תשובות מהרי"ם מא

ורשב"ג. א"ו סברא דכ"נ וכ"ה עדיף טפי וטעמא דמילתא דבהך סברא דהוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא לא שייך כ"כ כאן נמצא וכ"ה דהא מספקא לן דלמא כבר הי' שם קבר והוא מכוסה מעין והוא הוא שנמצא. משא"כ בתרי יצחק דלא אתחזיק לנו שיש שם תרי יצחק. לא הי' לנו למיחש דלמא אחר שאזיל יצחק זה מקרטובא לאספמייא בא שם עוד יצחק לקורטובא והלך לאספמייא. או מכבר הי' שם יצחק אחר דר בקורטוב' ואזיל לאספמיי' ולא זה האיש אשר אנו דנין עליו זה לית לן למיחש. וכן הענין דכאן נמצא וכאן הי' דכתובות דתלינן דברשות זה אשר האשה שמה שם נולדה לה המומין. וכן הענין כאן דנמצא גברא חרוכא דידוע דזה האיש הלך לשריפה ונמצא שם גברא חרוכא. תלינן דמסתמא אותו האיש שהי' בהשריפה הוא האיש שנמצא גברא חרוכא. בשלמא אם היינו מספקינן על עצמות החרוכין שמא כבר הי' קודם השריפה ואין זה מאותו האיש שאנו דנין עליו הי' דומה להך דינא דקבר שאבד ה"א קבר שנמצא דשם ג"כ מספקינן שמא הי' קבר אחר מכבר קודם הקבר שנאבד שאנו דנין עליו אבל היכא דפשיטא לן דבמקום זה לא הי' עצמות שרופי' רק אח"כ שהלך בעלה להשריפה ונמצא אח"כ גברא חרוכא בוודאי אלים טפי מהך דקבר שאבד הוא קבר שנמצא. וזה תלי' בהך סברא דכאן הי' וכאן נמצא דפסקו כל הפוסקים דבעיגונא בוודאי סמכינן על הך סברא דכ"נ וכ"ה. ועיין בתשובת נב"י קמא חלק א"ע סי' מ"ו ע"ש הטיב ותמצא כדברי דהך סברא דכאן נמצא וכאן הי' אלים טובא מהך דקבר שאבד וכו'

