תשובות מהרי"ם קלג

ולענ"ד אינו נ"ל כן דהנה מקודם נבאר דקשה לשיטת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק אמאי לא קאמר הש"ס בשוחט חייב משום מפרק וראיתי בהפלאה בכתובת הרגיש בזה וז"ל והא דלא קאמר בשבת פ' כלל גדול שוחט חייב משום מפרק היינו משום דס"ל לר"ש משא"צ לגופה פטור ע"כ בשוחט א"א משום מפרק אבל לר"י דס"ל משא"צ לגופה חייב וכן פסק הרמב"ם ז"ל א"כ הותר לפרק בשחיטה עכ"ל ותימה דהא הרמב"ם ב"פ ח' מה' שבת לא הביא החיוב משום מפרק ואמאי כיון דהוא פסק כר"י דחייב משא"כ לגופה ולא הביא החיוב רק משום ננ"ש. וע"ש בלח"מ לכן נראה לפמ"ש הר"ן בסוף שמנה שרצים וז"ל אלא שעדיין קשה לי לפי שסחיטה אינו אב מלאכה אלא תולדה דדש הוא כעיין מפרק שהוא תולדה דדש ובוודאי לא דמי לדש אלא היכא שהוא צריך למשקה שנסחט ממנו דהיכא שאינו צריך לה לא דמי כלל לדש ואמאי מחייב הו"ל כסוחט כבשים דאמרינן לקמן ב"פ חביות לגופן מותר עכ"ל ולמדין מדברי הר"ן דס"ל דחיובא דדש לא שייך אלא היכא שצריך להמשקין אבל היכא שאינו צריך להמשקין לא שייך דש כלל ולפי זה בשוחט בשבת אף שהוא מתקן מ"מ לא שייך חיובא דמפרק ולפי"ז צריכין אנו לפרש הא דחייבו בחובל באדם לדעת הרמב"ם אף שלא שייך חיובא דמפרק דהא א"צ לדם רק חיובא משום ננ"ש ומוכח דגם הרמב"ם סובר חיוב ננ"ש אפילו באבר אחד רק כוונת הרמב"ם היכא שצריך לדם נוסף עוד חיוב משום משום מפרק אבל היכא שהוא מקלקל פטור לגמרי ויש עוד ממוצע כגון בחובל לרפואה וא"צ לדם דחייב משום ננ"ש ולא משום מפרק דהא א"צ לדם ועפ"י זה לק"מ מה שהקשה הרב פ"י בכתובות בסוגיא שבארנו לעיל דאם נימא כשיטות הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק א"כ אמאי קאמר הש"ס בכתובות מאי דעתך מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך פי' רש"י דביו"ט הותרה שחיטה לצורך אוכל נפש ואם נימא כהרמב"ם דחזבא משום מפרק לא הותרה מפרק ביו"ט ולפמ"ש לק"מ דבסוגיא הנ"ל לא שייך מפרק אלא דהאיסור הוא משום ננ"ש וזה הותרה ביו"ט כמו שוחט ודו"ק זה מה שרצינו לבאר בענין הלז ובטוח אני בחסד עליון שאם יעיין המעיין היטב בדברים הללו ימצא מרגוע לנפשו בכמה ספקות שנתיישבו בעזה"י וממילא רווחא שמעתתא: סימן סה ב"ה יום ה' ט"ז לחודש מרחשון תדיר לפ"ק בריסק דליטא שלום לאה' ידידי הרב החרוץ המפורסם האברך מהו' שלמה הילל נ"י מווארשא מפני הכבוד ולאהבת ידידי הנה ראיתי להשיבו ולאשר מזגי חלוש מאד ד' ירפאני ויחיני ויקימיני להיות בריא וחזק בעבודתו ובתורתו הקדושה ובפרט כי השתרגו עלי עולא דמתא ועולא דהוראה הצריכים למעשה על כן לא הארכתי בתשובתי למעכ"ת בפלפולים ארוכים כראוי לכבודו

