תשובות מהרי"ם מד

מדמספקא לי' להש"ס אי מנין הוי סימן אפילו להחזיר אגידה. ונהי דקימ"ל דמנין הוי סימן מנ"ל דסימן מנין הוה סימן מובהק

והנה בנ"ד דהוי סימן מנין לא מבעיא לדעת המ"ב וכן נראה דעת התוס' ביבמות דהוי סימן מובהק בוודאי מועיל בנ"ד. ואפילו לדעת הט"ז שחולק ע"ז וסובר דהוה סימן אמצעי. וכן הוא דעת הנ"י. אמנם עכ"פ בנ"ד קולא איסורא. דהא לדעת רוב הפוסקים מדינא קימ"ל סימנים דאורייתא אפילו בסימן אמצעי. והא דהחמירו באיסור א"א בסימן אמצעי היינו מדרבנן החמירו דלא תועיל סימן אמצעי. וכן הביא הב"ש בסי' י"ז דעת ר' ירוחם בשם הרמ"ה דאם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא וכ"כ בד"מ. א"כ משמע דהא דהחמירו באיסור א"א דלא תועיל סימן אמצעי היינו מדרבנן. דאי מדאורייתא לא הי' מועיל סימן אמצעי וודאי הי' הדין אם נשאת תצא. וכיון דהא דלא סמכינן על ס' אמצעי היינו רק מדרבנן אבל מדאורייתא נפקא מחזקת איסור א"א. א"כ קילא איסורא דהוי רק מדרבנן א"כ בוודאי יש לסמוך על כל הני סברות דלעיל שכתבנו

