלה. עתה באתי להשיב

הנה האיש המגרש אם נפל מן הגג ובא לו חולי זה אם הי' פקח בכל הענינים אין כאן בית מיחוש אף דמבואר בש"ע סי' קכ"א בנפל מן הגג צריך בדיקה היינו כשנשתתק אבל כשהוא מדבר בכל ענינים אין כאן בית מיחוש כלל. אבל מה דיש לעיין בזה. כי לפי איזה זמן מקודם לא הי' שפוי בדעתו כדרך כל אדם. ולא הי' אוכל ושותה והי' יושב בטל מכל מלאכה אף שבזמן הגט כשהי' מסדרין הי' צלול בדעתו ככל אדם. ואם הי' ידעינן בבירור שבעת הזאת הי' שפוי בדעתו לא הי' בית מיחוש כלל כאשר הוכיח הרשב"א בתשובה הובא בש"ע סי' קכ"א סעיף ג'. אך מה דיש לחוש בזה אולי גם בעת הגירושין לא הי' שפוי בדעתו ומה דמסדרי לי' הגט והשיב על השאלות כהוגן עדיין לא יצא מידי חששא. דאולי גם בעת ההיא לא הי' שפוי בדעתו. דהא בעתים שוטה ועתים חלים אם לא ידעינן בבירור העת שהוא חלים לא מצי לגרש כלל. ואף ע"י בדיקה המבואר בגיטין דף ע' ע"ב. והובא בש"ע סעיף ה' אינו מועיל כלל בעיתים חלים ועתים שוטה. וכן מבואר בב"ש שם סק"ד. דהיינו דווקא כשידעינן בבירור העת שהוא חלים אז מועיל. ונראה דמוכח כן להדיא בסוגיא דיבמות בר"פ חרש דמספקא לי' להש"ס לר"א דס"ל דחייב אשם תלוי על אשת חרש. מ"ט דר"א. מפשט פשיטא לי' דחרש דעתי' קלישתא הוא. ומיהו מספקא לי' אי דעתא צילותא ולעולם חדא דעתא הוא א"ד פשיטא לי' דדעתי' קלישתא ולא דעתי' צילותא הוא. והכא היינו טעמא כיון דעתים חלי' ועתים שוטה. וקאמר הש"ס למאי נ"מ להוציא את אשתו בגט. אי אמר' חדא דעת' היא כקדושין כן גירושין ואי אמרת עתים חלים ועיתים שוטה קידושין מצי לקדש גירושין לא מצי לגרש ואמאי לא מצי לגרש בבדיקה המבואר בגיטין ר"פ מי שאחזו. א"ו דבעתים חלים ועתים שוטה אינו מועיל בדיקה. אלא דבאמת צריך להתבונן מ"ט אינו מועיל בדיקה בעתים חלים ועתים שוטה. ונימא דהאי בדיקה תועיל לאחזוקי שהוא בעת ההיא חלים. ונראה דזה כוונת בעל העיטור שהעתיק מר"ן הב"י בסי' קכ"א וז"ל ואיכא מ"ד נשתתק ספק שוטה ולא דייק לן. דאם איתא כי בדקינן ג' זימני מאי הוי להוי בשעת בדיקה כחלים ולבתר הכי כשוטה וליחוש דלמא פיקח הוא ונשתטה הוא ולעולם יהא צריך בדיקה עד שיגיע גט לידה. דהא אין כותבין עד שישתפה. ועוד שוטה בבדיקה מי יהיב גיטא. אלא ש"מ דנשתתק לאו כספק שוטה הוא ש"מ. והא דאמרינן שיחיא דלאו לאו נקטי' לאו משום שוטה הוא דהא שוטה בחדא מילתא לא מיסרך אלא מינא דחולה הוא. עכ"ל. הנה הכריח מזה דבדיקה האמור בגיטין לאו בדיקה להוציא מספק שוטה דא"ה תועיל בדיקה זו בעתים חלים ועתים שוטה. אלא דבבדיקה זו אינו מברר כלל ספק שועה. ונשתתק לאו בספק שוטה מספיקינן