תשובות מהרי"ם טו

סוגי' הש"ס בההיא דפריך על ההיא פתחא דנפיק בי' רבי לבי מדרשא לא הוי עביד בי' מזוזה. והא ההוא פיתחא דהוי עייל בי' ר"ה לבי מדרשא. ועביד לי' מזוזה. האם רגיל הוי. דאמר רב יהודה אמר רב במזוזה הלך אחר הרגיל. וכתב הכ"מ לפרש לשיטות רבינו. דה"פ במזוזה הלך אחר הרגיל. כלומר להתחייב במזוזה בפתח שבין ביתו לבית המדרש הלך אחר הרגיל שאם הוא רגיל לצאת ולבא תמיד דרך אותו פתח חייב במזוזה ואם אינו רגיל לצאת ולבא בקביעות אלא פעם במקרה פטור וכתב דלישנא דש"ס נוטה יותר לפי' רבינו

ולכאורה אין טעם והבנה כלל לפי' זה דמאי נ"מ בפתח הבית או בפתח שבין ביתו לבית המדרש. כיון דחייב במזוזה אותו פתח שבין ביתו לבית המדרש מה טעם לחלק בזה

ונראה ברור בדעת הרמב"ם ז"ל דבוודאי בזה סובר סברת רש"י ז"ל בלשון שני דיש חילוק בין היכא דהפתח נעשה לכניסה ויציאה לכל. בין היכא דנעשה פתח לו לבדו לכניסה ויציאה. רק בזה מחולק הרמב"ם ז"ל עם רש"י ז"ל. דלרש"י כל היכא שנעשה לו לבדו לכניסה ויציאה פטור ממזוזה. ולהרמב"ם בעינין תרוויהו לפטורא דהיינו שהפתח נעשה לו לבדו וגם הוא בעצמו אינו יוצא בקביעות תמיד רק בדרך עראי ובזה דווקא פטו' ממזוזה. ולהכי מחלק הש"ס בין רגיל בין שאינו רגיל גבי פתח שבין ביתו לב"ה. דאורחא דמילתא דכל חכם הי' לו פתח לבית מדרשו כמו דאמר ההוא פתחא דרבי וההיא פתחא דר"ה. אמנם באמת לאו דוקא דה"ה כל פתח שנעשה לו לבדו לכניסה ויציאה יש חילוק בזה היכא דיוצא בו בקביעות. ובין היכא דיוצא בו דרך עראי

ולפ"ז שיטות הרמב"ם ז"ל הכי הוא דכל היכא שנעשה הפתח לכניסה ויציאה לכל בני ביתו חייב במזוזה אף שיוצאים בו רק דרך עראי. והיכא דנעשה הפתח לכניסה ויציאה לו לבדו בזה יש חילוק היכא דיוצא בו בקביעות חייב במזוזה. ובין היכא דיוצא רק דרך עראי פטור ממזוזה. וזה ברור בשיטת הרמב"ם ז"ל

והטור ז"ל בסי' רפ"ו כתב וכן אם יש בבית הרב' פתחים לחצר או לר"ה ונעשו כולם לכניסת ויציאת בני, הבית כולן חייבים אפילו נתמעטו הדיורין שאינם רגילין עתה לצאת ולבוא אלא באחד מהם. אבל מי שיש לו פתח קטן לצאת בו לבדו למדרשו וכיוצא, שאין בני הבית רגילין לצאת בו פטור. עכ"ל. הנה נמשך הטור ז"ל אחר שיטת רש"י בלשון שני. שכן נראה ג"כ דעת הרא"ש ז"ל. ולפ"ז צריכין לפרש לשון הטור לעיל מיני' שכתב בית המדרש פטור ממזוזה. ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב היינו דכל בני ביתו יוצאים באותו פתח. אבל אם הוא לבדו יוצא באותו פתח פטור ממזוזה. וכ"נ שהבין כוונת הטור בהגהות פרישה. ודברי הב"ח ז"ל בזה תמוהים לענ"ד שכתב על לשון הטור שהבאנו למעלה דהביא דברי הרא"ש ז"ל דפתח בה"מ העשוי לכל לכניסה ויציאה פשיטא דפטור ממזוזה כדמוכח בברכות פ"ג שאכלו בעובדא דאביי ורבין. והכא בפיתחא דר' ופיתחא דר"ה מיירי בפתח שיוצא ונכנס בו מביתו לבית המדרש ומחלק בין היכא דרגיל בו חייב ובדאינו רגיל דפטור וכך הם דברי רבינו. ותחלה אמר בית המדרש פטור מהמזוזה ומיירי בדליכא אלא פתח אחד העשוי לכל לכניסה ויציאה. אח"כ אמר ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב במזוזה. וכדי שלא נבין שע"י פתח שחייב בו במזוזה צריך לעשות מזוזה גם בפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה ע"כ חזר ואמר אבל עיקר הפתח העשוי לכל לכניסה ויציאה פטור. והיכא שהפתח העשוי לצאת בו לביתו ואינו רגיל בה דפטור ממזוזה. כי הך פיתחא דרבי לא כתבו רבינו בפירוש משים דמדיוקא שמעינין לה דכיון דאמר דברגיל חייב במזוזה מכלל דבאינו רגיל פטור ע"כ דברי הב"ח ונראה בעליל מלשונו הטהור שהבין כוונת הטור ז"ל מה שכתב ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב היינו אף שרגיל בו לצאת ולבוא לבדו מ"מ חייב במזוזה כיון דיוצא בו בקביעות וזה תמוה דשיטת הטור אינו כן וכמו שבארנו למעלה