ולא עוד אלא נראה לענ"ד דבנ"ד יצא אפילו מאיסורא דרבנן בסימנים אמצעים. ואבאר מה שיש לנו חקירה בענין זה. דהנה במים שאל"ס דקימ"ל דהוה דרבנן ואם נשאת לא תצא. דעת הרשב"א והריב"ש והובא בהגהות רמ"א סי' י"ז ס"ק ל"ד. דווקא אם שהה עד כדי שתצא נפשו דאו נפקא מאיסורא דאורייתא להכי אם נשאת לא תצא. אבל אם לא שהה עד כדי שתצא נפשו. דאז חיישינן שמא עלה מן המים מיד. ולא ראוהו דהוי ספיקא דאורייתא. אמנם כמה פוסקים חולקים ע"ז. הביאו בשם תשובת רבינו בצלאל. והובא בק"ע סי' רמ"ז דהרמב"ם והר"ח חולקים ע"ז וסוברים דאפילו לא שהה עד כדי שתצא נפשו יצאה מחזקת איסורא דאורייתא. ואין עליו רק דין שנטבע במים שאל"ס. ויש לחקור בהך דינא דקתני נפל לכבשן האש מעידים עליו וכתב ה"ה בפ' י"ג מה' גירושין בשם הרשב"א מסתברא לי בתוך כבשן אש שלא יכול לעלות ממנו. כגון שהוא עמוק הא לתוך מדורה אין מעידין שמא יצא משם לשעתו א"נ לתוך מדורה והוא ששהו עליו כדי שנשרף עכ"ל. ויש להסתפק לדעת הרשב"א שסובר דאם לא נפל למקום עמוק באש דיכול לצאת ולא שהה עד שתצא נפשי דאין מעידין עליו אם הוא חששא דאורייתא או אפשר דמדרבנן בעלמא הוא ודינו כמו שנטבע במים שאל"ס דאם נשאת לא תצא. והספק הזה הוא לכל השיטות שהבאתי לעיל דבמים שאין להם סוף ולא שהועד שתצא נפשו. ואיכא מחלוקת דרבוותא אי נפקא מאיסורי דאורייתא או לא ויש פנים לכאן ולכאן. ומסתברא לי דעת הרשב"א ז"ל דבנפל לכבשן אש אף היכא שיכול לצאת משם ולא, שהה עד שתצא נפשו אינו אלא איסורא דרבנן דרובן למיתה וכמו שהחמירו במים שאל"ס דלא ליזיל בתר רובא. והוא דהחילוק של הרשב"א נובע מדברי הירושלמי. וכמ"ש הב"ח ז"ל דהכריח דהרשב"א ז"ל חילוק בזה. דלא לסתור ש"ס דידן לש"ס דירושלמי. דבש"ס דידן קתני נפל לכבשן אש מעידין עליו ובש"ס ירושלמי קתני נפל לכבשן האש אין מעידין עליו דחוששין שמא נעשה לו נס כחמו"ע וע"ז חילוק הרשב"א. דש"ס דידן מיירי דנפל למקום עמוק. עוד נלע"ד דהרשב"א ז"ל הכריח חילוק זה מש"ס דילן מעובדא דגננא. דאם תאמר דבכל מקום שנפל לאש מעידין עליו אף במקום שיכול לברוח. א"כ אמאי החמיר רחב"א. ורבא לא היתר אלא מטעם דחזו גברא ונמצא גברא חרוכא. הא בלא"ה אף אם לא נמצא שם עצמות מעידין עליו כיון שנפל למקום אש. ומזה הכריח הרשב"א ז"ל חילוקו אמנם גם בדברי הב"ח ראיתי דהוציא זאת מירושלמי. ומה שהקשה עליו הח"מ דהאיך לא שייך נס בכ"מ כחמו"ע. במח"כ לק"מ כמ"ש בס' עצי ארזים דבוודאי נס שהחי' אח"כ כמו ע"י אליהו ואלישע או נס שחוץ לדרך הטבע לא חיישינן רק לנס בדרך הטבע. ובהדיא כתב התוס'. אהא דאמרינן בירושלמי שמא נעשה לו נס כחמו"ע. שנפל לאש וברח. והיינו דמפרשים דלאו דווקא כוונת הירושלמי שנעשה לו נס ממש כמו חמו"ע שלא שלטה בהם אור אלא דוגמת הנס של חמו"ע. שנפל לאש וברח ותמי' לו על הח"מ שלא עיין בדברי התוס'. וגם בדברי הב"ח ז"ל גופא דמביא דברי התוס' דע"ג יסודו וכן בס' קרבן עדה על ירושלמי משוה ש"ס דילן לש"ס ירושלמי עפ"י חילוקו של הרשב"א. וכן נכון כל היכא דאפשר לנו להשוות השני תלמודיים דלא לפלגו אהדדי משווינן ומעתה כיון דהך דינא דהיכא דנפל לכבשן אש ואינו עמוק שיכול לצאת משם דאין מעידין עליו דחיישינן שמא נעשה לו נס כחמו"ע בוודאי נראה שחומרא דרבנן הוא ומדאורייתא נפקע מאיסורא. מדקרי' לו הירושלמי נס כחמו"ע. אף שאין הפירוש ממש דומה לנס חמו"ע רק יצא מהאש וברח וכמו שכתבנו לעיל מ"מ מדמה הירושלמי נס הזה לנס חמו"ע. משמע דעכ"פ רובן למיתה רק בדרך נס יצא מאש וברח. והרי זה דומה למה שכתב הרמב"ם בה' נחלות פ"ז ה"ג. מי שנטבע במים שאל"ס. וכן אם באו עדים שראוהו שנפל לגוב האריות וכו' או שראהו צלוב והעוף אוכל בו או שנדקר וכו' בכל אלו הדברים אם אבד זכרו אח"כ יורדין לנחלה וכו' אע"פ שאין משיאין את אשתו. שאני אומר שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת דמשמע בהדיא שחומרא דרבנן בעלמא הוא. ונחזה אנן דהך דינא שנפל לגוב אריות דאין מעידין עליו. מפורש בש"ס בסתמא דאין מעידין עליו. ולא תלי' במעשה ניסים. וכדפי' רש"י דיכול להיות דאין רובן ואעפ"כ סובר הרמב"ם ז"ל דהוי רובן למיתה. ורק מחומר א"א החמירו בזה. מכ"ש דהך דינא דנפל לאש שיכול לצאת משם דהחמיר הרשב"א ז"ל ומקורו מהירושלמי וכמו שכתבתי ותלי' במעשה ניסים אף שאינו ממש נס כחמו"ע. מדקריא לי' מעשה ניסים משמע בהדיא דעכ"פ רובן למיתה ואף שהרמב"ם ז"ל סיום. ואבד זכרו בנ"ד ג"כ הוי אבד זכרו. כי כל האנשים אשר הם נועדים לנו מיקרי אבד זכרו. והנה בנ"ד כיון דהוה רק איסורא דרבנן יכולים לסמוך על סימני האמצעים כמו במים שאל"ס. וכן זקיני הרב הגאון ז"ל בס' ענף עץ אבות סי' ב' האריך בזה והביא דעת כמה אחרונים שהסכימו דבאיסורא דרבנן סמכינן על ס' דרבנן ע"י סימנים האמצעים. ועוד אפשר להתיר ע"פ אומדנא וכמו שהזכיר בתשובת הב"ח בסי' ע"ב בשם חכם אחד כי האיך אפשר שיניח הונו ורכושו לארץ אחרת. אף דבש"ס חשש לזה דילמא מ מא אתיליד בי' וערק לעלמא. אפשר דשם שאני כיון דנמצא פסא דידא אמרינן דהאיש לא שרף רק פסא דידא. והוא בעצמו נשאר בחיים ומחמת כסופא שאין לו יד ערק ואזיל לעלמא אבל בסתמא היכא דנמצא גברא חרוכה. א"כ אם זה האיש שאנו דנין עליו אזיל לעלמא אמאי ניחש לזה כיון דהי' ניצול מן האש מסתמא הוא בלא מום. והאיך יניח רכושו והונו ועריק לעלמא. אף שהב"ח בתשובה שם כתב ותמי' על מה שהזכיר הגאון בפסק שלי ולהתיר אשה מצד שלא הי' באפשרות שיניח כל אשר לו ונכסים רבים. גם יניח אשתו באלמנות חיות וייתם את בניו. דאנה מצא סברא זו להתיר אשה מטעם זה. ומי יודע מה שיש בלב כל איש ואיש. שמא הי' לו שנאה כבושה על אשתו ובניו. וכשמצא מקום להמלט נמלט דאפשר דאין ראי' דהפוסקים דמדברים בענינא היתר עגונא רובא דרובא במי שנטבע במים שאל"ס או הלך למרחקי' ונמצא ע"י איזה סימנים. דשם כיון דחיישינן דהמים פלטו למקום רחוק לא שייך אומדנא זו וכן במי שהלך למרחקים ונשמע שנהרג. ג"כ אי אפשר להתיר ע"י