מה שהעיר מעכ"ת בספרי סי' ב' מענין ברכה שכתבתי לדמות לברכות נשים שכ' ר"ת שיכול לברך וציונו שפטורים המה ממ"ע שהז"ג מ"מ יכולים לחייב בעצמם וכ' מעכ"ת כי יש לעיין בזה ממה שכ' תוס' חולין דף ק"י ע"ב בד"ה טלית שאולה פטורה כל ל' יום כו' לחלק לענין ברכת טלית שאולה מבין סומא ונשים לטלית שאולה. הנה שתי תשובות בדבר חדא דהתוס' בעצמם כתבו דהמברך לא הפסיד אלמא לא ברירא להו סברא ו וכן הביא המג"א בסי' י"ד בשם התוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד ומדמה לנשים שמברכין על מ"ע שהז"ג ועוד אף לפי דברי תוס' נידון דידן אינו דומה לטלית שאולה ונעתיק לשון התוס' וז"ל ולענין ברכה נראה שאין לברך על השאולה ואע"פ שאומר ר"ת דנשים מברכות על סוכ' אע"ג דפטורות דהוה אינו מצווה ועושה מדאשכחן ר' יוסף דאמר מאן דח"ל הלכה כרב"י דאמר סומא פטור מן המצות עבידנא יומא טבא לרבנן ואם לא הי' יכול לברך כל הברכות לא הי' שמח בדבר מ"מ לא דמי לטלית שאולה דהתם אדם אחר הי' חייב שאינו סומא או שאינו אשה אבל הכא כל אדם פטור כשאינו שלו ובאמת כשנעיין היטב נראה שנידון דידן דמי ממש לסומא ונשים שכ' התוס' דסומא יכול לחייב את עצמו במצות ולברך עליו כיון שאינו סומא חייב וכן נשים יכולים לחייב את עצמן במ"ע שה זמן גרמא כיון דאנשים חייבים והכי נמי בנידון דידן יכול לחייב את עצמו במצות פדיון הבן כשאינו בביתו אף דלא ידע שכלו לו חדשיו ויש מיעוט נפלים מ"מ יכול לחייב את עצמו ובברכ' כיון דלמי שכלו לו חדשים בודאי חייב הכי נמי יכול לחייב את עצמו ולומר שבנו גם כן כלו ל חדשיו ובפרט דרובן הוה הכי אלא שאין יכול להוציא ממנו ובממון אין הולכין אחר הרוב והי' יכול לומר שמא נפל היה אבל כשרוצה לחייב א"ע ולומר שבנו גם כן כלו לו חדש וודאי יכול לומר כן ודמיא לסומא ונשים ולא דמיא כלל לטלית שאולה

ומה שהבי' כ"ת בשם תוס' רי"ד שכ' דבר חדש דאף שחטה אחת פוטרת את הכרי היינו לאפקועי איסור טבל אבל לקיים חצות נתינה בעי דבר חשוב והאריך כבודו לפלפל בדבריו כבר הארכתי בדברי תוס' רי"ד בספרי מקו' מים מים סי' ס"א והארכתי לפלפל בזה בעומק וברוחב בענינים השייכים לזה והבאתי שמרן בעל נו"ב מ"ת כ' דבר. זה בשמו והתפאר א"ע שמצא דבר חידוש שלא העירו בזה הראשונים ואחרונים גם בעל משנה למלך חידש דבר זה בשמו והעלימו עיניהם שלא נעלם מהראשונים. ואפלפל בקצת דברי מעכ"ת מה שהעיר בדברי תוס' רי"ד הללו מדברי הר"ן בקידושין דף ו' אההיא דהילך מנה ע"מ שתחזירהו לי וז"ל ובתרומה יוצא ידי נתינה כיון דבתרומה בנתינה כל דהו סגי יוצא ידי נתינה וכו' עכ"ל ותקשה לדברי תוס' רי"ד דלא שייך לומר כן ולא קשה מידי דהתוס' רי"ד בעצמ' הרגישו ליישב הסוגיא דקידושין לדברי' כיון דעל המותר אינו אלא מצות נתינה דכבר יצא מסבלו כשהפריש חט' אחת יכול בעה"ב לומר דלא הייתי מקיים מצות נתינה א"כ כמו שכתב הר"ן דבתרומה מהני ע"מ להחזיר יותר משארי דוכתא כיון דקיי"ל דסגי במתנה מועטת ה"נ דניהו דמצות נתינה בעי שיעור כיון דיכול לומר דלא הייתי מקיים מצות נתינה הוקל ג"כ לענין זה דמהני מתנה ע"מ להחזיר ולא דמיא לפ"ה שאין בנו פדוי במתנה עמ"ל אף דהוא ג"כ אינו אלא מצות נתינה דהוא מכ"ד מתנות כהונה ז"א דאם אינו מקיים מצות נתינה אף בנו אינו פדוי דהא מבטל מצות פד"ה שהתור' חייבה עליו משא"כ תרומה דהא מאיסור טבל כבר נפקא בחטה אחת יכול לומר דעל השאר דהוא מצות נתינה בעלמא אין רוצה לקיים וכיון דקיל מצוה זו מהני מתנה עמ"ל לקיים מצות נתינה ובלא"ה לא קשה כלל דהא באמת מסקנת הש"ס אינו כן דאי מתנה ע"מ להחזיר לא שמי' מתנה אף בתרומה אינו מועיל ומה שכתב כת"ר שנראה שגירסת הרי"ף והרא"ש אינו כן אינו ראי' כלל דדרך הרי"ף והרא"ש לקצר מדברי הש"ס מה שאינו נ"מ לדינא כידוע למי שרגיל בדבריהם. והנה הערתי לכאורה בדברי התוס' רי"ד מסוגיא דשבת דף י"ו ע"ב אמר רבא כיון דאפשר למיעבד חטה אחת כדשמואל ולא קעביד המצוהו מהמני' ולדברי תוס' רי"ד אין זה מועיל דהא צריך לקיים מצות נתינה אך באמת לא ק"מ דהא התוס' רי"ד צריך לתרץ הסוגיא דקידושין שם ספ"ב לשיטתו