תשובות מהרי"ם לא

בוודאי אונו נאמן לאסור את אשתו. דעד אחד אינו נאמן נגד החזקה לסתור. ובפרט בדבר שבערוה דאין דבר שבערוה פחות משנים. והכי מבואר בש"ע א"ע סי' קנ"ז סעיף ו' דהיכא דלא הי' מוחזק באחים ובא עד אחד ואמר שיש לו את אינו נאמן לאסור. ואפילו לדעת הפוסקים שהביא שם הב"ש בס"ק ז' דעד אחד נאמן לאסור שיש לו את היינו משום דמה דלא מוחזק לן באחים לא הוי חזקה אלימתא לומר דהוי כמוחזק דאין לו אחים רק דהוי כמו דלא אתחזק לא לכאן ולא לכאן. ולהכי ע"א נאמן לאסור וכמבואר שם בב"ש הטעם דלא הוי מוחזק בחזקת היתר. משא"כ חזקה זו דשלושים יום הוי חזקה אלימתא וסוקלין ושורפין על חזקת זו. וכמבואר ברמב"ם וש"ע וטא"ע סי' י"ט סעיף ב' בוודאי ע"א אינו נאמן לגרע החזקה וכיון דנתחזק בלא דבורו בשמו ושם אביו בוודאי דבריו שאמר שיש לו בן ובת לגרע היתרא דאיתתא אינו מעלה ומוריד כלל ודבריו כלא נחשבו. וגם יש לצרף להיתר הסימן שהי' לו שינוי גדול באצבעו גודל הימנית משונה ורחב ובאמצע הי' נחלק קצת במקום הצפורן והי' נקרא בל"א צוגיפלאצטער פינגער. וזה נראה לדעת כמה גדולי אחרונים הוי סימן מובהק. וכמו שהביא הב"ש בשם הט"ז דרושם באבר מיוחד הוי סימן מובהק וזה יסוד גדול להית' זה גם יש לצרף הכתב מליצ' שהי' לו מהרבני' והבאתם בתשובת נוב"י ז"ל דכתב מליצה לא מושלי אינשי וכן ראיתי בתשובת פנים מאירות ח"ב סי' ל"ב דכתבים לא מושלי אינשי והוי כסימן מובהק. וגם מה דמלאכתו הוא מלאכת סת"ם יש לצרף ג"כ לסימן אמצעי. סוף דבר דעתי עני' מסכמת להתיר בצירוף מע"ל ורבני' ועוד ישאלו מרב מובהק בכדי שיצא הדבר בהיתר משלשה מקומת וכשיצא הדבר להיתר ישבו ב"ת להתיר כדין הנשאת עפ"י ע"א ובאופן ובתנאי שתשיג מתחלה היתר ורשיון ופטורין מבעלה ע"פ חוקי המדינה אך יחקרו עוד הטיב בק"ק הנ"ל אולי יתוודע יותר הדבר בבירור וגם אחרי סימן האצבע הנ"ל שנחלק אם מכירין שהי' לו סימן באצבע הנ"ל א"ד ידידכם דוש"ת יעקב מאיר פאדווא: סימן כ להרב מוה' אלחנן רב דק"ק באריסוב

השאלה הראשונה אשר שאל כבודו בעובדא שבא לפניו בוקא דאטמא שהי' האסיתא שבורה. וכמעט שהיתה שבורה לשנים והבוכנא אעפ"כ היתה תקיעה יפה באסיתא וב' מיני הניבים הי' שלמים ובריאים ויפים וחתך הניבים החיצונים עד שנפלה הבוקא מהאסיתא והניב הפנימי הי' אוחז היטב האסיתא כדבעי וגם הבוכנא חלקה ויפה היא הכל כדבעי אין בה שום שריטה כלל. וכן האסיתא תוכה הוא חלקה בלי שום שריטה כלל והאריך כבוד מע"ל בכחא דהתירא. והנה לפענ"ד גם כן יש בזה לצדד ולהקל. הגם אם באנו לחוש לדברי תשובת בית יעקב סי' צ"ד שכתב בעובדא כזו דיש לו דין דשף מדוכתי' כיון דהאסיתא נשברה שוב אין כאן דבר המונע שלא לשוף וקרוב לוודאי דשף מדוכתי' מ"מ בשף מדוכתי הסכמת האחרונים ז"ל הרש"ל והפר"ח והפלתי כל שאנו רואין שהניבים שלמים אין כאן איסור ובזה אנו בקיאים וחולקים על משמעות הרמ"א ז"ל בסי' נ"ה בהג"ה דסעיף ב' דאין אנו בקיאים בעיכול ניבין. והאחרונים ז"ל סברי דכל שלא נפסקה בוודאי כשרה הגם שהש"ך ז"ל כתב דדעת הרב לא נראה כן. לענ"ד אפשר דגם הרמ"א הל מודה דחזינין בהג"ה דשינה לשונו ממה שהביא בד"מ סי' נ"ה בשם איו הארוך. כי שם כתב. וכתב בא"ו הארוך ומטעם זה אנו נוהגים להטריף אם שף מדוכתי' אין אנו בקיאים אם נפסק או נתעכל. הרי דקדק וכתב דאין אנו בקיאים אם נפסק או נתעכל. והרמ"א בהג"ה שינה הלשון ולא כתב רק דאין אנו בקיאים בעיכול ניבי'. ומזה משמע