תשובות מהרי"ם מ

מאוד והרבה עגונות אשר באו לפני ות"ל נתרו על ידינו ולא מצאתי שאלה חמורה כזה בפרט דליכא סימנים בגופו כלל רק בבגדים דלדעת בעלי ש"ע החמירו בזה. רק מגדולי דורות האחרונים הקילו בחשש שאלה ובענין זה נמצא הא"כ והמכנסיים והכתונת אשר ראינו כמה אחרונים שהסכימו דזה הוי מכלי' דלא מושלי אינשי רק אם ישאל עוד עכ"פ לאחד מגדולי דורינו או הרב הגאון מלובלין או הרב הגאון מקאליש ואם יצא להקל יכול מע"ל לצרף גם דעתי בזה ובהסכמת מע"ל ג"כ ויותר אין לחדש ידידו יעקב מאיר פאדווא: סימן כה

אירע בעוה"ר פה ק"ק בריסק שנת תר"ז בחדש אדר שמרבים בשמחה נהפך עלינו לתוגה הבערה ללהב יצאה בעירינו על החניות ונשרפו שנים עשר אנשים ונשים וכמה נשים נשארו לע"ע עגונת שנשרפו בעליהן שבאו להציל רכושם ולא הצילו ונשרף ונמצא גוף ועצמות שרופים ויש מהם קצת סימני' בבגדים ויש מהם שאר סימנים כאשר יבואר ועיני הנשים נשואת לחכמי התורה להורת להם עפ"י התורה אם יש היתר לאיסורן וזה אשר העליתי בעזה"י ומצאתי להם תקנה מן התורה

