תשובות מהרי"ם מו

ממנות הי' מתקיים בידיעה בלא ראי' ולפ"ז יש לומר בקדושין ג"כ מהני ידיעה בלא ראי'. וכבר השיגו עליו האחרונים בס' ב"מ וע"ש בדבריה' והנה מה שרצה הגאון הרב ר' יונתן ז"ל להסתייע להב"ש מדברי התוס' בשבועות דף ל"ד ע"א ד"ה דאי אית וכו' דמוכח בגמרא דכל אומדנא דהוו אמרינן בד"מ אפילו בד"נ הוו אמרינן. ולכך בעלתה נשיכה בגבו דהוו מחייבינן בחבלות לשלם ה"ה בד"נ אי בכך נעשה טרפה והיינו כאילו ראה ההריגה. וא"כ אף בקדושין כן ויפה פסק המרדכי דהוי קידושין לכ"ע כמו בד"נ. וראיתי להחכם הרב השואל שהשיג בזה וכתב דהדבר לפלא בעיניו. וראייתו מדברי התוס' לאו ראי' הוא. דאדרבה כוונת התוס' להקשות על הש"ס האיך אפשר לומר דד"נ בד"מ תליא מילתא. א"כ ריה"ג גם כרבנן לא מצי סבר. דהא בנחבל גם רבנן מודים וא"כ דכוותי' בד"נ ג"כ הוה מהני. אלא ע"כ דלא תליא זה בזה משום דבד"מ ידיעות האמת הי' סגי משא"כ בד"נ הוו בעינן ראיית עדים דווקא וע"ז תירצו דהמ"ל ולטעמך להוכיח מזה דלא תליא זה בזה ודברי הגאון הרב ר' יונתן נכונים ופשוטים. וכוונת התוס' כפשוטו. דלה"א הי' לו להקשות גם מדרבנן דהא משכחת לה באומדנא כמו שעלתה נשיכה בראשו וניקב קרום של מוח דאומדנא כהאי הוה מועיל בד"נ כמו בד"מ וס"ל להתוס' לפי האמת כן הוא דמועיל אומדנא ברורה כמו בד"מ. וע"ז תירצו דהמ"ל ולטעמך דגם לרבנן משכחת לה אלא צריך לתירוצא כדמתרצת. נהי דידיעה בלי ראי' משכחת לה בד"נ אלא ראי' בלי ידיעה לא משכחת לה. א"כ גם לרבנן ניחא. וזה כוונת התוס' בלי ספק במה דכתבו דהמ"ל ולטעמך. א"כ ממילא נשאר דעת התוס' דבדאומדנא ברורה היו הורגין בד"נ

אך קשה לי על דברי התוס' מהא דאמרינן בסנהדרין דף פ' דשנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג שניהם פטורין, ואמר ר"י אפילו אבא חלפתא ביניהם הרי אף דשם הי' אומדנא ברורה דאבא חלפתא בוודאי לא זרק החץ. וכדפי' רש"י. הרי מוכח דבד"נ לא הוו אזלינן בתר אומדנא ברורה. ואפשר דס"ל להתוס' דזה לאו אומדנא ברורה היא. דהא מצינו בקדושין דף מ"ט היכא דאמר ע"מ שאני רשע גמור אפילו הוא צדיק גמור מקודשת חיישינן שמא הרהר כו' וה"נ לאו אומדנא ברורה היא דחיישינן שמא הרהר לעשות רשע. וכיון שכן אפילו אומדנא זו אמרינן דלאו אומדנא ברורה היא א"כ פשיטא דהתוס' מודים לדינא דהרשב"א. דהיכא דלא ראו נתינת הטבעת אף דראו אח"כ ע"י לאו אומדנא ברורה הוא. וכ"כ הבית מאיר שזה טעמו של הרשב"א ז"ל דלאו אומדנא ברורה הוא. והוי כגמל האוחר בין הגמלים דלא קימ"ל כר"א רק כת"ק וכמפורש בדברי הב"ש ובדברי הרמב"ם פ"ד מה' רוצח ה"ו שכתב או שהי' רבים יושבי' ויצא חץ מביניהם והרג שכולן היו פטורין. ויש לתמוה אמאי השמיט רבותא זו אפילו אבא חלפתא ביניהם וכמפורש בש"ס ומלשון הרמב"ם פ' י"ז מה' עדות ה"א משמע לי מלשונו שם דס"ל דבד"נ לא הי' מהני כלל ידיעה בלא ראי' אף באומדנא ברורה ודלא כדעת התוס'