דבנפסק בוודאי בקיאין כי רואין דלא נפסקה כשירה רק היכא דנפסקה דבעינן דווקא נפסק ע"י עיכול. ובזה אין אנו בקיאים. א"כ משמע לשון הרמ"א ז"ל כשיטות רש"ל. והסכמות האחרונים דכל שאנו רואין שהניבים שלמים כשרה. ולדעתי יש ראי' לזה דמה נשתנה דין זה מצומת הגידין. וכן בד"מ שם בסי' נ"ה משווה להדדי והרי פסקינין בסי' נ"ו סעיף יו"ד ע"ש בהג"ה ובש"ך ס"ק י"ג דבבהמה בקיאין בצומת הגידין אם נפסקה אם לאו ואמאי לא סמכינין אבקיאתינו בדין הניבין אלא פשוט דשם בצומת הגידין תלי' בנפסקה לבד הוי טריפה ובזה סומכין על בקיאתינו בבהמה. משא"כ בניבים בנפסקה לבד לא מטרפה עד דנתעכל ובזה אין אנו בקיאים הטיב להיות ניכר אם נפסקה מחמת עיכול או לא אמנם כל שאנו רואים שלא נפסקה בוודאי ראוי לסמוך על בקיאתינו כמו בצו"ה. ולפי זה הי' נראה לדינא בעוף שנשמט הבוקא דאטמא יש להטריף בכל ענין אף אם רואין שלא נפסקו דבעו' הניבי' דקי' ואין סומכין על בקיאתינו אפי' אם אנו רואי' שלא נפסק' דהניבי' דקים בעוף ואין אנו בקיאי' בהם כמו בצ"ה דאין אנו בקיאים בעוף. אמנם נ"ל דיש לדחות קצת ראי' שהבאתי דבשלמא בבקיאות צ"ה סומכין על בקיאתינו אם שלמים הן הגידין או לאו הוא מטעם כיון דהפוסקים סוברים דהיכא דנשבר העצם במקום צ"ה לא צריך בדיקה כלל. ונהי דאנן קימ"ל דאסורה עד שיבדוק מ"מ כיון דיש פוסקים להתיר בלא בדיקה ולהכי מועיל בקיאתינו. וכן משמע בש"ך בסי' נ"ו י"ג דזה טעמו של הרמ"א דלהכי סומכין על בקיאתינו בבהמה בצ"ה ומטעם זה סיים הש"ך שם דהיינו דווקא כשחזר ונקשר אבל אם עדיין שבור כיון דיש ריעותא גדולה וגם צריך בדיקה לרוב הפוסקים יש לאסור גם בבהמה. אמנם נ"ל דאעפ"כ ראיותי חזקה דגם בדין בוקא דאטמא דשף מדוכתי דאינו טריפה עד דנחתכו מחמת עיכול לא מצאתי הדבר מפורש בש"ס ודברי הראשוני' מהו הדין היכא דשף מדוכתי ולא נבדקה אי איעכול ניבי' או לא כגון שאח"כ חתך אחד בירך ואזל לעלמא ואין אנו יכולים לבדוק אם נתעכלו הניבין אם לא מהו הדין. ואפשר דבדיעבד אם לא נבדקה הניבין אם קיימים אם לאו מותר לדינא דש"ס ומסתברא לדעת הסוברים דבנשבר במקום צ"ה דאין צריכין בדיקה בצ"ה כי מסתמא לא נחתכו הגידין כיון דהגידין רך ואינו נוחים להשבר. ולפ"ז נראה לדעת אלו גם בנשמט הקולית ממקומה אין צריכין בדיקה אם נפסקו הניבין אם לאו דמסתמא כיון דהניבים רבים המה אינ' נוחים להפסיק. ולפ"ז ראיותי הנ"ל קמה וגם נצבה, אמנם יהי' איך שיהי' בדעת הרמ"א עכ"פ רוב האחרוני' הסכימו היכא דלא נפסקו ניבין סומכין על בקיאתינו. ובפרט בה"מ גם הרמ"א ז"ל מודה דסומכין על בקיאתינו. וראיתי מה שחשש עוד כת"ר לדעת הלבושי שרד שכתב בדעת הר"ן שהביא הב"י בסי' נ"ה. וכתב הר"ן ומסתברא שאם ניטל הירך טריפה ואע"ג דלא איעכל ניבי' דכי מכשירין בלא איעכל אע"ג דאיפסק. היינו משום דהדרא בריא. והכא לא אפשר כיון דניטל. ועמד בעל לבושי שרד דמאי קמ"ל הר"ן בזה וגם למאי כתב בלשון מסתברא דמשנה שלימה הוא בהמה שנחתכו רגלי' מן הארכובה ולמעלה טריפה וכ"כ רש"י והר"ן בספ"ק דחולין. אהא דאמר ר"א ניטל הירך וחלל שלה ניכר נבלה דהיכא דאין החלל ניכר לא הוי רק טריפה מההיא דהמקשה הנ"ל. וא"כ למה תלה הר"ן דין זה במסתברא ומשום זה חידש בעל לבוש דין חדש דהא דמכשירין בוקד"א דשף מדוכתי' היינו רק שניתק מחיבורו אבל עדיין לא יצא מהאסיתא ולחוץ. אבל אם יצא לגמרי חוץ להאסיתא אז טריפה אפילו לא איעכול ניבי' משום דמסתברא לי' להר"ז דבכה"ג