תשובות מהרי"ם כא

או מצה דשפיר כתבו התוס' דמוקמינין הבית בחזקת בדוק

כללו של דבר אם הי' שאלה זו בא לפני הכלים שנתוודע הספק אחר שהיי' מעל"ע הייתי מתיר בפשיטות כהסכמת הפוסקים להלכה שהבאנו למעלה ואם הי' נתוודע בתוך מעל"ע בהך ספק הייתי חוכך בזה להחמיר אך אם מע"ל היקל בזה לא מהדרינין עובדא ויש לו על מה לסמוך: ידידו ש"ב יעקב מאיר פאדווא: סי סימן יד לאהו' ידידי הרב המאוה"ג המפורסם מוה' אישר יהודה מ"ץ דפה ק"ק נ"י

נידון מה שהקשה על דעת הנוב"י. נראה לפע"ד ליישב קצת. דהנה מלבד מה שחקרו הפוסקים בענין מכירת חמץ הנהוג מדין הערמה. עוד יש לעיין כי הלא יש איסור דרוצה בקיומו של חמץ דניהי אם יפסיד החמץ יצטרך האינו יהודי לשלם מביתו כיון שמכר לו במכירה גמורה מ"מ וודאי רוצה בקיומו. ואינו רוצה ליקום עמו בדו"ד. והש"ס מחשבים זאת כמה פעמים להפסד גמור כדקאמר הש"ס בפ' חזקת הבתים עביד איניש דזבין דינא. עוד הא הנהיג למכור הרבה חמץ לא"י עני שאם יפסיד אין לו אפילו א' מאלף מה לשלם. א"כ בוודאי רוצה בקיומו של חמץ. ונלפע"ד בזה דאיסור רוצה בקיומו בש"ס אינו אלא מדרבנן כמ"ש הפר"ח בא"ח סי' ת"ן. והארכתי בזה בספרי מקמ"ח דבשארי איסורים איסור דרוצה בקיומו אינו אלא מדרבנן. ולפ"ז י"ל דוקא כשבא זמן האיסור כמו בפסח גופי' אז אסרו חז"ל איסור דרוצה בקיומו אבל כשעושה פעולה בזמן היתר אף שמהפעולה ההיא כשיבוא פסח ניכר דרוצה בקיומו לא אסרו חז"ל כיון שעושה הפעולה ההיא בזמן היתר ועדיין לא הגיע זמן האיסור וכן מוכח בהדיא מדעת הש"ע א"ח סי' ת"ן אסור להשכיר כלי' לא"י בפסח כדי שיבשל בהם חמץ. והטעם האיסור משום דרוצה בקיומו של חמץ. ולמה דקדק הש"ע בפסח ולא נקט האיסור קודם פסח להשכיר לא"י מקודם שיבשל בהם בפסח. אלא כיון דזמן התירא הוא לא אסרו חז"ל אף כשיבא פסח כיון דמשכיר לו בזמן היתירא לא אסרו חז"ל. ובזה נ"ל מה שהקשה בס' מק"ח על דעת ר"ת דסובר דמותר לקבל אחריות חמצו של א"י בביתו של א"י. והא איכא איסור דרוצה בקיומו שאין לך רוצה בקיומו יותר מזה שאם יפסיד החמץ יהי' חייב לשלם. ולפמ"ש נכון ששם מיירי קודם הפסח וכתבו זאת על הך דינא ייחד לו בית אינו זקוק לבער ומיירי קודם הפסח קודם זמן ביעור וע"ז פי' ר"ת ייחד לו בית מיירי שקיבל עליו הישראל אחריות חמצו של א"י בביתו של א"י וכיון דבביתו של א"י הוא אינו זקוק לבער דלא קרינין בי' לא ימצא ואיסור דרוצה בקיומו ליכא כיון דבזמן התירא הוא אף כשיבוא פסח יהי' רוצה בקיומו לא איכפת לן כיון דבפסח אינו עושה פעולה רק נצמח מהפעולה שעשה בזמן ההיתר ובזה נכון המנהג שלנו אף בוודאי רוצה בקיומו בפסח. מ"מ כיון דהמכירה בזמן היתר הוא אין כאן איסור דרוצה בקיומו. ולכן א"ש דעת הנוב"י שאוסר למכור לאחר שש שכבר אסור בהנאה דהיינו באופן זה שימכור החדר לבד שמונח בו חמץ וימשוך הא"י החמץ או אם עומד הא"י כבר בחדר שמונח בו החמץ יקנה ממילא החמץ. ולאו מצד המקנה אלא ממילא כיון דהחמץ הוא הפקר דחצירו של אדם קונה שלא מדעתו. ובפרט היכא דעומד בצד שדהו דמידו אתרבי. והאריך מכ"ת שלא ידע מה איסור הנאה יש כאן כיון דמוכר לו החדר והחמץ יקנה לו ממילא ולמ"ש נ"ל דעת הנוב"י בזה דאיכא איסור דרוצה בקיומו דאנן סהדי דמוכר לו החדר כדי שיזכה הא"י בחמץ ויתקיים לאחר הפסח אף דבחדר לא שייך איסור חמץ. כמו שאסרו להשכיר לא"י תנור בפסח שיבשל בו חמץ מפני שרוצה בקיומו וזה נ"ל דעת הנוב"י הכ"ד ידידו: סימן טו לידידי המופלג החריף שנון ומחודד מוה' ברוך צבי הירש נ"י: קונטרסו עם חידושי תורה הגיע לידי וראיתי אך בקיצר להשיבו