ובש"ע יו"ד סעיף י"ז אם יש בבית הרבה פתחים פתוחי' לחצר או לר"ה. ונעשו כולן לכניסה ויציאת בני הבית כולם חייבים אפילו נתמעטו הדיורים שאין רגילין עתה לצאת ולבוא אלא באחד מהם חייבים. הנה זה לשון הטור ז"ל. וכפי' שני שברש"י וכפי שבארנו למעלה. ואח"ז בסעיף י"ח כתב הש"ע בית שיש לו פתחים הרבה אע"פ שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחת מהם חייבים לעשות מזוזה בכל פתח ופתח. והרמ"א ז"ל הגי' הואיל ונעשו לכניסה ויציאה. וכתב דכן הוא משמעו' הטור. ולענ"ד דעת הש"ע דבזה הסעיף העתיק לשון הרמב"ם ז"ל. והיינו דחלקו לשתי סעיפים. דשיטות הרמב"ם ז"ל אף דמתחלה אינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחת מהם חייב במזוזה כיון דרגיל בו בקביעות באחד. דבסעיף הקודם הוא לשון הטור. ושם מיירי שכבר נעשה לכניסה ויציאה לכל בני ביתו אך עתה נתמעטו הדיורים שאינו רגילים לצאת ולבוא אלא באחד מהם וכאן קמ"ל הש"ע אף דמתחלה לא נעשו לכניסה ויציאה אלא באחת ורגיל בו בקביעות אהני לחייב שאר הפתחים. ואפשר דהטור אינו סובר כן כיון דמתחלה לא הרגילו לצאת אלאו בפתח אחד ובשאר הפתחים מתחלה לא הורגלו לצאת בו אינו חייב במזוזה שאר הפתחים. אמנם לשיטת הרמב"ם אף דמתחלה לא הורגלו לצאת ולבוא אלא בפתח אחד חייב במזוזה בשאר הפתחים. לכן מה שהגיה הרמ"א ז"ל. הואיל ונעשו לכניסה ויציאה ממשמעות הטור ז"ל. אינו מדוקדק כ"כ לענ"ד. דעירוב בזה שיטות הרמב"ם והטור. דהטור אפשר דאינו מודה בדין זה. וכמו שבארנו. ובסעיף י' כתב הש"ע בית המדרש פטור מהמזוזה ואם יש בו פתח שרגיל לצאת בו לביתו חייב במזוזה. ונמשך בזה ג"כ אחר לשון הרמב"ם ז"ל. וכבר בארנו דעתו דלדעת הרמב"ם אף בפתח שרגיל לצאת ולבוא בו לבדו חייב במזוזה. ותרתי בעינן לפטורא. היינו בפתח העשוי לו לבדו וגם אינו רגיל בו בקביעות בזה הוא דפטור מהמזוז' אבל היכא דאיכא חדא למעליותא דהיינו אף בפתח העשוי לו לבדו. מ"מ רגיל הוא בו בקביעות. וגם פתח העשוי לכל לכניס' ויציאה לבני ביתו אף שאינו יוצאי' בו בקביעו' מ"מ חייב במזוזה והיינו הך דינא דהכ' בסעיף י"ח

ועכשיו נבא לנידון שלפנינו הנה כבר בארנו דלשיטות רש"י ז"ל בלשון ראשון בוודאי פטור ממזוזה דלא גרע משני פתחים באחד רגיל בו ואחד אינו רגיל דאינו רגיל פטור ממזוזה. ופשיטא היכא שנסתם לגמרי. ואף לשיטות רש"י ז"ל בלשון שני וכן הוא שיטת הראש והטור. היכא שהי' כניסה ויציאה לכל בני ביתו ונתמעטו הדיורים ואינו רגילין לצאת ולבוא אלא בפתח אחד חייב במזוזה אף בפתח השני וכן לשיטת הרמב"ם ז"ל היכא שהי' פתחים הרבה ואינו רגילין לצאת ולבוא אלא בפתח אחד חייבים שאר הפתחים במזוזה. היינו כיון דיוצאים בו בשאר הפתחים עכ"פ באקראי. רק בפתח אחד יוצאים בו בקביעות. אבל לא היכא דנסתם לגמרי וטחה בטיט. כיון דנתבטל הכניסה והיציאה מכל וכל פשיטא דלא שייך בי' חיוב מזוזה כלל דמזוזה תלי' בכניסה ויציאה ולא היכא דנסתם לגמרי. ואין בו כלל כניסה ויציאה. אף שדעתו לפתוח אחר זמן. מ"מ באותו זמן שדעתו להיות הפתח סתום פטור ממזוזה. וראי' לזה מהא דאיתא ביומא דף י' ע"ב למסקנת הש"ס גבי פלוגתא דר"י ורבנן בסוכה אי חייב במזוזה או לאו. דר"י מחייב וחכמים פוטרים. ומסיק הש"ס דבשאר ימות השנה לכ"ע פטור ממזוזה. רק בשבעת ימי החג פליגי דלר"י חייב ולרבנן פטור. הרי חזינין דלר"י דמחייב בסוכה בשבעת ימי החג. ואחר