תשובות מהרי"ם מג

לבד גברא החרוך וכל זמן דליכא הוכחה תלינין שזה הוא יצא לנו כיון דדברי הרמ"ה מפורשים להיתר ואף בתשובת הרא"ש הנ"ל מ כח בהדיא שסובר כן ודברי הרשב"א הנ"ל אינו מוכרחים דפליג וכן רבינו הב"ח הנ"ל בתשובה סי' נ"ה וכמו שהבאתי הסכים להיתר יש לנו לסמוך ע"ז

והנה מצינו בדברי הב"ש שהבאתי לעיל שכתב על דברי הב"ח הנ"ל שכתב היכא שנשלך לאש ויכול לצאת משם דאין מעידין כתב הב"ח היכא דנמצא עצמות תלינן דזה הוא שנשרף דהא דאין מעידין עליו היינו היכא דלא נמצא עצמות כלל. והב"ש כתב עליו דאין דבריו מוכרחין וגם בסעיף ל"ב לא משמע כן. וכבר בארתי לעיל כוונת הב"ש וכתבתי דמסעיף ל"ב אין ראי'. אמנם גם לדעת הב"ש אפשר דבנידן דידן מודה לפמ"ש הנב"י בתשובה סי' מ"ו בעובדא דידי' כתב שם וז"ל וכן אפילו להב"ש בס"ק נ"א שחלק על הב"ח וסובר דאפילו מצאו עצמות בכבשן האש או בגוב אריות לא מהני דחיישינן שמא מאדם אחר הוא שם ג"כ הטעם כאן נמצא וכאן הי' זמן רב העצמות קודם שנפל לגוב או לכבשן. משא"כ בצלוב שאם אתה אומר שזה אחר הוא ג"כ לא הי' כאן מתחילה. רק מחדש נצלב. ואמרינן להיפוך כאן נמצא וכ"ה הראשון שנצלב לפנינו עכ"ל. וא"כ בעובד' דידן דזה נוד' וידוע בבירו' גמור שמקוד' לא הי' עצמות כלל רק אח"כ נמצא גופים חתיכות וקצת מהם הי' בלבושי' וקצת מהם לא הי' עליהם בשר רק העצמות שלימות כגוף בנין אדם וידוע בבירור שמקודם לא הי' עצמות במקום הזה. רק איסתפק לן דילמא אינש אחרינא בא שם להציל או משום דבר אחר בא לשם ואנן ידעינן בבירור שעל אותו איש ואיש שאנו דנין עליהם הלך כ"א למקום החנות שלו ולא יצא משם ונמצאו אנשים חרוכים כ"א במקומו בחנות שלהם. תלינן דזה הוא גברא שנמצאו עצמות וגופי' שלהם. וקצת לא משמע כן מדברי הב"ש כמו שהבין הנוב"י מדהוצרך בסעיף נ"ה לפרש דעת הרמ"ה דס"ל דלא חיישינן לאדם אחר כל היכא דליכא הוכחה דלא תקשה מסעיף ל"ב דמבואר אע"ג דזה נפל לים והעלוהו רגל אחד חיישינן שמא רגל של אדם אחר הוא דאמרינן זה איש שנפל למים עלה והלך לדרכו ורגל זה הוא מאיש אחר וכאן לא חיישינן משום דהיא צעקה בעלי נשרף ולכן לא חיישינן ואם איתא דדעת הב"ש כמו שביאר הנוב"י בדעתו. לא הוה מקשה מידי מסעיף ל"ב דשאני התם דהוה כמו הוחזק שים שם כמה אנשים דכמה ספינות נטבעו בים. והאי עובדא דגברא חרוכה שהביא הש"ס משמע בהדיא דמתחלה הי' ידעינן בבירור שלא נמצא שם גברא חרוכא רק אחר שעלה נורא לבי' גננא. הלכו לשם ומצאו גברא חרוכא ופסתא דידא. ולא הי' צריך הב"ש לומר דההיתר הוא בשביל שצעקה בעלי נשרף אלא ודאי משמע דהב"ש אינו סובר כמו שהבין הנוב"י מ"מ יש לסמוך להקל על שיטת הנוב"י אשר כבר בארנו יסוד מדברי הראשונים שמוכיחין דסוברים כן

ונראה דאף בתשובת נוב"י מה"ת חלק א"ע סי' נ"ט לא רצה להתיר שם בעובדא שנשאל בעיגונא אחת שלא נודע מבעלה שום הכרה. רק בשעת השריפה הגדולה והכבדה אחזה שלהבת בפינת הגג. ועלה האיש לעלי' להציל רכושו ושוב לא נודע דבר מיציאתו. רק מצאו שם אחר החיפוש עצמות ודרשו ברופאים ואמרו כי הם עצמות אדם. וגם עצמות הללו אם ינטלו מן החי אי אפשר שיחי'. וע"ש שהאריך ולא רצה להתיר הנה המעיין שם בתשובה יראה דעיקר חששא שלו הי'. כיון שלא ניכר שהמה עצמות שרופים. חשש הגאון ז"ל דלמא היו עצמות מטרם השריפה. וחשש הרבה. דאם הי' עצמות של אדם זה שנשרף מאי בעי תחת הקרקע. ואף שם סיים בתשובה. דאם ימצאו מתירים אחרים לא ימחה בידם. רק הוא ז"ל לא רוצה למנות עצמו ממנין המתירים. אבל הכא בעובדא דידן. ניכר בבירור שהעצמות המה שרופים. וידוע בבירור שמקודם לא הי' כאן עצמות חרוכות ואין לספק דלמא כבר הי' שם עצמות. רק הספק לנו דילמא אינש אחרינא בא לשם. וכמו שבארתי לעיל. וכדמוכח מדברי הנוב"י קמא חלק א"ע כי' מ"ו שהבאתי לעיל דאמרינן כ"נ וכ"ה דמסתמא זה האיש שהלך לשם זה הוא הגברא חרוכא וכאשר כתב בעצמו. דאפשר דגם הב"ש שחולק על הב"ח מודה בזה