במה שכתבתי בסי' קכ"ז באות י"ד לתרץ דברי הט"ז מה שהקשתי עליו. וכתבתי לחלק דווקא בנדה שהתורה האמינה בפירוש יש לה כח כמו עד כשר ולא בשאר דוכתא לא מבעיא אם נאמנות אשה דרבנן בוודאי ניחא. ואף אם נימא דנאמנות אשה הוא מה"ת מ"מ התורה לא גילתה בפירוש. ומע"ל האריך לתמוה ע"ז כיון דילפינין שאר איסורים מנד' אין לחלק בזה. הנה מע"ל שגה בכוונתי דעיקר יסודי לחלק מדברי הרמב"ם שפסק דעד כשר נאמן טפי בעדות מיתה מאשה וע"ז קאי חילוקי ומובן מאליו אף אם נימא דבעדות מיתה ע"א נאמן מה"ת וגם אשה נאמנת מה"ת היינו כמו שכתבו הפוסקים בדיני עיגונא דבעדות מיתה ראוי להאמין מה"ת כיון דהוי מילתא דעבידא לגלוי גדול כמ"ש בקונטרס עגונות שלי בח"ש וע"ז לית לן קרא דאדרבא בכל דוכתא אין דבר שבערוה פחות משנים. רק מצד הסברא האמינו ע"א מה"ת וגם מצד הך סברא דדייקא ומנסבא סמכו ע"ז להאמין מה"ת וכיון דעיקר נאמנות הוא רק מצד הסברא לכן עד כשר יכול להכחיש האשה משא"כ היכא דכתבה התורה נאמנות בפירוש יש לה כח עד כשר וגם מה שכתבתי בתחלת האות שם לדמות בחתיכה ספק חלב ספק שומן ואשה העידה שהוא שומן ובא עד כשר להכחישה וכתבתי לדמות זה לדין הרמב"ם כוונתי דנחית בשיטת רש"י דהא דע"א נאמן בדלא איתחזק איסורא היינו מכח סברא דאל"כ אין לך אדם אוכל בבית חבירו כמבואר ברש"י ר"פ הא"ר. ולא כשיטת התוס' דילפינין מספרה לה בדלא איתחזוק. ולא חשתי לבאר זה דהוא לשיטות רש"י דווקא דלשיטת התוס' אינו כן דלא הוי ברור בדעתי סברא זו לאמת דהיכא דהאמינה התורה בפירוש עדיף טפי. כי אף שישבתי שיטות הט"ז לא הי' ברור בעיני להלכ' לקבוע בה מסמרו' לכן כתבתי סתם הדבר וגם מ"ש לחלק כיון דנאמנות אשה הוא מדרבנן לכן עד כשר נאמן טפי לא הי' כוונתי כמו שהבין מעכת"ה בדברי דבעדות אשה אינו אלא מדרבנן דז"א דהא מבואר בה"ה בפי"ב מה' גירושין ה' כ"א דעיקר יסודו של הרמב"ם מהא דיבמות קי"ז בלישנא בתרא אמרינין דשתי נשים כע"א דמיין כיון שהורע כח הנשים לגבי ע"א כשר ה"נ הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר וזה הדין הוא בסוטה ג"כ כמבואר ברמב"ם פ"א מה' סוטה ושם בוודאי נאמן ע"א מן התורה אלא כוונתי לספיקו של בעל נו"ב דאף אם נימא דע"א במיתה הוא נאמן מה"ת מ"מ אשה אינה נאמנת אלא מדרבנן וכ"מ שהאמינ' תורה ע"א באשה י"ל דאינ' נאמנות אלא מדרבנן וזה י"ל אף בסוטה דאשה אינה נאמנות אלא מדרבנן ודוק

ומ"ש עוד מע"ל מדברי הר"ן בפרק י' יוחסין גבי נאמנות חי' לומר זה כהן וכו' ושקיל וטרי טובא בדבדי הר"ן ולבסוף העלה דברי הר"ן בקושיא וגם רוצה לסתור חילוקו הנ"ל. הנה אבאר פשט כוונת הר"ן. הנה הוקשה להר"ן ז"ל כיון דחי' כבר העידה שהוא כשר ואמאי אינו יכול להכחישה אח"כ דהא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים וכ"כ הב"ש בסי' ד' לפרש כן כוונת הר"ן וע"ו תירץ הר"ן דשאני הכא שלא האמינה בפירוש אלא משום דעל הרוב א"א בלא"ה הילכך כל שבא ע"א ומכחישה אינה