תשובות מהרי"ם לו

משיאין עד מפי עד. והך דינא מפי עבד מפי אשה מפי שפחה הוא דינא אחרינא ולא מיירי מדין עד מפי עד. רק קמ"ל דאפילו עבד ואשה ושפחה נאמנים להעיד בעדות אשה. אמנם הרמב"ם ז"ל מפרש המשנה דה"פ דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד והיינו אפי' כה"ג מועיל עד מפי עד דהיינו דהעד שמע מפי אשה או עבד או שפחה. ונכלל ג"כ בלשון המשנה דהעבד אומר בשם האשה והאשה אומרת ששמעה משפחה אפילו כה"ג מועיל עד מפי עד. דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב דבר חדש מדעתו אפילו דבר פשוט אם לא במה שמפורש בהדיא בבבלי וירושלמי או תוספתא וכשכותב דבר חדש מדעתו כותב בלשון יראה לי כנודע דרכו בקודש. א"ו הרמב"ם מפרש פי' המשנה כן. וכן משמע להדיא בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל שהבין כך המשנה. דכתב שם וז"ל ואין הלכה לא כר"א ולא כר"י ולא כר"ע. אלא הדין אצלינו משיאין עפ"י אשה עפ"י קרובים. חוץ מן הנשים המנויות ועד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה כשר לעדות אשה עכ"ל א"כ מוכח להדיא דהבין דהפי' כך דעיקר רבותא דמשנתינו דאפילו בכה"ג מועיל עד מפי עד דהיינו אפילו מפי אשה מפי עבד. דהייתי אומר דאינו מועיל בכה"ג דהוי תרתי לגריעותא. חדא דהוי עד מפי עד. וחדא דאפי' העד עצמו אינו אומר ששמע מעד כשר רק מפי אשה דאעפ"כ מועיל. דאם תפרש כפשוטו דהפי' בלשון הרמב"ם מפי אשה מפי עבד מפי שפחה דהמה מעידין שמת. א"כ כפל לשון יש בדברי הרמב"ם בפי' המשניות. דהא כבר אמר אלא הדין אצלינו משיאין עפ"י אשה ועפ"י קרובים ולמה חזר וכתב עוד מפי אשה מפי עבד וכו' אלא ע"כ דהפי' במשנה דהמשנה קמ"ל דאפילו כה"ג מועיל עד מפי עד והיינו אף דמהעד ששמע היא אשה או עבד דאף דהוי תרתי לריעותא חדא דהוי עד מפי עד וחדא דגם העד בעצמו שמעיד בשמו היא אשה אעפ"כ מועיל. ולכן כפל הלשון בפי' המשנה הך דינא דמתחלה אשמעינון דאשה וקרובים נאמנים בעדות אשה. והדר קמ"ל רבותא אחריתא דאפי' עד מפי עד מפי אשה דהיינו דהעד אומר בשם האשה דהוי תרתי לגריעותא אעפ"כ מועיל וזה ברור ופשוט בלשון הרמב"ם בפי' המשניות ובחיבורו

ולענ"ד פי' זה מוכרח בדברי המשנה מאוד דזה עיקר חידושא דמשנתינו דאשמועינן דעד מפי עד מועיל אפי' מפי אשה או עבד דהוי תרתי לגריעותא דהוי עד מפי עד וגם מפי אשה אעפ"כ מועיל דאל"ה תקשה טובא לשון משנתינו דקתני והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד דמשמע מלשון המשנה דזה דין חדש מה דלא שמענו מקודם. והלא כבר שמענו דין זה דמשיאין עד מפי עד מן המשנה הקודמת ומשיאין עפ"י בת קול מעשה בא שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת הלכו ולא מצאו שום אדם והשיאו את אשתו א"כ מדין זה שמעינן דכ"ש דמשיאין עד מפי עד. דהא שם לא מצאו שום אדם ויש לחוש דשמא צרה הוא. אלא דסמכינן דבשעת הסכנה כותבין ונותנין. אע"פ שאין מכירין. ותלינין דאדם כשר אמר כן. מכ"ש היכא דהעד מעיד ששמע מאדם אחר שמת דמשיאין את אשתו. א"ו דזה עיקר חידוש משנתינו דמשיאין עד מפי עד אפילו מפי שפחה. והיינו דהעד אומר ששמע משפחה או אשה. דאיכא תרתי לריעותא אעפ"כ משיאין את אשתו. וכדהבין הרמב"ם בפי' המשנה ובחבורו לשון משנתינו ונמצא לפ"ז מה שדקדק הגדול הנ"ל דאם איתא דאומר העד שמעתי שמת מהני ליתני רבותא יותר דאפילו אומר שמעתי שמת מועיל מכ"ש עד מפי עד. דזה אינו דאדרבא דינא דמשנתינו רבותא יותר דאפילו דהעד אומר ששמע מאשה דמועיל דהוי תרתי לריעותא: ודין זה לא נשמע מהיכא דאומר סתם שמעתי שמת. דשם הייתי אומר דמועיל טפי כיון דאמר כתם שמעתי שמת יכול להיות דשמע מעד כשר. אבל היכא דאמר בפירוש שמעתי מפי אשה ה"א דהוי תרתי לריעותא ואינו מועיל קמ"ל דמועיל וזה עיקר חידוש דין משנתינו כדבארנו. ונמצא דקדוק הגדול אינו כלום כנ"לע"ד ברור ופשוט

