תשובות מהרי"ם קלב

הכא בחלזון לא ניחא לי' ולק"מ לענ"ד דדחי לה התוס' למאן דמוקי שפצעו מת ומאן דמוקי שפצעו מת לא סבירא לי' הך סברא דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי': מדלא מוקי שפצעו חי לכן הוכרחו התוס' לחדש דחלזון שאני דדרכו לפרכס ולקרב מיתתו ודו"ק

[כ'] תוס' ד"ה טפי ניחא ליה וכו' ה"מ במידי דניחא לי' אי מתרמי וכו'. אבל במידי דלא איכפת לי' וכו' עכ"ל וכתב מהרש"א ק"ק לפי"ז לא הוי איצטרך לי'. למימר דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' אלא דא"נ לא איכפת לי' בנטילת נשמה סגי עכ"ל ולק"מ לענ"ד דהא הך קושיא דמקשי הש"ס ולחייב נמי משום נטילת נשמה תיקשי נמי על ר"י דברייתא דהא ר' יודא מיחייב שתים א' משום צידה וא' משום דישה ותיקשי דלחייב נמי משום נטילת נשמה וכתבו התוס' לעיל לפרש ד"ה ולחייב נמי משום נטילת נשמה וכו' אפילו לר"י דאמר מקלקל בחבורה פטור פריך שפיר. דהיכא דאיכא תיקון קצת חייב כדאמרינן בפסחים בסוף אלו דברי' דף ע"ג. וה"נ במה שממיתו יש תיקון קצת שאינו מפרכס לכאן ולכאן ונוח ליטול ממנו הדם ולמאי דמסיק דכמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' אתי שפיר נמי לר"י דהשתא ליכא תיקון כלל והשתא לק"מ קושית המהרש"א דשפיר איצטרך הש"ס להך סברא דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' ואם הי' לומר דלא איכפת לי' נהי דלא הוי קשה לת"ק דס"ל כר"ש דמלאכה שאצ"ל פטור עלי' ובמידי דלא איכפת לי' מיקרי מלאכה שאצ"ל מ"מ תיקשי על ר"י דברייתא לחייב נמי משום נטילת נשמה דהא ר"י ס"ל מלאכה שאצ"ל חייב ומידי דלא א"ל מיקרי מלאכה שא"צ לגופה להכי מוכרח הש"ס לחדש הך סברא דכל כמה דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' והיינו כפירוש התוס' דאפילו לר"י פטור דליכא תיקון כלל וזה ברור

[כ"א] באותה סוגיא שוחט משום מאי מחייב וכו' אמר רב אמינא מילתא דלא ליתו דרי בתראי ולחכו עלי צובע במאי ניחא לי' וכו' הנה הרב מהר"מ ברבי הבין דהקושיא הוא משום מלאכה שא"צ לגופה ומשום זה הוכיח דרב סבר מלאכה שא"צ לגופה פטור ולפי"ז לשיטת רש"י בשבת ק"ו דפלוגתא דמקלקל בחבורה תליא בפלוגתא דמלאכה שא"צ לגופה וכיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור מקלקל בחבורה חייב ולפי"ז לרב דסובר דמלאכה שאצ"ל פטור מקלקל בחבורה חייב ובכתובת דף ו' קאמר הש"ס אליבא דרב דמקלקל בחבורה פטור ע"כ קושיתו ואני תמה על חכם כמותו דאם נימא דקושית הש"ס הא דאמר רב צובע במאי ניחא לי' משום מלאכה שאצ"ל הוא א"כ מאי קאמר רב דלא ליתי דרי בתראי וליחכו וכו'. אטו מאן דאמר כר"י דחייב מלאכה שא"צ לגופה אחוכי לי'. אלא נראה פשוט דכוונת הש"ס צובע במאי ניחא לי' היינו שאין דרכו לצבוע ולא שייך בו צביעה. וכעין זה השיגו תוס' על רש"י דפי' חובל משום צובע והקשו מכמה דוכתי' ממילה דלא שייך צביעה וה"נ הקשיא הוא משום דאין דרך לצבוע והוה כמו דבר שאין דרכו לצבוע אבל במלאכה שא"צ לגופה י"ל דסבר רב דחייב ואדרבה משמע דסובר כן כיון דסובר בדבר שאין מתכווין כר"י מסתמא ג"כ במלאכה שאינה צריכה לגופה דהא דבר שאינו מתכווין קיל טפי כדמשמע בשבת מ"ב ועיין פ"י בכתובת ד"ה ועם שהדבר פשוט לדעתי לרווחא דמילתא אביא עוד ראי' לזה בהא דהרמב"ם פ"ח מה שבת כתב דשוחט חייב משום ננ"ש ולא כתב משום צובע וכתב שם הלח"מ אף דבכל דוכתי' הלכה כרב באיסורי מ"מ סברת הרמב"ם בזה דטעמא דרב דאמר כי היכא דלייתי אינשי ולזבן הוא טעמא קלישא ואם נימא כמהר"ם ברבי קשה אדרבה דהא הרמב"ם פסק כר"י במלאכה שא"צ לגופה. אם כן לא. צריכין כלל לטעמא דרב אלא וודאי הדבר ם פשוט כמ"ש

