תשובות מהרי"ם יד

דברי הש"ע סעיף ך"ח. שכתב שם דיש להזהר שלא יכנוס ראש הלמד באויר הה"א או החי"ת אפילו בלא נגיעה. כתב שם המ"א אם נכנס בענין שהפסיד צורת האות כגון שנכנס לתוך ד' ונראית כה"א פסול. והביא זה בשם רמ"א א"ע סי' קך"ה ומהרי"ט חלק יו"ד סי' ל"ב. אמנם מסיים המ"א וכתב בכ"ה שיש מכשירין לגמרי. עכ"ל. וראיתי בס' באר הטיב הביא בשם יד אהרן דכתב דלא ראה מי שמיקל בזה ובאמת לא ראינו אינו ראי': דכבר הביא הגט פשוט בהלכות גיטין כמה גדולים המקילין בענין הכנסת אות באות. וגם המהרי"ט גופא שהחמיר הביא דעת המקילין בזה

סיומא דפסקא לענ"ד אם יבין מע"ל שנתקלקל צורת האות לגמרי בהכנס הלמד לתוך הך' פשוטות יש להחמיר לענ"ד שלא לקרות אפילו בשעת הדחק. וקשה להקל נגד המהרי"ט שהי' גדול באחרונים. אמנם אם לא נשתנה צורות האות לגמרי דבהכנסת למד לתוך ך' פשוטות יכול להיות שלא נשתנה צורות האות יש להכשיר בשעת הדחק. ואפילו היכא דהוא ספק אם נשתנה צורת האות אם לא יש להקל בזה. ולסמוך על תינוק דלא חכים ולא טיפש. אם קורא האות כתיקונו יש להכשיר. ואפילו המהרי"ט מודה בזה. דמהרי"ט לא החמיר אלא היכא דנשתנה האות לגמרי. ובזה אינו מועיל קריאות תינוק כיון דחזינן דנשתנה האות. אבל היכא דמספקא לן אם נשתנה האות יש לסמוך על תינוק. ודמיא למה שכתב הריב"ש בסי' ק"ך. היכא דמספקא לן אם זה האות דומה לאות אחרת מהני קריאות דלא חכים ולא טיפש. כנלע"ד בזה דברי ידידו יעקב מאיר פאדווא: סימן ט

נשאלתי במי שיש לו בית ופתחים פתוחים לתוכו וסתם פתח אחד והטיח בטיט. אם חייב להעמיד מזוזה באותו פתח שסתם