אמנם מצאתי עוד היתר בנשים הללו לפמ"ש בתשובת משאת בנימן סי' מ"ד באמצע התשוב' וז"ל ועוד נראה דאפילו לא הי' מכירים הישמעאלים לים שום אחד מההרוגים גם לא הי' מעידין שיצאו עמהם מעיר יאס אפ"ה נשותיהם של אלו הששה יהודים הנזכרים מותרת להנשא לכ"ע. ואפילו בלא חיפוש דמאחר שהעידו על ששה יהודים שנהרגו בדרך בבקעת לאפישינא שהוא מספר האנשים. אין לך סימן גדול מזה. וכדאמרינן בפ' אלו מציאות דחרוזות של דגים הוי סימן מובהק. ומאחר: שהמנין הוא סימן מובהק פשוט הוא דיש לסמוך עליו ואפילו למאן דאמר סימנים דרבנן ולא סמכינן עלייהו להתיר א"א לעלמא. מ"מ בסימנים מובהקים גמורים דלא שכיח כלל. מודה דסמכינן עלייהו. כמו שהוכיח כל זה הרב"י בטור א"ע בסי' י"ז וכן דעת כל האחרונים א"כ בנ"ד נמי ששה אנשים סימן מובהק וגמור הוא דלא שכיח כלל. ומאחר שהעיד ר' אהרן שיצאו ששה אנשים מעיר יאס. ואח"כ באו עדים ששמעו מפי הישמעאלי' מסל"ת שמצאו ששה אנשים יהודים הרוגים בדרך לא חיישינן לששה יהודים אחרים. דמספר אנשים סימן מובהק וסימנים גמורי' וגדולים הם דלא שכיח כלל ועלייהו סמכינן להתיר נשותיהם עכ"ל

א"כ בנידן דידן ג"כ יש להתיר משום סימן מנין שידוע שנאבד מהעיר שנים עשר נפשות יקרות בעוה"ר אנשים ונשים. ונמצאו כולן במספר יש לנו לתלות בוודאי שאותן נפשות שנאבדו הן הם שנמצאו אף שאינן ניכרים כי הי' רק גופת ועצמות חרוכות

אמנם באמת הט"ז בא"ע סי' י"ז הביא דברי המ"ב. והאריך לסתור דבריו. ותוכן השגתו דבוודאי מנין לא הוה סימן מובהק אלא סימן אמצעי דהא גמרא בב"מ ך"ד מספקא לי' להש"ס אי מנין הוה סימן לענין אבידה. נהי דקיי"ל דהיו מחזירין אבידה בסימן זה היינו משום דאבידה היו מחזירין ג"כ בסימן אמצעי. אבל סימן מובהק בוודאי לא הוה. דהא חזינין דש"ס מספקא לי' אפילו להחזיר אבידה הרי הוא ספק להש"ס דאפשר אפילו סימן אמצעי לא הוי. והאיך נאמר דהוה סימן מובהק. ובאמת זה השגה עצומה מאוד. וכן מוכת דעת הנ"י ביבמות בפרק האשה שלום גבי עובדא דאפקיד שומשמי גבי חברי' דמסקינן התם דחיישינן שמא פינן וכתב הנ"י ומנין לא הוי סימן דחשיבנא דאיכא למימר דהכי אתרמי והא דאמרינן בפ"ב דמציעא דמנין הוה סימן היינו דוקא גבי מציאה וכו'. א"כ מוכח מדברי' דלא הוה סימן מובהק אלא סימן אמצעי ולהכי באבידה דהי' מועיל סימן אמצעי הי' מועיל סימן מנין. אמנם מדברי התוס' ביבמות שם ד"ה אתרמי אתרמו כתבו וז"ל הכ' משמ' דמדה ומנין לא הוה סימן. והא דקאמר באילו מציאות מדמשקל הוה סימן מדה ומנין נמי הוה סימן. התם מיירי בענין שאין דרך ב"א להצניע אבל הכא דרך ב"א להצניע במדה זו א"כ משמע מדבריהם דמנין שאין דרך ב"א להצניע במנין זה הוה סימן מובהק מדקשיא להו כאן דנוכל להוצי' ממון מתחת יד הנפק' ובאמ' דבריה' צ"ע כמו שעמדתי בזה במקום אחר דמנ"ל להתוס' דלמא מנין לא הוי אלא סימן אמצעי ובאבידה הוה מועיל סימן אמצעי משא"כ בפקדון להוציא מיד הנפקד היו בעינן סימן מובהק ובפרט דפשטא דש"ס משמע דמנין לא הוי סימן מובהק.