אח"ז מצאתי בתוס' שבת סי' ש"ך הביא בזה דברי הרב בעל אור יקרות שהבין ג"כ דקושית הש"ס הוא משום מלאכה שאצ"ל ועשה קשיא מזה אמאי לחוכי' לי' דאטו מאן דאמר כר"י ניחכי' עלי' והרב תו"ש השיג עליו וכתב כמו שכתבתי והביא ראי' מלשון סמ"ג ונהנתי

וראיתי בדברי הרב בעל תו"ש הנ"ל בסי' רע"ח כתב לתרץ קושיית הא"י הנ"ל דשם הוה רישא דהא ניחא לי' וגרע טפי מדבר שאינו צריכא לגופה ע"ש ובאמת שיטת התוס' בכמה דוכתין דפסיק רישא דלא ניחא לי' ומלאכה שא"צ לגופה ענין אחד הוא עיין בכירה דף מ"א תוס' ד"ה מיחם ובהבונה ק"ג לא צריכא ע"ש הטיב

מיהו שיטת הרב בעל הערוך משמע דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה ופ"ר דלא ניחא לי' שני ענינים הם דהביא ראי' מהא דאמר זבחים צ"א המנדב יין מזלפו ע"ג האישים ומוקי כר"ש דמותר דבר שאין מתכווין והא התם פ"ר הוא א"ו פ"ר דלא ניחא לי' מותר א"כ מוכח דסובר פ"ר דלא ניחא לי' מותר ולא הוה כמלאכה שא"צ לגופה דהא מלשאצ"ל בשאר איסורים בוודאי חייב א"ו סובר דפסיק רישא דלא ניחא לי' גרע טפי ממשאצ"ל. ודברי הר"ן בסוף אלו שרצים צ"ע גדול דכתב בעצמו דאף לדעת בעל הערוך דפ"ר דלא ניחא לי' מותר היינו בשבת ולא בשאר איסורים ומשמע דהטעם הוא דפ"ר דלא ניחא לי' היינו משאצ"ל. ומשאצ"ל בשאר איסורים בוודאי חייב ובאמת הראי' שהביא הר"ן לוה מהא דזבחים המתנדב יין. צ"ע דהא אדרבה הערוך הביא ראי' לזה ממסקנת הש"ס וכבר עמד בזה כעין זה על הרא"ש הגאון בה"ז בזבחים צ"א שם]. והר"ן בעצמו כתב אח"ז דהערוך הביא ראי' לדבריו מהא דמוכרי כסות מוכרים כדרכן ובלבד שלא יתכווין אף דפ"ר הוא א"ו דפ"ר דלא ניחא לי' מותר והא שם בשאר איסורים הרי דברי הר"ן סותר בעצמו וצ"ע

וראיתי להרב כפות תמרים הקשה בלשון רש"י בסוכה שם שכתב מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות אחתוך ראש בהמה זו ואיני רוצה שתמות. ודבריו תמוהים בעיני הרבה דאם אינו רוצה שתמות בכה"ג פטור לר"ש כדאיתא בפ' כלל גדול דף ע"א גבי פוצע חלזון דפרכינן דנחייב משום נ"ש דמודה ר"ש בפ"ר ומשני שאני הכא דאית בי' נשמה טפי ניחא לי' הרי בהדיא היכא דלא ניחא לי' שתמות אע"ג דהוה פ"ר פטור לר"ש וצ"ע עכ"ל והאריך בזה ולק"מ דהדברים פשוטים דכל זה שעושה מלאכה אחרת כמו התם שעושה להוציא דם שבבהמה שצריך לה ע"ז אמרינן אף דפ"ר הוא מ"מ כי לא ניחא לי' בדבר ההוא הוה משאצ"ל אבל כי ניחא לי' כמו בהזורד זרדין אי עביד בארעא דידי' חייב לר"ש אף שעושה בשביל ללקט עצים. מ"מ אנן סהדי דניחא לי' בדבר ההוא אבל כשעושה הדבר ההוא. ואין כאן כוונה אחרת האיך נאמר דלא ניחא לי' למשל אדם שקוצר חיטים ואמר דלא ניחא לי' בזה היתכן שהוא פטור דאם לא ניחא לי' למה הוא עושה וה"נ בנ"ד כשחותך ראש בהמה לא בשביל כוונה אחרת האיך נאמר דלא ניחא לי' וזה כוונת רש"י אחתוך ראש בהמה זו ואיני רוצה שתמות דאם אתה חותך ראש בהמה הרי אתה רוצה במיתתה דאל"כ למה אתה עושה והדברים ברורים

בס"ד

[כב] ועתה אבאר שיטת הרמב"ם ז"ל פ"ח מה' שבת כתב החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק והוא שיהי' צריך לדם שיצא מן החבורה אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל והנה הרב לח"מ ושאר מפרשים הבינו בדעת הרמב"ם דהרמב"ם לא ס"ל כלל משום ננ"ש. רק הא דשוחט חייב' משום ננ"ש היינו כל הנשמה אבל באבר אחד לא חייב משום ננ"ש.