תשובה והנה לכאורה יש לדמות דין זה להא דמבואר ב"ב דף י"ב בית סתום יש לו ד"א פרץ את פצימיו אין לו ד"א. בית סתום אינו מטמא כל סביביו פרץ את פצימיו מטמא כל סביביו. וה"נ יש לדמות לענין זה דכל זמן שלא נסתם הפתח לגמרי עדיין שם פתח עליו וחייב במזוזה. אמנם אחרי העיון נלע"ד ברור דפטור ממזוזה ולא דמי לדין דשם. דהתם תלי' אי ביטל הפתח או לא וכל זמן שלא ביטל הפתח עדיין לא איבד זכותו מד"א. וכן לענין מטמא כל סביביו. כ"ז שלא נסתם לגמרי עדיין שם פתח עליו ואינו מטמא כל סביביו. אבל הכא לענין מזוזה עיקר תלי' בכניסה ויציאה וכל זמן דליכא כניסה ויציאה פטור ממזוזה. ולא מבעי' אם דעתו לסתום לגמרי ששוב לא יצא באותו פתח ביוודאי פטור ממזוזה כיון דליכא כניסה ויציאה. ואפילו אם דעתו לפתוח אחר זמן. מ"מ באותו זמן שדעתו שיהי' סתום פטור ממזוזה. וראי' ברורה נלע"ד לזה מהא דאיתא במנחות דף ל"ג דמשני שם על ההיא פיתחא דעייל רבי לבי מדרשא לא הוי לה מזוזה. וההיא פיתחא דהוי עייל בה ר"ה לבי מדרשא הוי לה מזוזה. ומשני ההיא רגיל הוי. דאמר רב יהודא אמר רב במזוזה הלך אחר רגיל. אלמא כל פתח שאינו רגיל בה פטור ממזוזה. וכ"ש היכא דנסתם לגמרי. ולכאורא יש לחלק דבשלמא ההיא פיתחא דבי רבי דפטור ממזוזה מטעם דאינו רגיל היינו דמתחלה נעשה בענין זה שלא יהי' רגילים לצאת באותו פתח. רק לרבי לבדו. ונעשה כן. כדי שלא יטריח את תלמידיו אבל היכא שהי' פתח והי' רגילים לצאת ולבא בהם שכבר נתחייב במזוזה. אין הסתימה מועלת לפטור ממזוזה. כ"ז שלא נסתם לגמרי ולא פרץ את פצימיו דעדיין שם פתח עליו. אמנם נראה דאין לחלק בזה. דכן מוכח להדיא לפירש"י במנחות דף ל"ד בהא דקאמר הש"ס שם אמר ר"פ ש"מ מדר"ה האי אינדרונא דאית לי' ארבעה בבי חייב בארבעה מזוזות. ופריך הש"ס פשיטא. ומשני לא צריכה אע"ג דרגיל בחד ופרש"י אע"ג דרגיל בחד מנייהו טפי דהא דאמרן לעיל הלך אחר הרגיל ה"מ כגון תרי בבי ורגיל בחד בטלה אידך לגבי'. אבל תלתא לגבי חד לא בטלה,. והנה לפרש"י היכא דאיכא תרי פתחים ורגילין באחד מהם ובשני אין רגילין דפטור לעשות מזוזה אף דבשעת בנין הבית ועשיית הפתחים הי' כולן נעשה לכניסה ויציאה דהא לא ידעי באיזה פתח יהי' מרגילים את עצמן להיות בו כניסה ויציאה. ואעפ"כ אם אח"כ נעשה כן באחד רגילין לצאת ולבא. ובשני אין רגילין פטור זה שאינו רגיל ממזוזה הרי אף דלכתחלה נעשה לכניסה ויציאה. אם עכשיו אין רגילין בו פטור ממזוזה. וכ"ש היכא שנסתם לגמרי. וטחה בטיט דבוודאי לא יהי' בו כניסה ויציאה דבוודאי פטור לעשות בו מזוזה. וזה ברור ומוכרח לפי' הראשון של רש"י ז"ל הגם דנראה לפי' שני שברש"י שמביא שם בשם תשובת הגאונים ז"ל דעיקר הדבר תלוי היכא שנעשה מתחלה לשם כניסה ויציאה או לא דכתב רש"י ז"ל כי אמרינן הלך אחר הרגיל. שהי' הרבה בני אדם רגילים לצאת ולבוא. ולמעוטי פתחא דרבי שאינו עשוי אלא לו לבדו ולאתויי פיתחא דר"ה שהי' רגיל אף לאחרים. אבל ב' פתחים או ג' לחדר אחד וכולן נעשו לביאת כל בני הבית שהי' מרובים ותשמיש באותו חדר תדיר והוצרכו לו פתחים הרבה כולן חייבים במזוזה. ואע"פ שנתמעט תשמיש. ואינו צריכין עכשיו לכולן אלא לאחד מהם. הרי דלשיטת רש"י ז"ל בלשון השני כל היכא שהי' רגילים לצאת: ולבוא באותו פתח, אף עכשיו דנתמעט התשמיש ואינו יוצאים באותו פתח, מ"מ חייב במזוזה. היינו היכא שלא נסתם הפתח רק דנתמעט התשמיש מאותו פתח ואין רגילין לצאת ולבוא בו חייב במזוזה. כיון דכבר נעשה לכניסה ויציאה כל בני הבית אף עכשיו דנתמעט התשמיש ואין צריכין לו מ"מ עדיין לא נסתם הפתח. ויכולים לבוא ולצאת בו. אבל היכא דנסתם לגמרי וטחה בטיט דאין יכולים בו לצאת ולבוא עוד בוודאי פטור ואינו מועיל כלל מה דנעשה כבר לכניסה ויציאה. כיון דעכשיו נסתם לגמרי. וכמו שאבאר עוד בראיות אי"ה

וראיתי מתחלה לבאר הטיב השיטות בזה ושיטות הרמב"ם ז"ל. כי אחרונים קיצרו בזה מאוד. ונ"מ רבתא לדינא הנה לשיטות רש"י ז"ל בלשון ראשון שבארנו למעלה. דבבית שיש בו שני פתחים באחד רגיל לצאת ולבוא ובאחד אינו רגיל אותו שאינו רגיל בו פטור ממזוזה. אף דמתחלה נעשו לכניסה ויציאה בשניהם מ"מ עכשיו שאינו רגילים באותו פתח פטור ממזוזה. רק פתח אחד אינו בטל לגבי שנים ושלשה פתחים. ואם שלש פתחים או ארבעה ואינו רגיל אלא באחד כולן חייבים במזוזה דשנים ושלשה אינו בטל לגבי חד ולשיטות רש"י בלשון השני בשם תשובות הגאונים ז"ל עיקר הדבר תלוי אי מתחלה נעשה לכניסה ויציאה בני הבית אף שנתמעט התשמיש ואין צריכין אלא לפתח אחד. מ"מ כולן חייבים במזוזה. כיון שנעשה לכניסה ויציאה מתחלה אמנם היכא שנעשה פתח לבעה"ב לבדו שיהי' הוא יוצא ובא בו. ולא לבני בית פטור ממזוזה כיון דמתחלה נעשה רק לו לבדו ולא לכניסה ויציאה של בני הבית. ושיטת הרמב"ם בזה סתום. דכתב בפט"ו מה' מזוזה ה"י בית שיש לו פתחי' הרבה אע"פ שאינו רגיל לצאת ולבוא אלא באחת מהם חייב לעשות מזוזה בכל פתח ופתח. ובהלכה י"א כתב וז"ל פתת שבין בית המדרש או בין בית הכנסת וביתו אם רגיל לצאת ולבוא באותו פתח חייב במזוזה. והביא הכ"מ