תשובות מהרי"ם כח

הסימנים שבגופו דהיינו שומא שעל גבו. ובאמת כפי מה שהעידו לפני עברה השומא מעל גבו רק נשאר רושם שהי' בזה שומא. ושומא גופא הסכמות הפוסקים דסימן מובהק בוודאי לא הוי. אמנם הב"ש בסי' י"ז סק"ע חקר אי שומא הוי סימן אמצעי עכ"פ. וכתב דבדברי הרמב"ם משמע דהוי עכ"פ סימן אמצעי. והביא שכ"כ בתשובת מ"ב וכ"כ הב"ח בק"א וכתב שגם דעת הטור כן. וכן משמע לענ"ד מלשון בעל העיטור באות ק' שהעתיק מר"ן ב"י. א"כ אם נימא דהוי סימן אמצעי כבר נפקא מאיסור א"א דאורייתא דהא דעת רי"ו והרמ"ה אם נישאת בסימנין אמצעים לא תצא דהא דקימ"ל סימנים לאו דאורייתא לסמוך עליהם היינו משום חומר א"א אבל מה"ת סמכינן על סימנים. אמנם באמת בתשובת רע"ק איגר ז"ל תמה בזה על הב"ש דלכאורה נראה מלשון הב"ש מהא דחקר דשומא הוי סימן אמצעי ועכ"פ נפקא מאיסור א"א דאורייתא דז"א דהא טעמו של רי"ו דסובר דנשאת בסימנים אמצעי' לא תצא משום דבאמת עיקר להלכה דסימנים דאורייתא רק באיסר א"א מחמירינן. ולפ"ז אם נשאת לא תצא. ולפ"ז בשומא אם נשאת ממנ"פ תצא דהא אם נימא סימני' דאורייתא ע"כ טעמא דחכמים דעל שומא אין מעידין דלא הוי אפילו סימן אמצעי או מטעם דשומא עשוי' להשתנות או מטעם דשומא מצוי' בבן גילו. ואי סימנים דרבנן טעמא דרבנן דאין מעידין על שומא דלאו סימן מובהק הוא א"כ ממנ"פ תצא דאי סימנים דאורייתא מוכח דשומא לא הוי אפילו סימן אמצעי ואי סימנין דרבנן בנשאת בסימן אמצעי תצא. ובאמת נראה לענ"ד דגם הב"ש לא חקר כלל הא דשומא הוי סימן אמצעי או לא. לענין אם נשאת לא תצא. דבוודאי אם נשאת ע"י שומא תצא ממנ"פ וכנ"ל רק נפקותא אי שומא הוי סימן אמצעי או סימן גרוע לענין מה שהביא הב"ש בס"ק ע"ג דשני סימנים אמצעים מצטרפין לעשותו סימן מובהק. א"כ נפקותא אם יש בגופו שומא ועוד סימן אמצעי אם נימא דשומא הוי סימן אמצעי מצטרפים לעשות השני סימנים שיהי' סימן מובהק. ואם נימא דסימן גרוע הוי אינו מצטרפין עם סימן אמצעי אחר לעשות סימן מובהק. וכדמשמע מלשון הב"ש. דווקא שני סימנים אמצעים מצטרפים לעשות סימן מובהק ולא סימן גרוע עם סימן אמצעי. ולקמן נדבר עוד בזה. ואני מצאתי בתשובת מהר"ם בן ברוך ונראה שמכל האחרונים נעלמה תשובה זו. וז"ל התשובה בסי' שע"א שאלו את ר' על יהודי שהלך לכפר מהלך יום אחד ואמרו שיחזור בו ביום ולא בא כי נהרג ביער אבל לא ראו אותו ולא הכירהו כי שמטוהו הכלבים אבל אומר שיודעים שזה הוא שמכירין כליו כיון ששמעו שיהודי אחד נהרג וגם אשתו אומרת שזה בעלה כגון שיש לו שומא והשיב רבי אע"פ שיודעים שאותו הי' כיון שאין עדים שראהו וגם שום אחד לא מסיח לפי תומו שנהרג פלוני שראוהו כשנהרג. וגם כליו כדקאמר כליו חיישינן לשאלה אבל עפ"י השומא שאשתו אומרת יש לסמוך עליו ולהתירו. כי כמו שנאמנת לומר מת בעלה גם נאמנת ע"ז. עכ"ל. הנה מבואר מתשובה זו דע"י שומא לחודא משיאין את אשתו הנה הוא פליאה למה פסק כר"א בן מהבאי דפסק דמעידין על השומא הלא רבנן פליגי עליו. וקימ"ל כחכמים נגד ר"א בן מהבאי וכמו שפסקו כל הפוסקים ואפשר לדחוק דתשובת מהר"ם בר"ב מיירי שפרט וצימצם המקום ואמרה על אבר פלוני במקום פלוני. והי' סיוע מזה לתשובת הרד"ך שהביא ב"י בסי' י"ז והב"ש בס"ק ע"א דהוי סימן מובהק. ולא כתשובת מהרשד"ם ומ"ב שחולקים עליו בזה. ויש לנו תנא דמסייע רבינו הגדול מהר"ם בר' ברוך רבו של הרא"ש ז"ל דס"ל כוותי'. ועכ"פ נראה בנידן דידן דלא הוי השומא ניכר רק שניכר רושם בבשרו שהי' בזה שומא. נראה דסימן אמצעי בוודאי לא הוי. רק נוכל לעשות בזה סימן