תשובות מהרי"ם קלה

לשמואל דאמר המפקיר עבדו הי' יצא לשחרור וא"צ גט שיחרור ואפילו למ"ד דהי' צריך גט שיחרור היינו משום הפקעת האיסור אבל השיעבוד כבר נפקע וא"כ בע"ע לא שייך הפקעת איסור וודאי הי' מועיל הפקר ותירצו וז"ל די"ל. דהה"נ ומיהו לא הוה קשה ל"ל שטרא ליפקוהו בהפקר דפשיטא דיש יציאות אחרת לבד משטר אלא הכי קא קשי' לי' אף כשבא להוציאו בשטר ל"ל שטר אותו לשון הכתוב בשטר דהיינו הרי את ב"ח הרי את לעצמך כדתנן בהמגרש אותו לשון בעצמו יאמר לו בע"פ דס"ד דא"צ אלא מחילה ולבסוף דמסיק ע"ע גופו קנוי לשון הכתוב בשטר אינו מועיל בע"פ הרי חזינן בהדיא דמוכח מדברי הש"ס דאותו לשון הכתוב בשטר שיחרור לא הי' מועיל מדין הפקר. ואינו ענין להפקר כלל אלא היכא דכתוב בשטרא מועיל מדין שטר דגזה"כ הוא דעבד כנעני הי' יוצא בשטר אבל היכא דהשטר אינו מועיל והיינו שהוא שלא לשמו א"כ ליכא שטר כלל. ואותו אמירה הלשון הכתוב בשטר שיחרור אינו מועיל כלל דעבד כנעני וודאי גופו קנוי ואינו מועיל לשון מחילה וזה ברור

ואין להקשות ע"ז ממה שכתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מהלכות נזירות ה' י"ח נדר עבדו בנזירות ואמר לו מופר לך יוצא לשחרור וחייב להשלים נזירתו. וביאר הרמב"ם זיל בפי' המשניות וז"ל אם אמר לעבדו מופר לך כבר ביטל ממנו זכותו וחזר ב"ח לכך משלים נזירתו עכ"ל א"כ מוכח אפילו לא ביטל בפירוש שיעבודו רק יש לנו הוכחה שביטל שיעבודו אמרינן דנפקע שיעבודו ומכ"ש היכא דביטל שיעבודו בפירוש ז"א דבוודאי אם אמר אפילו בפירוש אין רצוני להשתעבד בך אינו מועיל כלל כיון דעבד כנעני גופו היה קנוי לו ולא הי' מועיל אלא לשון הפקר ויאוש ועיין גיטין ד' ו' רש"י ד"ה אי אתה מודה דאל ישתעבד אינו לשון שיחרור ולא לשון הפקר אלא יטריחו בעבודתם אמנם כוונת הרמב"ם ז"ל כמש"כ הט"ז ביו"ד סי' רס"ז משום הודאה אתינן עלה ששיחרר מכבר וזה כוונת הכ"מ ג"כ דמראה מקום לדינו של הרמב"ם אם הניח לו רבו תפילין יצא לשחרור ושם ג"כ משום הודאה אתינן עלה דמוכחא מילתא דשיחררו מכבר

ומ"ש מעכ"ת ליישב קושיתינו על הנמ"י שהקשינו דלשיטת הנמ"י דלהכי לא אמרינן אמל"פ גבי חליצת מעוברת משום דשמא באותו שעה לא הי' הוולד נפל. והקשינו א"כ אמאי פריך הש"ס אמאי פסלה מן הכהונה הא יש לחוש לחומרא שמא באותו שעה הוי כבר נפל. ומעכ"ת תירץ דחליצה דרבנן אזלינן בי' לקולא וע"ז הקשיתי נהי דאזלינן בה לקולא היינו בדיעבד אבל לכתחילה פסלה מן הכהונה ומעכ"ת השיב לי דלשון פסלה מן הכהונה משמע אפילו בדיעבד. אודיע לכבודו הרמה כי כל החזיון הזה הקושיא והתירוץ מצאתי כתוב בס' הריטב"א על יבמות שנדפס מחדש אך באמת אודיע למע"ל כי לא נתבאר אצלי זאת ודברי הריט"בא מבואר בהדיא דאפילו בדיעבד פסלה מן הכהונה ואם ניסת תצא וכן מבואר להדיא בנמ"י שם דאפילו אם ניסת תצא והביאו ג"כ הב"ש להלכה ואני לא הבנתי דאטו חמור טפי דצריכה חליצה מדרבנן בעלמא כדפי' רש"י דלמא אתי למישרי חליצה לכהונה דלא ידעי דהוו מעוברת אטו חמירא מספק חליצה ממש דבדיעבד לא מפקינן מיני'. ועוד קשה דכל ספק חליצה שייך ג"כ מראית עין דלא ידעי דמשום ספק נחלצה כי יאמרו שהיא חליצה וודאי אעפ"כ בדיעבד לא מפקינן מיני' ספק חליצה ואף שעלה בלבנו איזה חלוקים לא נתקרר דעתינו בזה וכעת מחמת אפיסת הפנאי אי אפשר לחפש בדברי ראשונים ואחרונים שהרגישו בזה. ואולי ימצא מעכ"ת טעם נכון בזה יודיעני וארווה נחת

