תשובות מהרי"ם יב

הזריקה לא משמע כן בסוגי' דזבחים שם. דא"כ לא הקשה שם על רבא ממתניתן דקנים. אבל בכהן שאינו כמלך דלמא מיירי שלא נתוודע התערובת. לכן אם באנו ליישב קושיות כת"ר יותר מיחוור תי' הראשון שכתב דאביי לית לי' הא דרבא וס"ל נהי דלכתחילה לא יקריב מ"מ אם זרק הורצה. ונוכל לומר פלפלת בזה. דאביי ורבא לשיטתייהו אזלי דאביי ס"ל כל מילתא דאמ' רחמנ' לא תעביד אי עביד מהני ורבא ס"ל אי עביד לא מהני. ובתשו' האחרונים הנ"ל דגם באיסורי דרבנן אמרינן אי עביד ל"מ. ולהכי ס"ל לאביי דאם זרק הורצה משום דס"ל אי עביד מהני ורבא לשיטתו דס"ל זרק לא הורצה דס"ל אי עביד לא מהני. ועיין בתמורה דף ד פלוגתא דאביי ורבא. עכ"ז עדיין הדבר אינו בהחלט אצלי וצ"ע בזה. ומידי דברי בזה ראיתי מה שהראה כת"ר לעיין בס' טורי אבן למס' ר"ה באבני שוהם מה שמקשה על מימרא דרבא דכה"ג חשיב לי' לדיחוי מזבחים דף ע"ח גבי נתערב בדם התמצית אם לא נמלך ונתן כשר אלמא אע"ג דאסור לזרוק לכתחילה אפ"ה אם לא נמלך ונתן כשר. לא ידעתי מאי קשיא לי' דכבר הבאתי לשון רש"י בזבחים הנ"ל דווקא גבי דם התמצית דגזירה בעלמא הוא, ואולי סובר הט"א דגם הכא לא הוי אלא גזירה בעלמא שמא יקח מן הקבוע לא ידעתי האיך לנו כח לדמות גזירת חכמים זו לזו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי ומשמע בהדי' מל' רש"י דווקא גבי נתערב בדם התמצית הדין כך ולא בעלמא. וכן מה שהקשה ממנחות ך"ג נתערב קומצה בשירי' לא יקטיר ואם הקטיר עולה לבעלים לשם חובה אלמא אף על גב דלכתחילה לא יקטיר אם הקטיר עולה לבעלים לשם חובה. לק"מ לענ"ד כיון דשם במנחות ך"ג ובזבחים ק"י דילפינן נאמרה הקטרה בקומץ ונאמר הקטרה בשיריים מה הקטרת קומץ אין קומץ מבטל חבירו אף הקטרת שיריים אין שיריים מבטלין להקומץ. וכיון דילפינן מקרא דאינו מבטל ע"כ לענין דאם הקטיר דמרצה דלענין מאי נפקותא דאינו מבטל