ועפי"ז זכיתי לעמוד על טעמו של הרמב"ם ז"ל שהשמים דינא דמשנתינו מעשה בא' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני בן פלוני ממקום פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו. והיינו משיאין ע"פ בת קול. ופי' בת קול כמ"ש התוי"ט דקול של אדם נקרא בת קול ואין הפי' בת קול מן השמים. והרמב"ם ז"ל השמיט הך דינא ועמד ה"ה בפ' י"ג מה' גירושין והכ"מ כתב ליישב. דרבינו מפרש כיון דפריך שם הגמ' ודילמא צרה הוא ומשני בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ורבינו ס"ל דזה ג"כ התירץ עולה על פירכא הראשונה. ולפי"ז סמך רבינו עמ"ש בפ"ב גבי מי שהי' מושלך בבור. דלא כתב והוא דחזי' בבואה דבבואה. רק בשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין וה"ה כאן. ולכן השמיט רבינו לגמרי לפי שסמך עמ"ש גבי מי שהי' מושלך בבור. ועדיין לא נתיישב. דעתי בזה. דידוע דאין דרכו של רבינו להשמיט משנה שלימה אף שדין זה נשמע ממקום אחר. ובפרט שהדין מיירי מע"א. ונראה ברור דטעמו של רבינו שהשמיט הך דינא. דרבינו מפרש משנתינו דעיקר חידושא דמשיאין ע"פ בת קול היינו דעד מפי עד מועיל ופי' בת קול היינו קול מאדם כמש"כ התוי"ט והבאתי לעיל. ושוב במשנה אחרת הוסיף המשנה דהוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה וכו'. והיינו אף דאיכא תרתי לריעותא דעד אומר דשמע מפי אשה מועיל. א"כ ממילא כיון דרבינו הביא דין דמשנה אחרונה דמשיאין עד מפי עד אפילו מפי אשה נשמע הך דינא במכ"ש דעד מפי עד ולא ידע מי דכשר. דהא יכול להיות דעד כשר הוא ולענין הך חששא דצרה שפיר סמך רבינו על הא דכתב בפ"ב מי שהי' מושלך בבור. ועיקר חידושא דמשנה דעד מפי עד: מועיל ולא נחית המשנה לאשמועינן דלא חיישינן להך דצרה מפני שדין זה נשמע בדין מי שהי' מושלך בבור יזה לא צריך הרמב"ם להביא כיון דמביא. בהדיא דמועיל עד מפי עד אפילו מפי אשה

ועתה נבוא בעיקר היתרא דהך איתתא אשר אמרו אנשים ששמעו מאנשים אז בעריל משוגנער איז גישטארבין. דלכאורה הוא פשוט הך דינא דמשנתינו דמשיאין עד מפי עד ואפילו לא ידעי ממי מועיל כמש"כ הרמ"א והבאתיו לעיל ואפילו הגדול בק"ע סי' קל"ט דחוכך להחמיר היכא דאומר שמעתי סתם דאינו מועיל היינו היכא דאומר שמעתי שמת ולא פי' כלל אם מאדם בזה החמיר הגדול הנ"ל. אבל היכא דאומר בפי' ששמע מאדם רק איני זוכר מי הוא האדם גם הגדול הנ"ל מודה לזה וכמש"כ לעיל. וגם ע"ז פליג הב"י בתשובה כמ"ש לעיל דאפילו אמר שמת סתם מועיל

אמנם המ"ב בתשובה סי' ק"ה המציא בזה חומרא יתירה וז"ל ונראה דלכ"ע צריך שיאמר עד השני שמעתי מפלוני אינו ישראל ועבד שא"ל שהוא יודע בוודאי בלי ספק שפלוני מת או נהרג. ואע"פ שלא פירש עד הראשון כיצד הוא יודע משיאין את האשה על פיו אבל אם לא אמר העד השני רק שמעתי מפלוני שמת לאו כלום הוא. דאלת"ה אין לך אשה שאינה ניתרת אפילו אינו רק קול הברה בעלמא דמיד כשהקול יוצא שמת פלוני רבים הם אפילו ישראלים וכ"ש א"י שמספרי' בפני אחרים שפלוני מת ואפילו בלא קול כשנאבד א' ואין יודעים היכן הוא מסתמא כל אדם גומר בלבו שמת או נהרג ומספר דרך שמיעה שפלוני זה מת או נהרג וזה לא יתכן שתנשא האשה בלא עדות כלל. הלכך לא נראה לי