גרסינן ביבמות דף קט"ו א'. ההוא גברא דבשילהי הילולא איתלי נורא בי גננא. אמרה להו דביתא חזו גבראי חזו גבראי. אתו חזו גברא חרוכה דשדי ופסתא דידא דשדי'. סבר ר' חייא בר אבין למימר היינו עישנו עלינו בית עישנו עלינו מערה. אמר רבא מי דמי התם לא קאמרי חזו גבראי חזו גבראי. ועוד גברא חרוכה דשדי ופסתא דידא דשדיא ור' חייא בר אבין גברא חרוכה דשדיא אימא אינש אחרינא אתא לאצולי ואכלתי' נורא ופסתא דידא דשדיא נורא איתלי' ואתיליד בי' מומא ומחמת כסופא ערק ואזיל לעלמא. עכ"ל הגמרא. וכתב הנמ"י ז"ל כתבו המפרשים ז"ל הי' נראה למפסק בהא הלכה כרבא מדאמרינן בגמרא סבר ר' חייא בר אבין למימר. דמשמע שהי' עולה כן בדעתו אבל לא שיהי' הדין כן עכ"ל. וכן פסקו רוב הראשונים. ולכאורה לדעת רב אלפסי ורוב ראשונים שפסקו כר' חייא בר אבין לחומרא. אין היתר לנשים הללו. הגם שנמצא כל אחד במקומם בחנות שלו גופים ועצמות שרופים חיישינן דילמא אינש אחרינא שבא לעזרו ולהציל רכושו ואיהו הוא דנשרף ובעלה של זה אפשר מומא אתיליד בי' ומחמת כסופא ערק ואזיל לעלמא אך ראיתי ביש"ש על יבמות, פ"ט סי' ו' מסיק דהלכה כרבא. וסיים וז"ל נראה עיקר דלא מחמירנן כולי האי בהיתר נשים משום עגונות ובפרט חששא רחוקה כאלו והיא אמרה להדיא דלא הוי הכי עכ"ל. וכן באגודה מביא פוסקים כרבא. ולכאורה אף לדעת רבא אין היתר לנשים הללו דהא רבא היתר מתרי טעמא חדא דקאמרה חזו גבראי חזו גבראי. ועוד גברא חרוכה וכו' ומשמע דלא היתר אלא בתרי טעמא. ובנידן דידן ליכא היתרא דחזו גברא. ונהי דאיכא היתרא דגבר חרוכה וכו'. מ"מ מאן לימא לן דרבא היתר מטעם זה לחוד. וכן משמע ביש"ש שהבאתי אף שהיקל נגד דעת הרי"ף והרא"ש שתפסו לחומרא כר' חייא בר אבין. כתב בזה הלשון ובפרט דהיא אמרה להדיא דלא הוי הכי. אך אחרי העיין נראה דרבא היתר מטעם א' דהיינו גברא חרוכא דנמצא לחוד. ומה דאמר רבא חזו גברא היינו לאלומי יותר ההיתר. ומטעם דנמצא גברא חרוכא לחוד ג"כ שריא לדעת רבא. והוא דנראה דרבא לשיטתו בזה כהא דגרסינן לקמן יבמות קט"ו ע"ב יצחק ריש גלותא בר אחתי' דר' בירבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכב שלחו מהתם יצחק ריש גלותא בר אחתי' דרב ביבי הוה קאזיל מקורטובא לאספמיא ושכיב מי חיישינן לתרי יצחק או לא. אביי אמר חיישינן. רבא אמר לא חיישינן והוא לפי' הרמב"ן במלחמות והנ"י עובדא הוה הכי. שידוע הי' כי יצחק ר"ג הוא יצחק מקורטובא ושלחו מאספמיא איש אחד ששמו יצחק ר"ג מת בעירם והעידו הבאים עמו שיצא עמהם מקורטובא לאספמיא. אבל לא היו העדים ולא אנשי אספמיא מכירין שיהא הוא אותו יצחק של קרטובא. והיינו דאמרינן מי חיישינן שמא ריש גלותא אחר בא ממקום אחר לקורטובא ויצא והלך לאספמיא ומת שם או לא חיישנן. אלא אמרינן שאותו יצחק שהי' דר בקורטובא הוא. ולפיכך הביאו סמוך להני עובדא של שני ת"ח ושל שומשמי דאמרינן מי חיישינן דהני אחרינא נינהו והכא נמי מי חיישינן אותו יצחק אזיל לעלמא והאי דשכיב אחרינא הוא. אביי סבר חוששין משום דשיירות מצויות וכו' ורבא סבר כיון שהעדים שראו בו שמת באספמייא ראו שאותו יצחק של קרטובא יצא עמהם לא חיישינן שמא אחר הוא שבא לקרטובא והוא הוא שבא לאספמייא. ואותו של קרטובא אזיל לעלמא. אלא אמרינן כאן נמצא בקרטובא וכאן הי'. ואין תולין באדם אחר שאינו ידוע. ולא אמרו בגיטין לחוש לשני שוירי אלא במביא גט ממדה"י ואבד ממנו במקום אחר ובמקום שהשיירות מצויות שאי אפשר לומר כאן נמצא וכאן הי'. הא נאבד באותו מקום שנכתב. אפילו נמצא לאחר זמן ובמקום שהשיירות מצויות לא חיישינן אלא אמרינן כ"נ וכ"ה. ושוב הקשה הנ"י. היכי פסקינן הכא כרבא מטעם כ"נ וכ"ה והא בפ' המדיר שהוא עיקר טעמא דרבא לא פסקינן כוותי' אלא כרב אשי דלית לי' דרבא כלל. ותירוץ הנ"י דלגבי ממונא הוא דלא אמרינן הכי הא לגבי אשה משום עגונא אמרינן. וכדאמרינן דלהוציא ממון מחזקתו לא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' וכו'. ולפי"ז י"ל דהיינו טעמא דרבא דשריא מטעם גברא חרוכא לחוד דשרינן מטעם כאן נמצא וכאן הי'. כיון דידעינן בוודאי דבעלה של זה הוא הלך לתוך האש. והשתא נמצא גברא חרוכא אמרינן כ"נ וכ"ה. ומסתמא אותו האיש שהלך לגננא הוא דנשרף. ולא תלינן דאדם אחר בא להציל ואיהו הוא דנשרף והאי גברא עריק ואזיל לעלמא: ומה"ט נראה סיוע להפוסקים דפסקו כרבא. כיון דקיי"ל כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק משמע דאמרינן כ"נ וכ"ה. בזה יש לנו לומר כיון דידוע דהאי גברא אזיל לאש ואח"כ נמצא גברא שרוף. תלינן דהאי הוא שהלך לתוך האש הוא שנשרף. ואף לדעת הפוסקים שהביא הר"נ בסוגיא דהי' בה מומין שפסקו כר' אשי. מ"מ כתבו הם דווקא להוציא ממון מחזקתו לא אמרינן כ"נ וכ"ה אבל לענין עיגונא מקילינן מטעם כ"נ וכ"ה. ונראה דהך סברא כ"נ וכ"ה אינו ענין להך מחלוקת שהביא בש"ס פסחים יו"ד ובכמ' דוכתא גבי על ובדק ואשכח. פלוגתא דר' ורשב"ג דתניא שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא נמצא בה קבר הנכנס לתוכו טהור שאני אומר הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה. והנה לא מבעי' לדעת רבי שפסקו כמה פוסקים כמותו דהיינו הרז"ה בסוגיא דפסחים וכן דעת הראב"ד בפ"י מהלכות חמץ ומצה. וכן נראה דעת ה"ה בדעת הרמב"ם שם בוודאי הך דינא דכ"נ וכ"ה אמת. אלא אפילו להפוסקים כרשב"ג דהיינו הטור באו"ח סי' תל"ט שפסק בשל תורה אזלינין לחומרא כרשב"ג דהיינו בעל ובדק ואשכח היכא דלא ביטל צריך לבדוק כל הבית כולה. הך סברא דכ"נ וכ"ה אלים טפי. ואפילו לרשב"ג מועיל. והא ראי' מדלא תליא הש"ס הך סברא דכ"נ וכ"ה וכן מחלוקת אביי ורבא בתרי יצחק המחלוקת דרבי