תשובות מהרי"ם יג

הביאו הא דר"א להלכה וגם המשנה למלך שם בפ"ג מה' א"מ הביאו להלכה ומה דדיקדק מע"ל דהא לדר"א האי קרא לאו לעשה הוא דאתי והרמב"ם מביא הך קרא לעשה. הנה בש"ס שם פריך ומשלי כתיב קרא אחרינא וע"ש בהגהות מר"ן רבי ישעי' ז"ל שמגיה הפסוק כן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהי' עם אמו וביום השמיני תתנו לי. הרי יש לנו תרי קרא חד לעשה וחד לכדר"א. הגם דמלישנא דש"ס משמע דהך קרא מיום השמיני והלאה ירצה לכדר"א והך ביום השמיני תתנו לי לעשה לא נחית הרמב"ם לדקדק בזה ונקט העשה דיום השמיני והלאה ירצה ואפשר דהרמב"ם מפרש כן דלבתר דמשני כתיב קרא אחרינא דרשינן הא דר"א מהך דביום השמיני תתנו לי והך דמיום השמיני והלאה ירצה לעשה. ולהראות למע"ל שהאמת אתי בזה מוכרח אני להעתיק לשון הזהב של הרמב"ם ז"ל בספר המצות וז"ל מצוה ס' היא שציוה שיהי' כל קרבן שנקריב מן הבהמה בן שמונה ימים או יותר ולא פחות מהם וזה מחוסר ומן בגופו והוא אמרו והי' שבעת ימים תחת אמו וכבר נכפל זה הציווי בלשון אחר והוא אומרו יתברך שבעת ימים יהי' עם אמו ומצוה זו תכלול כל הקרבנות כולם. ומאמרו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' יש ראי' שקודם זה לא ירצה הנה כבר התאמתה אזהרה מהקרב מחוסר זמן אבל הוא לאו הבא מכלל עשה לפיכך אין לוקין עליו. ומה שהקריב מחוסר זמן אינו לוקה כמו שהתבאר בפרק אותו ואת בנו דף פ"א ושם נאמר הנח למחוסר זמן שהכתוב נתקו לעשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרי ובסוף מס' זבחים עכ"ל הנה שם הביא בפי' הך דרשא דר"א דקאמר ומיום השמיני וכו' יש ראיה שקודם זה לא ירצה והיינו דר"א יום להרצאה ודקדק הרמב"ם בצחות לשונו וכבר נכפל זה הציווי הוא מרמז הגמרא דחולין פ"א הנ"ל דתרי קראי כתיבי חד לעשה וחד לדר"א. אמנם יש לדקדק קצת בלשונו הנ"ל שהתחיל העשה בהך קרא והי' שבעת ימים תחת אמו וכו' ומסיים ומיום השמיני והלאה ירצה וכו' הא קודם לא. והיינו לדר"א והא מהך קרא דרשינין לעשה כמו שהתחיל בהך קרא תחת אמו. אמנם האמת כש"כ לעיל דהרמב"ם לא נחית לדקדק בזה. דעכ"פ יש תרי קראי וחד לעשה וחד לכדר"א ומה שדקדק מלשון הרמב"ם בחיבור הנ"ל וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן יש לומר דכוונתו לקדושה דאחר זה לא נקרא מחוסר זמן לקדושה. ומה שלא בא מבואר בדברי הרמב"ם הך דר"א. הוא משום דהרמב"ם השמיט לגמרי הך דינא דאסור להקדיש מחוסר זמן. וכבר עמד בזה המ"ל שם וצ"ל דלא ניחא להמש"ל לומר שסמך הרמב"ם על מה שכתב שם בהלכה י"א וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה. דמ"מ לא כתב בביאור דאסור להקדיש מחוסר זמן רק מדיוקא נשמע מדכתב אינו לוקה משמע דאיסורא איכא

ומה שעמד מע"ל על הכ"מ בפ"י מ"ה בכורות דהקשה למה השמיט הרמב"ם הך דינא דליל ח' נכנס לדיר להתעשר. הגם שיפה העיר דהסוגיא דזבחים דף י"ב אזלה להדי' למאן דאמר לילה לאו מחוסר זמן. והרמב"ם פסק בהדיא בפ"ג מ"ה מחוסר כפרה דלילה מחוסר זמן אמנם דבריו אינו מתיישבין. כי הוא הולך בשיטתו דהרמב"ם ס"ל דלילה לאו מחוסר זמן הוא ולכך לא הוצרך להביא דמילתא דפשיטא וכבר כתבתי דדעת הרמב"ם ג"כ דלילה הוי מחוסר זמן לענין הקרבה. אלא דיש לומר להיפוך מדבריו כיון דמסוגי' דזבחים דף י"ב משמע דלכך נכנס לדיר להתעשר משום דלילה לאו מחוסר זמן והרמב"ם ז"ל דפוסק לילה מחוסר זמן באמת אינו נכנס לדיר להתעשר אך קשה דהא בלילה יכול להקדישו ואמאי אינו נכנס לדיר להתעשר ועיין בש"ס דבכורות כ"א דמשמע דבוודאי לא גרע מקדשים אמת מעיין עמוק הוא בכמה מקומת בש"ס וכעת אפס הפנאי בזה: סימן ז יום ה' ך"ד טבת תר"ב לאהו' ידידי הרב הגדול החו"ב אי"א מוה' שמואל נ"י מק"ק סלאנט