ועל מה שחדשתי בדברי הנמ"י דלהכי פריך הש"ס דמאי פסלה מן הכהונה משום דהוא חזקה דאתי' מכח רובא כיון דרוב וולדות אינן נפלים והשתא חזינן דהוא נפל אמרינן השתא הוא דאיתרע ודמיא לגבינות שכתבו הפוסקים להתיר הגבינות היכא דנמצא הבהמה טרפה והוי חזקה דאתיא מכח רובא וע"ז הקשה מע"ל מפיהוק ומת דרבנן ג"כ מודים דלא אזלינן בתר רוב וולדות וחילק מעכ"ת בין מידי דאורייתא למידי דרבנן ואני לא הבנתי כלל דבלא"ה לא דמי זאל"ז כאוכלא לדנא דשם גבי פיהוק אנו דנין אם הוולד הי' בר קיימא ויצא לאויר העולם בר קיימא ופוטר את אמו מיבום וחליצה או דלא יצא בר קיימא. ע"ז אמרינן כיון דפיהוק ומת הוו ריעותא לסתור הרוב וולדות בר קיימא דאם איתא דיצא לאויר העולם בר קיימא לא הוי פיהק ומת אבל הכא הוולד בוודאי נפל רק אנו דנין על הזמן אימתי הוה נפל מעיקרא או השתא ע"ז מסייע לן הך רוב וולדות בר קיימא ואמרינן השתא הוא דאיתרע ודמיא ממש באין הפרש כלל להך גבינות שכתבו הפוסקים דהוי חזקה דאתיא מכח רובא. הכ"ד ידידו יעקב מאיר פאדווא סימן סז ביאור לשון הכלבו

נשאלתי מחכם אחד לבאר לו לשון הכלבו בכ' חמץ ומצה וז"ל וענין הביטול הוא שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום וכדבר בטל לגמרי ולפיכך מועיל שאינו נחשב אח"כ להתחייב עליו בבל יראה אבל אינו מועיל לו לפוטרו אם אכלו עכ"ל הכל בו ואינו מובן דמהיכי תיתי ס"ד דיהי' הביטול מועיל לפוטרו אם אכלו

והשבתי דלענ"ד נכון בזה כוונת הכל בו דהנה רוב ראשונים סוברים דביטול הי' מטעם הפקר ועיין בר"ן ריש פסחים אבל שאר ראשונים סברי דביטול אינו מטעם הפקר אלא דגזירת הכתוב הוא דכתיב תשביתו והשבתה בלב סגי והענין מבואר היטיב בשו"ת מוהר"י קולן סי' מ"ב אבל לדברי רבינו שלמה והמיימן דכתבו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי דהיינו מתשביתו לא קשה כלל דלדידהו אינו מטעם הנ"ל אלא שעושה כעפרא בעלמא כדמשמע לשון השבתה והוי דומיא דתבן וביטלו דפ"ק דסוכה דף ד' ודפ' חלון בעירובין דף ע"ח עכ"ל ועיין פסחים מ"ה ע"ב גבי כיפת שאור שיחדה לישיבה. והענין דהסוברים דתשביתו אינו מטעם הפקר אלא דגזרת הכתוב שצריך שישבית בלבו החמץ מתור' אוכל ולחשבו כעפרא בעלמא ובזה מקיים המצוה דתשביתו ואינו עובר תי על בל יראה וזה כוונת הכלבו בתחלת דבריו וענין הביטול שמשים אותו כדבר שאינו חשוב לכלום וכו' היינו דסובר דביטול היינו תשביתו דקרא וגזרת הכתוב לבטלו מתורת אוכל ולזה שפיר השמיענו הכלבו דאינו מועיל רק שאינו עובר עליו על בל יראה אבל לא לענין לפוטרו אם אכלו דהייתי אומר כיון דביטלו מתורת אוכל שוב אינו עובר על אכילה ואשמעינן דאינו כן וזה ברור: