תשובות מהרי"ם כ

בעינן שיעור לחלה. א"כ י"ל דצריך להפריש כזית לקיים מצוות נתינה מה"ת ודין חלה דאורייתא יש לה ומתורץ קושיית חותנו הגאון שיחי' ובשיטות תוס' רי"ד כתבנו במ"א דברים נכונים ואכמ"ל. ואגב אזכור מה דקשה לי בסוגי' דמנחות שם דפריך ולילף מתרומת מדין או מתרומת חלה וקשה כיון דכבר ילפינין עשרון לחלה וגם ילפינן מקראי שלא יטול פרוסה. א"כ האיך אפשר לילוף מתרומת מדין או מתרומת חלה דיהי' מוכרח להיות פרוסה וכעת צ"ע ואי"הש עוד חזון למועד אכתוב לו אי"ה דברים נאותים באריכות וכעת הטירדא רבו עלי וקצרתי כ"ד גיסו ידידו המתעלס באהבתו יעקב מאיר פאדווא: סימן יג א' ך"ו תמוז תר"ד אהו' ש"ב הרב המאוה"ג החו"ב יראתו קודמת לחכמתו המפורסים מוה' שלמה אהרן זעליג רב דק"ק קאדגי

מכתבו קבלתי. בדבר אשר שאל עגל שנשחט בתוך שמנה ימים ללידתו מה משפט הכלים שנתבשל בהם לענ"ד אם הכלים שנתבשל בהם לא נודעו מהריעותא עד אחר מעל"ע בזה יש לסמוך ולהקל ולסמוך על שו"ת מהר"י בן לב שהביאו האחרונים בשמו היכא שנתבשל בשר ספק טריפה ולא נודע עד אחר מע"ל תלי' בפלוגתא דר"ת ור"י אי מועיל ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובתו כיון דהש"ך בכללי ס"ס מסיק להקל בהפסד מרובה ספק טריפה שנתערב באחרים ולא נודע הספק עד אחר שנתערב וה"נ בנידן דידן אמנם אם נודע הספק בתוך מעל"ע בזה בוודאי יש לעיין. והנה נראה ממע"ל דאף בזה היקל ובוודאי לא מהדרינן עובדא דהא גוף הספק הוא דרבנן וכמו שהסכימו התוס' והרא"ש בכמה מקומות וגם דעת הרמב"ם כן וכמו שהסכימו האחרונים דאף לרשב"ג אזלינן בתר רוב וולדות אלא מדרבנן החמירו דהוי מועט דשכיח או שמא יבוא להקל ג"כ ע"י פיהק דבוודאי איתא ריעותא ויבוא לשוחטה וכמ"ש התוס' בבכורות דף ך' ע"ב וגם יש לצרף דעת קצת פוסקים שסוברים דכלי חרס כיון שאין לו תקנה בהגעלה בדיעבד מותר אחר מעל"ע כיון דאין לו תקנה בהגעלה כדיעבד דמי. והנה כתבתי בענין זה תשובה להרב מוה' אליעזר יצחק דק"ק וולאזין חתן הגאון מוהר"י הרב דק"ק הנ"ל אם יכולים לפדות בכור לאחר שלשים יום שלא בפניו אם יש לחוש דלמא מת הוולד בתוך שלושים יום והוה ברכה לבטלה והארכתי שם בתשובה [לעיל סי' ב'] והעליתי דיכול לברך כיון דמה"ת אזלינין בתר רובא וכאן באתי לקצר כי טרדתי מרובים הענינים עמוקים מאוד. ועוד בנידן דידן טפי עדיף ודהא הי' ספק ג"כ שמא הוא לאחר ח' ימים כמו שכתב מע"ל ואף שכתב מע"ל שאיזה אינו יהודי אמר שהוא בתוך שמנה בענין כזה פשוט דאין סומכין על דבריו לא להקל ולא להחמיר ועיין ביו"ד סי' רצ"ד ובסי' י"ו סעיף י"א וע"ש בש"ך ס"ק ך"ג והנה נתחדש לנו כעת דבר חדש מה דנלע"ד הי' בהעלם מהאחרונים ז"ל ולא אמנע מלהודיע לכבודו הרמה על עיקר קשיית הט"ז שהקשה אמאי אין סומכין על הא"י כשהוא אומר שהוא אחר בן ח' דהא הוי ס"ס שמא יש לו ח' ימים ואת"ל דלא הוי ח' ימים שמא כלה לו חדשיו ותי' הט"ז מטעם דהוי ס"ס בדבר שיש לו מתירין השיגו כל האחרונים בזה דלא הוה דבר שיש לו מתירין דהא המתיר אינו בוודאי יבוא ועיקר התירוץ מה שתפסו האחרונים דלא הוי ס"ס דהוי כמו שם אונס חד דכתב התוס' דלא הוי ס"ס דהכל חשוב ספק אחד אם הוא נפל או לא והנה בדין ס"ס דהוי משם אחד הסכימו האחרונים לדעת התוס' בכתובת דשם אונס חד הוא ולאו ס"ס הוא. והביא הש"ך ז"ל פסקי מהרי"א ז"ל בזה. והנה בפלתי שם תמה על ת"ה במה שכתב בבהמה דילדה זכר ונקיבה דהוי ס"ס ספק לא הייתה מבכרת כלל ואת"ל מבכרת דלמא ילדה נקבה תחלה ם נולד ראשון או לא וכתב מהר"י דדחה הך סברא. ע"כ גילה לנו הגאון דדוחה הך סברא מהלכה. אבל לא זכינו מ"ט ולמה דחה אותה וכתב הפליתי דאולי נמשך אחרי המ"מ דכתב דהרמב"ם הוכיח מקושיות התוס' הנ"ל דאין פיתוי קטנה מועיל להתירה לבעלה. ומזה נראה בעליל דלא ס"ל שם אונס חד הוא דאל"כ אין כאן ראי' ודוחק דיהא מהרא"י נמשך אחרי המ"מ מבלי שם על לב דברי התוס' ובפרט דמהרמב"ם ג"כ אינו מוכרח זאת ע"ש באורך. ואני תמה בזה על האחרונים. כי לענ"ד הי' בהעלם מכבוד תורתם דברי הרמב"ם והראב"ד בסוף הלכות ביכורים. דהרמב"ם שם כתב בהלכה ך"א וז"ל ילדו שתי נקיבות וזכר או שני זכרים ושתי נקיבות אין לכהן כלום ואינו צריך להפריש טלה לעצמו לפי שיש כאן ספיקות הרבה שמא האחת ילדה זכר והשני' ילדה שתי נקיבות או שמא זו ילדה נקבה והאחרת זכר ואחריו נקבה או נקיבה ואחרי' זכר וכן ספיקות הרבה יש בשני זכרים ושתי נקיבות. והראב"ד ז"ל שם השיגו דיש כאן שיבושין והספיקות שמא הזכר יצא אחרי הנקבה. וע"ש בכ"מ שביאר טעם הרמב"ם וטעם הראב"ד דהספיקות הרבה נכלל בספק אחד שהוא שמא הזכר יצא אחרי הנקיבה. ועיין בט"ז יו"ד סי' שכ"א ס"ק יו"ד שביאר כוונת הרמב"ם ז"ל דלכאורה אינם מובנים דבריו שכתב דיש כאן ספיקות הרבה שמא האחת ילדה זכר וכו' או שמא זו ילדה נקבה ואחרת זכר ואחריו נקבה דלכאורה אדרבא הני צדדי לחיוב הבכורה קאתי. וביאר הט"ז ז"ל דהיינו שאנו דנין כל חומרא בפ"ע דהיינו דיש עליו ספק שמא ילדה נקבה לחודא או אף אם ילדה זכר שמא ילדה הנקבה תחלה או דאף בשניהם יש ספק דאין כאן בכורה שמא האחת ילדה נקבה והאחרת ילדה נקבה ואח"כ זכר ע"ש והראב"ד השיגו עליו וסובר כדעת התוס' דלא מחשבינן זאת לס"ס וזה הוא כוונת מהרא"י בת"ה דדחה הך סברא מכח דברי הרמב"ם המפרשים הנ"ל דס"ל דהוי ס"ס. ותימה על האחרונים ז"ל שהי' מהם בהעלם זאת. ומעתה נתחזקה יותר דברי ה"ה דדחה הרמב"ם הך סוגיא דפיתוי קטנה אונס מהלכה מכח קושית התוס' בסוגיא דפ"פ דתי' התוס' לא ס"ל להרמב"ם דס"ל דאף שם אונס חד הוא מ"מ מחשבינן זאת לס"ס. מעתה בנידן דידן יש לנו יסוד להקל הכלים מכח דברי הרמב"ם הנ"ל