גרוע. ולכאורה הי' בזה העדות ריעותא גדולה דהא בוודאי אף למ"ד סימנים דרבנן אם אשה אומרת על בעלה שהי' בו איזה סימן אמצעי ולא נמצא עליו בוודאי אין זה בעלה היא בחזקת איסור א"א דלהיפך בוודאי אמרינן מדלא נמצא הסימן שעליו אין זה בעלה. וכ"כ הנוב"י בתשובה אמנם נראה כיון דנשאר רושם במקום השומא ובוודאי אין זה מגרע מה דלא נמצא השומא עליו. ובפרט ששהה במים הרבה ימים ערך ג' חדשים ונתקלקל גופו ונימק בשרו בהרבה מקומות תלינין שעברה השומא מעליו ומה שנשאר רושם בבשרו נוכל לעשות בזה סימן גרוע עכ"פ ודמיא למה שמביא הרמ"א ז"ל בהג"ה בסעיף ך"ד דרושם לא הוי סימן מובהק. ואף דמשמע מדברי רמ"א דסימן מובהק לא הוי מ"מ הוי סימן אמצעי. ובפרט שנחלקו האחרונים ז"ל הביא' הב"ש בס"ק ע"ד דאפשר דרושם הוי סימן מובהק נראה דבכאן בוודאי לא הוי סימן מובהק כיון דהרושם לא הי' בזה בחייו רק שהרושם ממה שהעביר מעליו השומא. ושומא גופא לא הוי סימן מובהק. והאיך נאמר דהרושם שנשאר מן השומא הוי סימן מובהק. ואפילו סימן אמצעי לא הוי כיון דבוודאי נשתנה השומא מכמו שהי'. דהא טעמא דמ"ד שומא לאו סימן מובהק דשומא עשוי' להשתנות לאחר מיתה. והכא בוודאי חזינן דאשתני. אמנם נראה דסימן גרוע נוכל לעשות מזה כמש"ל. אמנם נראה דהסימן השני שבגופו דהיינו אצל רגל שמאל אצל הארכובה חתכו לו הרופא פעם אחת ונתרפא ונשאר רושם במקום ההוא נראה דמזה נוכל לעשות סימן מובהק לגמרי דלא גרע מרושם שבגופו אם צימצמו המקום דהוי סימן מובהק כמ"ש הט"ז והביאו הב"ש בס"ק ע"ד והסכים עמו להלכה. ועוד נראה דאפילו אם נימא דיש לפקפק דלא הוי סימן מובהק מ"מ סימן אמצעי בוודאי הוי א"כ יש להצטרף הסימן גרוע הרושם שנשאר מהשומא עם הסימן אמצעי ההוא ולעשותו סימן מובהק. אף דכתבנו לעיל דנראה מדברי הב"ש דווקא שני סימנים אמצעים מצטרפין לעשות סימן מובהק ולא סימן גרוע עם סימן אמצעי נראה דהב"ש בזה לטעמי' אזיל. דמבואר בדבריו בפשיטות דכמה סימנים גרועים אינו מצטרפים כלל לעשות סימן אמצעי עכ"פ והיינו דסימן גרוע לא נחשב כלל לסימן. א"כ מה"ט סימן גרוע אינו נחשב להצטרף עם סימן אמצעי לעשות סימן מובהק אבל לפי מה שהבאתי בתשובה אחת. וגם בספרי דברתי מזה דדעת גדולי האחרונים בשו"ת פנים מאירות ושו"ת בגדי כהונה דשני סימנים גרועים מצטרפים לעשותו סימן אמצעי אלמא דסימן גרוע יש בו מעלה קצת דתרי מנייהו נעשה סימן אמצעי א"כ ה"ה היכא דיש סימן גרוע וסימן אמצעי מעדיף עליו הסימן גרוע להסימן אמצעי לעשותו סימן מובהק. והנה זה פשוט דסימן מובהק בודאי מועיל. אף שכבר כתבנו דאשתהי במים הרבה ונתקלקל צורתו וגופו לגמרי שאינו מועיל להעיד עליו בטב"ע אף דמים צמתי מ"מ כיון דנתקלקל הרבה אין מעידין עליו מ"מ ע"י סימן מובהק בוודאי מועיל דלא גרע מאשתהי דאין מעידין אבל ע"י סימן מובהק מעידין עליו. וכמו שפסק הרמ"א בהג"ה בסעיף ך"ו ונרשם שם טור וב"י. ואף שהב"ש כתב דדין זה ליתא בטור בארתי בספרי דדין זה איתא בהדי' בטור וגם הב"י כתב כן בפשיטות. וגם בתשובת הרא"ם מזרחי מבואר כן ועתה נידון בסימנים שעל בגדיו שהכירו הפלאשץ שלו וגם הסאקווע הנמצא על צווארו הכירו שהם שלו. וידוע מחלוקת הפוסקים אי הלכה דחיישינן לשאלה או לאו הגם שרבינו אליהו ז"ל בביאורו לש"ע סי' י"ז הכריע להלכה כהני פוסקים דלא חיישינן לשאלה וגם הש"ך בח"מ סי' ס"ה הכריע כן להלכה. מ"מ מי ירום ראש להקל בדבר ערוה נגד הכרעת הב"י ושאר גדולי האחרונים דפסקו להלכה דחיישינן לשאלה. אמנם נראה דיש לנו בזה היתר של מהר"ל מפראג הובא בב"ש