תשובות מהרי"ם לב

תו לא הדרי בריא. וקבע בעל לבו"ש מסמורות דין זה להלכה. גם בספרו בפנים עשה מזה סעיף חדש. ובאמת משמעות כל האחרונים אינו כן דבכל ענין יש לו דין בו"דא דשף מדוכתי'. וכן משמע מלשון הדמשק אליעזר שהביא הבאר הטיב בסי' נ"ה. ולענין קושיתו על הר"ן הגם דקו"ע היא אין להוליד מזה חדשות מה שלא שיערו האחרוני' ובפרט שכבר הרגישו בקושיא זו גדולי האחרונים כאשר הביא מע"ל. כי בס' פ"ת על יו"ד עמד ג"כ בדברי הר"ן דלא הוי צריך לאומרה מסתברא. דהיינו מתניתן נחתכו רגלי' למעלה מן הארכובה הגם כי לדעתי יש ליישב קצת דברי הר"ן. דקמ"ל הר"ן אפילו לרשב"א דס"ל דאפילו נחתכו רגלי' למעלה מן הארכובה כשירה כאשר הביא הש"ס בר"פ אלו טריפות. קמ"ל דניטל הירך טריפה דהוא טריפה: אחריתא מחמת דהניבים לא יהי' קיימים. וכן משמע בש"ס בהדיא בר"פ אלו טריפות דהך דינא דר"מ דבו"דא דשף מדוכתי' גם רשב"א דס"ל אף אם נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה כשירה מודה בהך דינא דר"מ. דפריך והא איכא בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה. ומשני הש"ס סבר לי' כרשב"א דאמר כשירה היא ופריך תו והא איכא שב שמעתתא ומביא הש"ס הך דינא דבוקא דאטמא דשף מדוכתי'. אלמא דבהך דינא גם רשב"א מודה. א"כ נ"מ מהך דינא אליבא דרשב"א הגם שידעתי דדוחק הוא לומר בדברי הר"ן דקמ"ל אליבא דרשב"א מה דלא נ"מ לדידן דקי"ל דלא כרשב"א. אעפ"כ יש לומר בכוונת הר"ן דיש נ"מ גם לדידן והוא לפי הסוגיא דיבמות דף ק"ך ע"ב למימרא דמגוייד חיי וכו' ע"ש הסוגיא היטב. ומסיק רבא בסכין מלובנת וד"ה. ועיין הטיב בדברי הנמק"י ובחדושי הרשב"א דחקרו אי סכין מלובנת מועיל אפילו במקום טריפה. א"כ אם נימא כדעת הני דסוברים דגם במקום שעושה טריפה דהיינו נחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה מועיל אי נחתכו ע"י סכין מלובנת שמתוך המכוה מתרפא. י"ל דקמ"ל הר"ן דניטל הירך אפילו ע"י סכין מלובנת אינו מועיל וטריפה דמצד טריפו' דנחתכו רגלי' למעלה מן הארכובה הי' מועיל. כיון שנחתך ע"י סכין מלובן. אמנם טריפות מצד אחר דבודאי יתעכלו הניבים טריפה אפילו ע"י סכין מלובנת. וידעתי כי כ"ז רחוק להעמיד בדברי הר"ן. אמנם יהי' איך שיהי' בדברי הר"ן עכ"פ דין חדש שהוציא הלבו"ש בוודאי לא מסתברא להחמיר בזה. והוא נגד משמעות כל האחרונים בזה. ועוד אפילו אם נימא כדעת הלבו"ש. אין להחמיר בנידן זה דאין לחוש כלל שמא יצא לגמרי מהאסיתא ודין שבור יש לו דהא לא נשבר רק האסיתא ומהי תיתי לן לחוש ולהחמיר דהבוכנא יצא לגמרי מהאסיתא. ודבר זה יש לי ללמוד ג"כ מתשובת הרשב"א שהביא הד"מ בסי' נ"ה כתב ובתשובת הרשב"א סי' קט"ו. אי לא ניתק ממקומו אלא שנשבר וניטל מעט מן העצם וגם קצת מן הניבין נתעכלו א"ה כשר בעור ובשר חופין את רובו. והובא זה בש"ע סעיף וי"ו. ומזה יש ללמוד מה דנסתפקנו. או דיש להוכיח מזה דלא כדעת הלבו"ש או אף אם נימא כדעת הלב"ש מ"מ לא חיישינן בזה שמא יצא לגמרי מהאסיתא דאמאי הכשיר הרשב"א כיון שנתעכלו רק מיעוט הניבין ולמה לא ניחוש כיון שנשבר וניטל מעט מן העצם שמא יצא לגמרי מן האסיתא וטריפה אפילו היכא דלא נתעכלו הניבים. ומזה יש להוכיח. או דהרשב"א לא ס"ל כדעת הלבו"ש או אף דסובר כדעת הלב"ש מ"מ לא חיישינן שמא יצא מן האסיתא לגמרי. ולכן מכל אלו טעמים דעתי מסכמת לדעתו להקל בזה ובפרט במקום הפסד כן נ"ל: סימן כא ה' י"ב כסליו תר"ב שלום לאהו' ידי' הרב הגדול החריף ובקי המפורס' מהו' אשר נ"י