ומה שרצה מע"ל לצדד בענין התרת הכלים הוא דאף דספק טריפה הוא מ"מ כיון דהכלים הי' להם חזקת היתר יש לנו לדון דהבשר כשירה הוא מטעם דמוקמינין הכלים בחזקת כשרות. דבר זה תליא במחלוקת הראשונים וכבר הארכתי בפתיחה להלכות שחיטה בספרי וביו"ד סי' א' ובמקומת הרבה והוא דלדעת רש"י גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דלשיטתו רוב תינוקת מטפחים בשרצים א"כ מוכח משם דאף דהספק נולד בתינוק מצטרפין חזקת טהרה של העיסה אמנם באמת חלקו שם עליו הרשב"א והר"ן בחמש שיטות שם דהאיך שייך לאוקמא העיסה בחזקת טהרה כיון דהתינוק הוא בחזקת טומאה כיון דרוב תינוקת מטפחין בשרצים וכן כתב הריטב"א בעירובין דף ל"ו בשם ה"ר שניאור דכל דבר הבא לאוקמא אחזקה אנו דנין על דבר המתהווה הספק וממילא הדבר הנגרר ממנו כמוהו. אף שיש לו חזקה בהיפוך. ומה שהביא מע"ל מתוס' פסחים ט' ע"ב גבי תשעה ציבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל אחד מהם דאמרינן היינו ט' חנויות ופירש"י לענין בדיקת הבית והקשה התוס' דלוקמי הבית בחזקת בדוק. נראה דאינו דומה לנידון דידן. כיון דאין הככר לפנינו ואנו באנו לידון על דבר המתהווה דהיינו בבית שיש לנו ספק אם הכניס חמץ