תשובות מהרי"ם יח

עליו וסובר כיון שאין עיקר תחילת מים לכאן ע"י דבר טמא לא מקרי הווייתו ע"י דבר טמא. אבל בנידן דידן: שהמקוה לא נפרץ אלא שחושש שמא ע"י שבולעים המים מעט מעט בקרקע יחסר משיעור מ"מ הרי עתה אינו חסר. וכשר הוא. כיון שעכ"פ בלוע זו לא מקרי זוחלין כמפורש בש"ע סעיף נ"א והיא כשירה עתה לטבול בה גם בלי נסרים כלל. ואין הנסרים גורמים שום טהרה והכשר אלא מניעות הפסול שעתיד לבוא אח"כ גם בזה הר"ש מודה דלא מקרי הווייתו ע"י דבר טמא. וסיים שזה פשוט. ובעניותי מסתפקא טובא דבזה ג"כ י"ל דפסול דמניעית הפסול אח"כ מקרי ג"כ הוויתו ע"י דבר טמא. וכדמשמע פשטות לשון הר"ש. ובפרט שמצינו כן הדין בסוכה להדיא כמעט הסכמת כל הפוסקים דמניעות הפסול אסור בדבר המקבל. וה"ה הכא

ודע דבסברת הנ"ב שהבאתי למעלה נראה שכן הוא דעת הב"ח שהביא הט"ז בס"ק ס"א ולפי מה שחולק הט"ז על הב"ח ז"ל נראה ממילא דחולק ג"כ על סברת נ"ב שהבאתי וצ"ע בכ"ז. כתבתי קצת לשעשע באמרי דאורייתא אבל גוף הדין הוא פשוט והיא מקוה טהרה לבנות ישראל עפ"י פסקי הש"ע אשר אנחנו הולכין לאורם וד' יטהר אותנו ויקיים בנו מקרא שכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וכו': הכ"ד ידידו דוש"ת יעקב מאיר פאדווא מבריסק. סימן יא לבן גיסי ש"ב הרב החריף ובקי הגביר מוה' יהושע העשיל נ"י

