תשובות מהרי"ם יז

דיש ספק אם יתהווה חטטים שיהי' בהם בית קיבל מים ואת"ל שיתהווה בהם חטטים אפשר בעת שיתהווה החטטים יהי' במקוה ך"א סאה מים כשירים ואת"ל שאין במקוה מים כשרים ך"א סאה שמא לא נתהווה חטטים בצינור או נתהוו ואח"כ נסתמו מחמת עכר וצרורות ומהודקים לתוכה באופן שמועיל הסתימה. והוי שפיר ס"ס המתהפך. ואי"ל הא איכא לברורי ולא סמכינן אס"ס זה אינו דהא רוב הפוסקים מסכימים דסמכינן אס"ס להקל אף היכא דאיכא לברורי. כדמסיק הרמ"א ז"ל בסוף סי' ק"י ואף לדעת המחמירין בס"ס היכא דאיכא לברורי. נראה היכא דאיכא טורח גדול סמכינין אס"ס. והא בסי' קפ"ז ביו"ד מותר' ברוא' פעם א' מטע' ס"ס כמבוא' בב"י בשם סה"ת ומרדכי והא איכא לברורי א"ו היכא דאיכא טורח גדול לא מקרי איכא לברורי. וה"נ יש להוכיח מפ"ק דפסחי' דאבעי' חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק וקאמ' הש"ס למאי נ"מ לשיילי' ומזה הוכיח הר"ן בפסחים שם דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה מטעם דאיכא לברורי א"כ תקשה אי גם חזקתו בדוק מאי מועיל. הא איכא לברורי ע"י בדיקה פעם אחרת אלא ודאי היכא דהוי טורח גדול לא מקרי איכא לברורי. א"כ בנידון דידן אף לדעת המחמירין יש לצדד להקל מכח ס"ס: גב

ומה שחששו עוד. שממקום המעיין עד בית הטבילה אינו נלקט במלקט ורהיטני ויש מדרון וחוששים לקטפרס ג"כ ובאמת במרחק רב כזה אי אפשר שיהי' ג' או ד' אמות בלא מדרון עכ"ל. נראה שאין חשש כלל ולא מצאנו בדברי הפוסקים שהכשרו מקוה שהמשיכו ברובו ולדעת הרמ"א ז"ל לא מהני המשכה אלא ע"ג קרקע. ולא מצאנו בדברי הפוסקים שיקפידו ע"ז לבדוק מקום הקרקע שלא יהי' מדרון. ובאמת נראה דמקוה שנמשכו ממעיין אינו חשש כלל לניצוק וקטפרס. וכן מצאתי במרדכי בשבועות בה' מקוואות וז"ל גרסינן בפ"ב דגיטין ובסוף ע"ג הניצוק והקטפרס אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. פר"ת דהיינו דווקא מי גשמים דעתידין לפסוק אבל מי נהר שאין עתידין לפסוק הוי חיבור. עכ"ל