אמנם העד השני העיד בפירוש שראה, נתינת הטבעת על ידה בעת אמירת הראמק"ל. והנה גדולי הקדמונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ובה"ג ושאר גדולי הקדמונים כולם פסקו להלכה דהמקדש בע"א אין חוששין לקידושין אפילו שניהם מודים. רק הרמ"א בהגהות בסי' מ"ב הביא דעת המחמירין כדעת הסמ"ג במקדש בע"א אם שניהם מודים. אבל גם הרמ"א ז"ל סיים ובמקום עיגון ודוחק יש לסמוך על דברי המקילים וכן ראיתי עתה בביאור רבה"ג החסיד רבינו אליהו ז"ל מווילנא שהכריע לגמרי כדעת המקילים והביא דברי הרשב"א שכתב על דברי הסמ"ג דלית מאן דחש להא. ועוד מצאתי בזה קולא בתשובת נוב"י מ"ת חלק א"ע סי' ע"ה דהא דהמקדש בע"א חוששין לקידושין לדעת הסמ"ג היינו היכא שיחדוהו תחלה לעד אבל היכא שלא יחדוהו לעד לכ"ע אין מועיל בקדושין בע"א ע"ש שהאריך הן אמת דבתשב"ץ חלק ג' סי' פ"ד החמיר בכעין עובדא זו דע"א ראה נתינות הקדושין ועד אחד לא ראה נתינת הקדושין ע"י רק אח"כ ראה. וז"ל שם ואע"פ שהעד האחר אמר אע"פ שאמת הי' הדברים של ענין קידושין שאם האיש והאשה הזמינם לזה אלא שהוא לא ראה מסירות הקדושין בידה עדות כזו אינו מבטלת הקדושין שכיון שנתקדשה באותו מעמד ואיש ואשתו מודים בדבר והעד אחר אמר שראה המסירה אע"פ שהעד הב' לא ראה המסירה מקודשת. שכיון שאצ"ל בקדושין אתה עדים כדאיתא התם בפרק האיש מקדש. כיון שהדבר אמת שקיבלה קדושי' באותו מעמד מקודשת. ואע"פ שהרשב"א ז"ל כתב שאם הכמין לה עדים אחורי הגדר אינה מקודשת דיכולה לומר אלו ידעתי שהכמין לי עדים לא קבלתים דווקא כשהיא אינה יודע' שיש שם עדים אבל א"י שיש שם עדי' בהכמנה מקודשת היא כיון שהדברים ברורים שקיבלה קדושין אע"פ שלא ראו המסירה. וכ"ש שאחד ראה והשני אפילו לפי דבריו מה שלא ראה הוא מטעם שלא הי' הגון בעיניו וכו' ע"ש. שהחמיר בזה טובא וכבר הרגיש בזה הרב השואל אמנם הרב השואל כתב לחלק דשם הוזמנו לקדושין וגרע טפי ולכן החמיר אף שלא ראה נתינות הקדושין ותדע שכן הוא דאי לא"ה. האיך כתב התש"בץ דגם הרשב"א מודה בזה דאף שלא ראו נתינות הקדושין. דהרי מבואר בפירש בתשובת הרשב"א דבעינן שיראו נתינת הקדושין א"ו צריך לחלק וכדכתיבנא. אך באמת מלשון הרשב"א בתשובה לא משמע לחלק בהכי וס"ל בכ"ע אינו מועיל ידיעה בלא ראיה. סוף דבר לענין דינא כיון דהרמ"א ז"ל אשר לאורו אנו הולכין בכל פסקיו סתם כדעת הרשב"א ז"ל דעדות ידיעה בלא ראי' לא מהני בקדושין והשמיט דעת האחרונים החולקים ע"ז אף דבד"מ הביא אמנם בהגהותיו להלכה השמיט דעת הפוסקים החולקים פשיטא דיש לנו יתד גדול ליתלות באילן גדול

היתר ב' מה שיש לי בגוף החפץ כי נראה דהטבעת הי' גזול אצלו מתחלה. הנה לפי הג"ע אשר לפנינו התחיל לבקש מאת הריבה ליתן לו במתנה הטבעת ותיכף בעת שביקש ממנה התחיל לקחת אצבעה להסיר ממנה הטבעת. אז התחילה הריבה לומר בזה"ל ווארט איך וועל אייך אליין געבין נראה בעליל שלא רצתה ליתן במתנה רק כאשר בא לקחת בחזקה להסיר מאצבעה אז אמרה לשון הנ"ל. והנה בס' גבורת אנשים הביא בסוף הספר תשובת אביו הגאון ז"ל באם אחד אומר לחבירו תן לי מתנה מה שבידך ונתנו לידו סתם לא קנה עד שיאמר לו לשם מתנה אני נותן לך ע"ש שהביא ראיות לזה. וכתב דגם הגאון מה מהרש"א כתב כן ובאמת כן נמצא בחדושי מהרש"א בב"מ ד"י בפי' רש"י ד"ה סיפא דלא אפשר. הגם שדבריו בפי' רש"י אינם מוכרחי' ועיין בס' פ"י מה שביאר כוונת רש"י ז"ל. אמנם גברא רבא אמר למילתא דהדין כך. ולא עוד אלא שמצאתי גם דעת הרשב"א ז"ל כן הובא דבריו בש"מ לב"מ בסוגיא דשם וז"ל וצ"ל דהיכא דהגביה בפירוש לחבירו ונתנה לו סתם בתורת מתנה נתנה לו. ואם הגביה בפירוש לעצמו אע"פ שנתנה לו סתם בתורת פקדון הוא שנתנה לו כיון דאמר לי' האי תנה לי כלומר הגביה לצרכי. והאי אמר לא לצרכך אלא לצרכי כבר בטל שליחותו. וכשחזר ונתן לו סתם. הרי הוא כנותן לחבירו סתם טליתו דאין הנוטל יכול לומר בתורת מתנה קבלתיו עד שיאחר לו בפירוש במתנה אני נותן לך ע"ש באריכות אמנם קשיא לי טובא לכאורה על סברא זו מסוגיא דא"נ דף ס"ג האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשתכח בה טופיינא אי בכדי