עתה באתי על דברי תורה הבא במכתבו. ודין הניין לי ששלחת לי קצת מחידושי חו"ז מרן רבינו הגדול החסיד מפוזנא. עם כי ידענא כי מילתא זוטרתי הוא לגבי דרב חביבים עלי דברי קדשו ואמרתי להשתעשע קצת כפי השגת ידי בקושייתא בסוגי' דמנ"ל דאזלינין בתר רובא דיליף הגמרא מפסח. והקשה הא אפשר לברורי ע"י שבירת עצם ע"י אינו יהודי וקטן. אם כי לדעתי הוא קשיא קלה דעדיפא מני' דחי הש"ס עכ"ז ראיתי לדבר קצת במה שכתב דאפשר ע"י קטן לא ידענא להבין דהא מסיק הש"ס ביבמות קי"ד אף למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין עליו להפרישו מ"מ אנו מוזהרין שלא לספות לו בידים ומדאורייתא הוא דילפינין מקרא להזהיר גדולים על הקטנים. וכ"פ כל הפוסקים ודין זה הוא בכל האיסורין א"כ ממילא האיך אפשר ע"י קטן. דהיכא נימא לי' לשבור עצם בפסח הוי כמו דספינן לי' בידים. אך מא"י הוא קצת קשיא: נהי דאסיק הש"ס ב"מ צ' דגם בשאר איסורין שייך דין אמירה לא"י שבות מ"מ הוא רק מדרבנן. והגמרא רוצה ליליף מדאורייתא דאזלינן בתר רובא מפסח. ואמינא מילתא דיש לישב לפמ"ש בס' פנים יפות מהגאון בעל הפלאה בפ' בא בביאור המכילתא שהביא הרמב"ן ז"ל בפי' החומש לא תעשה אתה ולא חבירך ולא תעשה א"י מלאכתך וכו' וכתב הרמב"ן דהא אסמכתא דקיי"ל אמירה לא"י שבות. והגאון כתב בביאור המכילתא. דלכאורה קשה למה אמירה לא"י שבות בעלמא ולא אמרינן דיתחייב המשלח משום דשלוחו של אדם כמותו. ולא שייך לומר אין שליח לד"ע כיון דהשליח לאו בר חיובא וכדאיתא בפ"ק דמציעא. ע"ש תירוצו. ועפ"ז י"ל קושיי' חו"ז דהגמ' הוכיח מפסח מצרי' שהי' קודם מ"ת ודו"ק. ומה שהקשה הגאון הנ"ל דמאי מסיק הגמרא דאפשר ע"י גומרת' דהא בפסחי' דפ"ה מסיק אביי שמא פקע ורבא משום הפסד קדשי' דילמא אכל נורא למוח דידי' לולא דברי קדשו נרא' ברו' דהוא גזיר' דרבנן בעלמ' הן לאביי משום שמא פקע הן לרבא משום הפסד קדשים כדמשמע בהדיא לשון הש"ס בפסחים דמסיק ע"ו מבע"י נמי גזירה אטו משחשכה,. משמע כמו בהך גזרו רבנן גזרו רבנן ג"כ בזה ובוודאי מדאורייתא לא חיישינן כלל להנך חששות. ולפ"ז שפיר דחה הש"ס דמנ"ל להוכיח מה"ת דאזלינן בתר רובא. אמנם לכאורה לא משמע כן בתוס' זבחים צ' ע"ב ד"ה ואחד וכו' ע"ש שהקשו דהכא אפשר ע"י גומרתא לקיים שניהם ושקיל מוח דילי'. ותירצו דרבא לטעמי' דסובר דלא אפשר בגומרתא משום פסידא דקדשים וכו' א"כ משמע לכאורה דהוא מדאורייתא דאי הוא רק מדרבנן אמאי לא מקרי אפשר לקיים שניהם. אמנם כד דייקת הטיב תראה אדרבא דדברי התוס' מוכחין דהוא רק מדרבנן. דהנה עיקר שחידשו דבגומרתא אינו מקיים לגמרי העשה דיאכלו את הבשר וכו' והיינו נהי דהוא איסורא דרבנן הך פסידא דקדשים מ"מ אינו מקיים בזה העשה דואכלו וכו'. והרי כתבו גם לאביי דסובר משום שמא פקע מודה ג"כ דאי אפשר בגומרתא בלי שריפות המוח מ"מ לא חיישינן לזה דהפסד מיעוט הוא. הרי אף דאיסורא דרבנן ליכא לאביי. מ"מ אם הי' עשה במקדש דוחה לא הי' מקרי אפשר לקיים שניהם דאינו מקיים בזה לגמרי המצוה. ומהי תיתי דרבא פליג ע"ז דהוא אפילו מדאורייתא אדרבא מהי תיתי לאפושי במחלוקת אלא רבא ג"כ ס"ל דהוא מדרבנן ואעפ"כ אינו מקיים בזה העשה דואכלו. וכן מוכח מדנקטו התוס' דאינו מקיים עשה דואכלו וכו' ולא נקטו משום הפסד קדשים משמע דהוא מדרבנן ועיין תוס' פסחים פ"ה ד"ה כשהוא א' ע"ש בסוף דבריהם דלרבא שפי' משום הפסד קדשים א"ש ע"ש, כוונתם כמ"ש בזבחים דאינו מקיים העשה וכו'. ומדברי המהרש"א ז"ל נראה שהבין דהאיסור הוא משום הפסד קדשים ודבריו תמוהין לע"ד. וכן לאביי דחששא משום שמע פקע הוא ג"כ מדרבנן דמה"ת אין חוששין לזה ואין לדקדק מל' רש"י פסחים פ' ד"ה ומה אני וכו' דל"ל דלאוקמא במוח נמי וע"י גחלת דלא מצריך לי' קראי מילתא דאתי בי' לידי תקלה דלמא פקע. א"כ משמע לכאורה דרש"י ז"ל סובר דהוא מה"ת אך דוק בלשון רש"י דלא מצריך לי' קראי וכו' משמע בהדיא דאין איסור בדבר רק התורה לא חייבה. וכ"ז לפי האמת דקימ"ל דאזלינן בתר רובא יש לקיים הקרא דואכלו וכו' בבשר שע"ג העצם אבל אם נימא דלא אזלינן בתר רובא א"כ חייבתו תורה לבדוק ע"י גומרתא: ויש להמתיק עוד לשון רש"י ז"ל לפמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ב דבדבר שמפורש בתורה להתיר אין כח ביד חכמים לאסרו ע"כ המתיק לשון רש"י כיון דהתורה לא מצרכי וכו' ונמצא דהתורה לא הותרה שוב יש כח ביד חז"ל לאסור דילמא פקע אם כן שפיר דמי הש"ס דמנ"ל להוכיח מן התורה דאזלינן בתה רובא. וזה ברור לענ"ד. ובמה שהקשה הגאון נ"י דלמא מחמת העשה דפסח מחויב באמת לבטל הגולגולת בב' גולגולת חולין וכן שאר עצמות דמוח. ומתרץ הגאון נ"י בעצמו כיון דבטל פקע שם פסח מיני' וחזר והקשה מפסחים פ"ח גבי ניתי כל חד פסח וניתני כיון דבה' פסחים אלו ארבעה שלמים וא' פסח ולא מוכח אותו דפסח בטל מה"ת והוי כולן שלמים וע"כ צ"ל דמ"מ יוצא בזה ידי פסח. ומ"ש מע"ל לתרץ דהוי עולין ואין מבטלין זא"ז. שגג בזה דזה לא מיקרי עולין כ"א מאי דעולה לגבי מזבח ועיין מנחות ך"ג ע"ב דפריך הש"ס. והא הכא כיון דקמיץ לי' מחדא אידך הוי לי' שירים וכו' אי רבנן הא אמרי עולין: הוא דלא מבטלי וע"ש בפרש"י דשירים לאו עולין נינהו נהי דהוי קדשים מ"מ לא הוי עולין. ועיין תוס' חולין צ"ח ע"ב ד"ה רבא אמר לא נצרכה וכו'. ואף בעולין ממש דעת התוס' בזבחים ע"ז ע"ב ד"ה הא עבר דביבש עולין ג"כ בטל כמו לר"י במין במינו דיבש ביבש בטל כמו כן לרבנן בעולין. אמנם כעין קושיית חו"ז הגאון הרגיש בפלתי בסי' ק"א ולפמ"ש ליישב בסברת המרדכי היכא דלא ניכר האיסור מעולם לא שייך ביטול ברוב ממילא ניחא הקשיא הנ"ל. וכן לפמ"ש בס' ח"ד ליישב שם דלא שייך ביטל ברוב ע"ש ובחדושי השגתי על הח"ד במ"ש דאם נתערב קודם זריקה