זה איזה שבועות אשר כבודו הרמה הי' במחיצתי וביקש ממני לעיין בדבר הנוגע למעשה במצות מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות והבטחתו לכבודו לעשות רצונו והנני למלאות רצונו ולהשיב כפי עניות דעתי הקצרה בדבר. קטן שנימול מעט ולאחר שנתרפא ניכר שעובר העור ע"פ העטרה רק שנראה בקצת. אך כשאין בשרו רפוי ניכפל העור מעל גובה ונראה העטרה מה דינו

נלע"ד דהיכא דיש בית מיחוש לחלישות התינוק. יש לסמוך על הש"ך שהי' גדול באחרונים שחולק על החכם הספרדי שהביא מרן הב"י. שכתב שבדיקה זו לא נאמר אלא לבני המסורבל והמדולדל שנימולו תחלה כהלכתן אבל היכא שלא נימול תחלה כהלכתן בעי גילוי העטרה אף בשעה שהבשר רפוי. והש"ך חלק ע"ז. והביא ראי' ברורה מדברי הירושלמי. דגרסינן בפר"א דמילה אמתניתין דאלו הן הציצין המעכבין את המילה וכו' רבי טבי בשם ר"ש אמר בודקין אותו בשעה שאין הבשר רפוי אלמא דבלא נימול כהלכתו נמי אמר שמואל בודקין אותו כן. ובספרו נה"ך כתב דמצא ראי' ברורה לדבריו מדברי הרמב"ם בפי' המשניות. הגם שבס' חכמת אדם חולק עליו. נלע"ד. דצדקו דברי הש"ך בזה. ומ"ש על הש"ך דדבריו תמוהים דהירושלמי היינו הוא דגמרא דידן אלא דבירושלמי אין דרך לרשום מראה מקום על המשנה כמו דדרך הש"ס דילן. וקאי הך דירושלמי על הא דתנינין במשנה אם הי' בעל בשר מתקנו מפני מראית העין דכבר נתקן כהלכתו ובזה מהני בדיקה זו. במח"כ אישתמיטתי' דהירושלמי הזה איתא ג"כ ביבמו' פרק הערל ושם לא הביא רק התחלת המשנה. תמן תנינין אלו הן ציצין המעכבין את המילה וכו' רבי טבא בשם ר' שמואל בודקין אותו וכו' הרי מבואר בירושלמי להדיא דקאי על ציצין המעכבין את המילה וע"ש בלשון הירושלמי. וגם לשון הרמב"ם בפי' המשניות מטין קצת לדברי הש"ך. מדכתב והעיקר אצלינו בכ"ז שיבוקר בעת שאין הבשר רפוי וכו'. הגם שאינו ראי' כ"כ דיש לפרש דקאי על בעל בשר או רפוי בשר. וכמו שכתב החכמת אדם

ומ"ש החכ"א דמפי' המשניות להרמב"ם מבואר להיפוך דכתב אם הי' בעל בשר וכבר מל אותו. וא"כ משמע דווקא כשנימול כהלכתו מועיל בדיקה זו לא מצאתי בפי' המשניות כלשון שהביא וע"ש בלשונו. והעיקר מה דדחקו לבעל חכ"א לחלוק על הש"ך. מהא דאמרינן ביבמות דף ע"א לא ניתנה מצות פריעה לא"א משמעו דתרי מצות נינהו מצות מילה ומצות פריעה. ועיין תוס' יבמות שם ד"ה סוף מילה דכתבו לתרץ דהכא דרשינן משנית ציצין המעכבים את המילה. והתם דרשינין מהמול ימול לציצין המעכבין את המילה. ותי' ר"ת דהכא ציצין המעכבין את הפריעה. א"כ מצינו הגם דאברהם אבינו לא נצטווה על הפריעה. נצטווה על ציצין המעכבין את המילה. וע"כ הוא בכלל מצות חיתוך. א"כ מאי מהני בדיקה זו כיון דעדיין לא חתך ציצין המעכבין את גוף המילה וסובר בעל חכ"א דלדעת הש"ך באמת אינו מצוה מה"ת לחתוך כל ציצין המעכבין את גוף המילה. רק אח"כ כשנתגלה ע"י פריעה מהני. ולדעתי לא כן הוא. דבוודאי