ובעמדי בדינים אלו ראיתי לבאר מה שהערתי בדינים אלו הערה חזקה. והוא דהראש בה' מקוואות בסי' י"א הביא מה שמחולק עם הר"ש בפי' המשנה דנוטפין שעשאן זוחלין. כי לדעת הר"ש הפי' נוטפין שעשאן, זוחלין. כגון מקוה שנפרץ על שפתו ומימיו יוצאים וזוחלין אסור לטבול בו כיון דמי המקוה ננערו והתחילו לצאת הרי הוא טובל במקוה זוחל ואפילו ישאר במקוה ארבעים סאה אחר שיצאו הזוחלין מ"מ השתא הוא טובל במים, עליונים. וכתב דנכון יותר לפרש דמיירי שלא ישאר במקוה ארבעים פאה אם לא שיסתום הזחילה. והשתא ניחא דפוסל ר"י משום דשיעור הכשר מקוה נעשה ע"י: דבר המקבל. טומאה. והראש הקשה גם על זה. וכתב ז"ל ועוד טעמא דר"י לא מסתבר כלל ולא דמי לההיא דמס' פרה כיון דהמקוה כשר. ומונע פסולו ע"י דבר טמא. ובש"ע סי' ר"א סעיף נ'. ואם בא לסתום הסדק כדי שישארו מ"ם סאה לא יסתום אותו בידו ולא בכל דבר המקבל טומאה. ויש מי שמתיר לסתום בכל דבר שמקבל טומאה. ואני תמה בזה. למה פשיטא לי' להראש כ"כ סברא זו. כיון דאין דבר המקבל טומאה גורם הכשר אלא שמונע את הפסול. מקרי הוויתו ע"י טהרה. והלא בש"ע א"ח סי' תרכ"ט סעיף י"ט גבי פירש עלי' סדין מפני החמה וכו' וי"א שסוכה שהיא מסוככת כהלכתה וירא שמא ייבש הסכך או ישרו העלין ותהי' חמתה מרובה מצילתה ופירש עלי' סדין שלא תתייבש או תחתי' שלא ישרו העלין כיון שהסדין גורם שע"י צילתה מרובה מחמתה פסולה א"כ מ"ש זה מזה דגם שם הקפידה תורה שלא יסכך בדבר המקבל טומאה. ואמרינן דגם זה חשוב לפסול כיון שגורם שע"י תהי' צלתה מרובה מחמתה. אף שגם זה הוא רק שמונע הפסול אעפ"כ פסלינן הסוכה משום דמניעת הפסול הוא ע"י דבר המקבל טומאה. וה"נ לימא הכי כיון דהקפידה תורה דבעינן הוויתו ע"י טהרה. וזה גורם מניעות הפסול לא מחשב הוי' ע"י טהרה. הן אמת דגם הך דינא דש"ע א"ח נראה שאינו בהסכם לכל. הפוסקים. והוא דהך דינא דש"ע א"ח הנ"ל נובע מדברי התוס' סוכה דף י' ע"א ד"ה פירס עלי' סדין וכו' דהביאו כר"ת מפני החמה שמייבשת את הסכך ומתוך כך הי' נעשה חמתה מרובה מצילתה וכן תחתי' מפני הנשר. ואם הי' עלין נושרים הי' חמתו מרובה וחסדין מניען מליפול וכיון שהסדין גורם שעל ידו צילתו מרובה מחמתו פסול עכ"ל לכאורה התוס' לעיל דף ט' ע"ב ד"ה הא קא מצטרף נראה דפליגי על סברא זו דכתבו בסוף דבריהם לפרש. הא דקאמר הש"ס בעירובין אי קלשת לה ויהא חמת' מרוב' מצילתה היינו לפי שלא יכול הסכך להתקיים שבתוך עשרים דמחמת קלישתו יבוא הרוח ויפזר או יפול עכ"ל. הרי כתבו בהדיא דמטעם זה אין לפסול: אף דהסכך למעלה מעשרים הוא סכך פסול לשיטת התוס'. ואהני הך סכך דלמעלה מעשרים על סכך דלמטה מעשרים שלא יגרום פסול שלא יבוא הרוח ויפזר או יפול ולא איכפת לן בזה. כיון דלע"ע הוא צילתה מרובה מחמתה והסכך דלמעלה מעשרים לא אהני אלא שלא יגרום פסול. אמנם ר"ת שכתב סברא זו דאף מניעת הפסול פוסל ג"כ הסוכה בדבר המקבל טומא' אזיל לשיטתו דסובר דלמעל' מך' לא מקרי סכך פסול. ובלא"ה אתי' הסוגיא לשיטתו שפיר כמבואר בתוס' שם אך לפ"ז יהי' קשין דברי הראש דהשיג בפשיטות על סברת הר"ש דזה לא חשיב שאין הווייתו ע"י טהרה כיון דמונע רק הפסול. והלא הראש בפ"ק דסוכה סי' ט"ז הסכים לסברת ר"ת כיון דהמונע הפסול שלא יהי' אח"כ חמתה מרובה מצילתה מחשב כמו סיכך בדבר המקבל טומאה. א"כ למה השיג על סברת הר"ש. כפי הנראה שני הדינים דמיין להדדי. ולא ידעתי לחלק ביניהם אפילו בדוחק

וכן יש לתמוה על הטא"ח דבסי' תרכ"ט כתב בפשיטות כדברי ר"ת. ובסי' ר"א כותב סבר' הראש במסקנתו להכשיר סתום שלא יפסלו המקוה בדבר המקבל ומניעות הפסול לא איכפת לן אף בדבר המקבל טומאה. וכן קשיא בש"ע דבא"ח סי' תרכ"ט פסק בפשיטות כדברי ר"ת וביו"ד סי' ר"א הנ"ל הביא שני דיעות דעת הר"ש והראש כדכתבתי לעיל

ועפ"ז יש להעיר בתשובת נודע ביהודא מה"ת סי' קל"ז במה שנשאל במקוה שהמים נבלעים בקרקע מעט מעט ועשה נסרים קבועים ביתידות של ברזל המה מונעים שלא יבלעו בקרקע. וע"י העמדה זו נשאר במקוה שיעור הראוי והוי העמדה הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה והנ"ב ז"ל השיב דאין חשש בזה והביא מחלוקת הר"ש והראש הנ"ל שהבאתי. וכותב דדרכו בקודש להשוות המחלוקת בכל מה דאפשר ולמעט המחלוקת שבין הראשונים ז"ל. וכתב ז"ל ואני אומר דגם הר"ש לא פסל אלא במקוה שנפרץ. ולא מבעי' להך פירושו של הראש שם בה' מקוואות דמיירי שהסדק הולך עד שאם יצאו מים שכנגד הסדק לא ישארו מ' סאה.. והנה כיון שאין המקוה מטהר בזוחלין א"כ א"א לחשוב המים שנגד הסדק לצירוף. שהרי המים הללו פסולים הם לע"ע שהם זוחלים ובלא המים הללו ליכא שיעור מקוה נמצא שע"י סתימא זו הוא הגורם שיכשר המקוה מה שכבר הוא פסול. ולכן סובר הר"ש דזה מקרי הווייתו ע"י דבר טמא. ואפי' לפי' השני שבר"אש דמיירי שישאר מ' סאה אף אם יצאו המים שכנגד הפרצה. מ"מ הרי הטעם מבואר בטור. שכיון שהמים ניעורים לצאת למעלה דרך הסדק מחשב כל המקוה זוחלין. א"כ גם הסתימה גורמת להכשיר מקוה פסול. ולכך סובר הר"ש דגם זה בכלל הווייתו ע"י טהרה בעינין. והראש חולק