מכתבו היקר הגיעני וכו' ואת זה ראיתי להשיבו במה שהעיר כת"ר בספרי סי' א' בביאור דעת הרמ"א בדין איזה שוחט שנמצא שא"י הי שחיטה א"כ אף דהשתא שחט לפנינו וא"י ה' שחיטה אמרינן דהשתא הוא דאיתרע וע"ז כתב כבודו להקשות דלמא באמת לא איתרע חזקות כשרות דידי' ושכח מאיסור להיתר ושחט לפי תומו. ידידי כבר נשאלתי בזה והשבתי בזה דהא באמת איכא ג"כ הך חזקה שפעם אחת ידע הלכות שחיטה א"כ איכא למימר דהשתא הוא דשכח. אלא דהט"ז ז"ל כתב דזה דמיא למקוה דאין דרך לשכוח בפעם אחת אלא מעט מעט וכמו שפרש"י ואם שכח תשכח אם תשכח מעט תשכח הרבה. והנה זה פשוט דאין דרך לשכוח בפעם אחת מהיפוך להיפוך וכמו שפי' רש"י ז"ל במשלי ע"פ וגדר אבני' נהרסה כי מי שאינו חוזר על תלמודו. מתחלה משכח ראשי פרקים וסוף מחליף דברי חכמים מזה לזה שאומר על טהור טמא ועל טמא טהור וכו'. נמצא ממנ"פ איכא חזקה גבי שוחט אם נימא דשכח הכל בפעם אחת מאיסור להיתר איכא חזקה דידע פעם אחת מה' שחיטה ויש לנו לומר דהשתא הוא דשכח. ואם נימא דלא שכח בפעם אחת הכל אלא בדרך לשכוח מעט מעט א"כ באותו שעה ששכח קצת ועדיין לא הי' בגדר לומר מהיפוך להיפוך איכא חזקת כשרות דידי' כיון דיודע שכבר התחיל לשכוח קצת שוב אינו רשאי לשחוט ודו"ק והי' בזה שלום וכו': סימן ח ב"ה יום ב' י"ג אלול שלום לאהו' הרב החריף המופלג מוה' שמואל יקותיאל נ"י

ע"ד שאלתו בקהלתו שנמצא בס"ת כמה למדין שנכנסין בתוך כפין פשוטות. אם יש להכשירן בדיעבד ובשעת הדחק ושאלתו מחמת שראה בסדר גיטין שיש לדקדק שלא יכנסו הלמדין תוך החית שלא ידמה להא. מסתמא כ"כ הדין בתוך הכ"ף. רק נסתפק מע"ל. אם הפירוש הוא לכתחלה הוא קפידה. או אפילו בדיעבד

ידע מע"ל שברמ"א סי' קכ"ה סעיף י"ח מבואר שם בהג"ה דפסול אפילו בדיעבד

אמנם שם מיירי שמשך ראש הלמד לחלל ד' שאז נראה כה"א פסול אפילו בדיעבד. אמנם בשלא נשתנה צורת האות בזה אין קפידה בדיעבד. וכן מבואר שם בב"ש ובח"מ שם ולענין ס"ת בוודאי יש להקפיד טפי. דבס"ת לכ"ע בעינין כתיבה תמה. ועיין בס' גט פשוט. שהביא תשובות מהרי"ט ביו"ד סי' ל"ב ול"ג בס"ת שהיתה ראש הלמד נכנסה בתוך הרי"ש שהי' נראה כקוף ופסלו אליבא דכ"ע. וטעמו דאפילו המכשירים הכנסת אות באות. היינו דווקא שלא יכנס לתוך חללה בענין שיפסיד צורת האות אלא שיכנס לתוך החלל מעט. אבל אם נכנסה לתוך חללה בענין שיפסיד צורת האות. לכ"ע פסול. ואפילו אם נימא שאף בזו מכשיר. ראש הלמד שנכנסה לחלל הרי"ש שלמעלה ונדמית כקו"ף לכ"ע פסול. ולא שייך כאן לאתוי ינוקא דלא חכים ולא טפש כיון דעינינו רואה שנפסדה צורתה ודומה לאות אחרת. כמש"כ הריב"ש ומהרי"ק ז"ל

שוב ראיתי להמ"א סי' ל"ב הביא דברי מהרי"ט על