אמנם אף שצדדנו לדעת הפוסקים כרבא דיש להתירא מהך סברא לחוד דנמצא גברא חרוכא. מ"מ קשה להקל באיסור א"א נגד דעת הרי"ף והרא"ש ורוב הראשוני' שהסכימו לדעתם כמ"ש הנמ"י דפסקו כר' חייא בר אבין. ומצאתי להם היתר אף לדעת הפוסקים אלו והיינו למה שהביא בד"מ סי' י"ז בשם ר' ירוחם וז"ל מי שנשרף וזעקה אשתו ראו בעלי שנשרף נאמנת ודווקא שלא נשאר כאן שום דבר שמורה שהי' שם אדם אחר אבל אם נשא' פס ידו שנשרף ואנו מכירין שאין זה מאיש שנשרף אע"פ שאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת. נראה בעליל שמפרש דפסתא ידא דשדיא הי' ניכר הטיב שבא איש אחר להציל ובזה הוא דחשש רחב"א דלמא גברא חרוכא שנמצא הוא האיש אחר הבא להצילו ופסתא דידא דשדיא הוא בעלה של זה ומחמת כסופתא ערק ואזיל לעלמא. והנני מעתיק לשין רי"ו בזה חלק חוה קנ"ד ב' א'. מאחר שעיקר יסודתינו בהנך נשי על זה. וז"ל אם נפלה דליקה במטתו או בביתו ואמרה אשתו ראו פלוני בעלי מת וראו אדם מושלך חרוך ופס ידא מושלכת לא אמרינן זה הוא בעלה אלא אמרינן שמא האי האדם חרוך אדם אחר מעלמא הוא שבא להציל וזה הפס מבעלה הי' רק מתוך שנפל בו מום ברח מבושה. ודינו כמו שאמרנו בעישנו עליו בית שאינה נאמנת אע"פ שתאמר שזהו בעלה פשוט שם וכתב הרמ"ה ודווקא שאותו פס ידא אינו מאיש החרוך כאן דאז אמרינן דשמא מבעלה הוא אותו הפס וברח מבושת. אבל אם לא הי' שם פס ידא אלא האיש החרוך. או שיש פס ידא מאיש החרוך [ט"ס בפנים שכתב איננו מאיש וצ"ל כמו שהעתקנו כאן] שלא מצאו לו כ"א יד אחת אמרינן דוודאי האי פס ידא מאיש החרוך הוא וכיון שהיא אומרת שזה בעלה איש החרוך. ואמרה מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקר עכ"ל ר' ירוחם. א"כ יש לנו יסוד היתר בנשים הללו. כיון דליכא הוכתה דהי' איש אחר תלינן דהאי גברא חרוכא הוא בעל של זאת. ולדעתי זה לא מצאתי לוה סתירה בדברי הפוסקים דלפלגי אהא. אך לכאורה גם לדעת ר' ירוחם הנ"ל קשה להתיר. דהא סיים בהדיא בלשונו וכיון שאמרה שזה החרוך הוא בעלה ואמרה מתחלה ראו בעלי משמע מלשונו דווקא מטעם זה היתר כיון דצווחה בעוד שהי' בעלה חי ראו בעלי דמזה הוכחה דהוא בעלה והיינו חזו גבראי חזו גבראי אבל בסתמא לא תלינן. ואנהרינן לעיינן בתשובת הב"ח סי' נ"ה בעסק עגונא שביריד יערעסלאוב וסמך על דברי ר' ירוחם להתיר האשה מכבלי העיגון. והאריך שם בביאור הסוגיא ובביאור דעת ר' ירוחם הנ"ל דסמכינין: על זה כל זמן דליכא הוכחה דהי' איש אחר וכתב וז"ל. אף דמסוף דברי הרמ"ה דכתב וכיון שהיא אומרת וכו' משמע פשט לשונו דאפילו בדלא אשכחן אלא גברא לחוד לא שרינן לה אלא דווקא באומרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרה נמי מתחלה ראו בעלי. נראה דאי אפשר לפרש כך דברי הרמ"ה דא"כ באמרה מתחלה ראו בעלי וודאי הוה סגי אפילו ליכא הכא גברא חרוכא כל עיקר כדפרישית. דאם לא כן אלא בחזו גברא לחוד לא שרינן לה משום דחיישינן דאמרה בדדמי. א"כ כי איכא נמי גברא חרוכה נמי לא מהני. סוף סוף איכא למיחש דאינש אחרינא הוא וחזו דקאמרה לאו קושטא קאמרה אלא בדדמי. אלא ע"כ חזו גבראי לא חיישינן דאמרה בדדמי א"כ אמאי מצריך נמי שתאמר השתא ג"כ שזה האיש החרוך הוא בעלה. א"ו או קאמרה והאי ואמרה הוה כמו או אמרה ורצוני לומר. דבדלא אמרה מתחלה ראו בעלי שאש אכלתו נאמנת בדאיכא גברא חרוכא ואומרת השתא שזה הוא בעלה אע"ג דאיכא למיחש דלמא קאמרה בדדמי. מ"מ אנן ב"ת לא חיישינן לאינש אחרינא. אי נמי אפילו ליכא גברא חרוכה לפנינו כל עיקר אפ"ה כיון שאומרת מתחלה ראו בעלי שאש אוכלתו ולא אפשר לו להנצל דבר זה הוא הוכחה ברורה שבעלה הוא שנשרף באין ספק דאל"כ לא הוות מעיילא נפשה לאכרוזי כדלעיל. וכן כתב בתוס' פ' כל הגט אהא דתנן מצאו בחפיסא או בדלוסקמא ומכירו ופי' או מכירו דכוותה בדוכתי טובא בתלמוד ובפסקי הגאונים. ואין זה דוחק כלל. וה"נ דכוותי'. ואע"ג דקושטא דמלתא בדליכא אלא גברא חרוכה לחוד לא חיישינן לאינש אחרינא אפילו לא אמרה עכשיו שזה הוא בעלה וכדפרישית. מ"מ נקט הרמ"ה כיון שאמרה וכו' כיון דהכי הוה עובדא דגמרא. כלומר בהא פשיטא לן דנאמנת. אבל מדינא אפילו לא אמרה כלום נמי שרינן לה כדפרשית עכ"ל הב"ח. הרי ביאר בהדיא דעל גברא חרוכא לחוד שנמצא סמכינן כ"ז דליכא הוכחה שהי' שם איש אחר שבא להצילו. וע"ז התשובה רמז הב"ח ז"ל בחבורו הטהור בסי' י"ז אות י"ט שכתב שהתיר הנשרפים ביריד יערעסלאוב. וביאר שם בחבורו דהא אמרינן דנפל לכבשן האש היכא דיכול לצאת משם דאין מעידין עליו. וכן כתב ה"ה בשם הרשב"א דהא דאי נפל לכבשן האש אין מעידין עליו היינו היכא דלא נמצא האי גברא שנפל לשם. וכן ביאר עוד הב"ח ז"ל דבר זה בתשובה סי' ע"ה ע"ש. ואף הב"ש שחולק עליו וכתב דאין דבריו מוכרחים יתבאר לקמן דאפשר דבנידן דידן גם הב"ש מודה

והנה ליסוד הנ"ל הי' אפשר להשוות דברי הראשונים דמשמעות הרי"ף והרא"ש דהלכה כר' חייא בר אבין מפרשים בהדיא הסוגיא בדאיכא הוכחה מאיש אחר והך פוסקים דפסקו כרבא מפרשים הסוגיא בדליכא הוכחא דפסתא ידא מאינש אחרינא הוה. דהיינו שנמצא גברא חרוכא ביד אחת והיד השני יכול להיות דהוא מגברא חרוכא ולכן פוסקים כרבא דתלינין לקולא דאמרינן דהאי גברא דאיתלי' בי' נורא הוא גברא חרוכא שנמצא

והנה לשיטה זו הי' מקום להקל בנידן דידן ולא מצאתי להראשונים שיחלקו ע"ז בפירוש אמנם מה דמתיירא אני בזה. כי נראה דהרשב"א בחדושיו והנ"י חולקים ע"ז. ונראה שהם מפרשים הסוגיא אף בדליכא הוכחה, דהך פסתא דידא מאינש אחרינא ואעפ"כ דעתם לפסוק כרחב"א וכמו שכתבו דרוב הראשוני'