כתב עמ"ש בספרי סי' קכ"ב סעיף ג' בנידון פקפוק הנה"ך וע"ז כתב ולא הבנתי כלל דהאיך יעלה על הדעת דרותח הבישול לא יועיל כ"כ כמו דוחקא דסכינא עיין ברמ"א סי צ"ה ס"ב. בזה יפה תמה מע"ל. והדברים בספרי נאמרה שם שלא בדיקדוק. אמנם עיקר כוונתי לבאר סברת הש"ך דהא קשי' דאמאי אינו מועיל הדבר חריף שנתבשל בתוכו לחזור ולבלוע בתוך הכלי. הן אמת דהש"ך בסי' צ"ה סק"ו כ' דווקא המאכל עצמו שהוא חריף נעשה לשבח ולא הכלי לשבח והדבר צריך ביאור. ונתישב לי דהש"ך כיון לסברת האבן העוזר בא"ח סי' תמ"ז הובא בס' ח"ד בסי' צ"ו מה שחולק על המ"א שם. דהמ"א אוסר מה שחותכין בסכין של בשר זנגביל ודכין במדוכה. ואח"כ דוכין במדוכה זו בשמים ואוכלין בחלב. דהמ"א אוסר מטעם דבד"ח לא שייך נ"ט בר נ"ט: והא"ע חולק על זה דד"ח אין לו מעלה. רק שמוציא כל הטעם. אבל אינו מבליע כל הטעם רק קצתו. וא"כ כוי בבשמים הנ"ל נ"ט בר נ"ט דנהי דהבשמים הוציאו כל הטעם והוי כטעם ראשון מ"מ מן הבשמים ומדוכה הוי טעם שני. והכא נמי כוונת הש"ך. נהי דהדבר חריף הוציאו כל הטעם מ"מ מה שחוזר ומבליע בקדירה הוי טעם שני והוי נ"ט ברנ"ט. וע"ז כתבתי להסביר הדברים. כיון דבעינן דוחקא דסכינא. דבלא"ה אין דבר חריף מפליט נוכל לומר כן דאם הי' אומרים דדבר חריף מועיל לחודא בלא דוחקא דסכינא לא הי' מסתבר לחלק בזה כמו ציר רותח שפולט ובולע ולא מפליגינן בזה בכל דוכתא. רק כאן כיון דבעינן דוחקא דסכינא הרי דדבר חריף לחודי' אינו מועיל זולת דוחקא דסכינא יש מקום לחלק בזה ולא הי' כוונתי לגרע בישל מדוחקא דסכינא כי גם בדוחקא דסכינא הדין כן כמ"ש האה"ע הנ"ל. והדברים שם בספרי נאמרו בקיצר ושלא בדקדוק

העיר בחלק ב' סי' ה' מ"ש בישוב פסק הרמב"ם לענין איילונית דלא יחזיר וכתבתי הטעם דלא בעינין תנאי כפול דהוי תנאי דלשעבר. וע"ז כתב מעכ"ת דלא ידע האיך אפרנס בד' הרמב"ם שכלל ג"כ בהלכה זו המוציא את אשתו משום דם. והרי שם החשש שמא תתרפא הנדה והוי תנאי דלהבא לק"מ כי שם גם החולק על הרמב"ם מודה בזה דהוי כאילו כפלו לתנאי. וע"ש בה"ה מה שהביא בשם הרשב"א. וכן מה שהקשה מהא דהמוצא את אשתו. משום דכתב הרמב"ם הטעם שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ותהי' צנועה. לק"מ דבוודאי הכוונה שיתבע שלא הי' שם רע מעולם דאל"ה האיך יכול להחזירה והלא אסורה עליו משום סוטה. א"ו כוונת הרמב"ם דמעיקרא לא היתה צנועה ויצא' עלי' רינון. ועכשיו תעשה תשובה ותהי' צנועה ויתברר הדברים שמעיקרא: שקר הי' א"כ הוי תנאי דלשעבר וזה פשוט: סימן ו ד' ח"י אלול תקצ"ו קארלין שלום לאהו' ידידי הרבני המופלג החריף השנון מוה' אלחנן יעקב נ"י

קבלתי מכתבו הנעים וראיתי להשיבו מפני הכבוד הנה מ"ש בספרי בסי' ט"ו לתמוה על הט"ז שכתב הטעם דלענין קרבן אינו כשר אלא ביום השמיני משום דלילה פסול להקרבה ובש"ס דחולין ד' פ"א מבואר דדרשינן מקרא דיום להרצאה והוי עדיין מחוסר זמן והדגיש מעכת"ה דגם ברש"י בשבת קל"ו ד"ה הוי אכלינן שכתב שם הטעם דאורתא לאו בת הקרבה כדכתיב ביום צוותו אמת שגם ברש"י יש להרגיש בזה אמנם אינ' תמי' כ"כ דהא רש"י שם באותו דיבור הביא הך דזבחים י"ב דלילה לקדושה ויום להרצאה. רק דיש לדקדק דל"ל למיפסל מטעם דביום צוותו הא בלא"ה הוא מחוסר זמן ובאמת הוא דקדוק עצום כאשר הביא מע"ל שהרגיש בזה בגליון הש"ס שנדפס מחדש ממרן ר' עקיבא איגר נ"י אמנם על הט"ז התמי' קיימת דמבואר בדבריו להדיא דאין פסול אחר זולת הא דקרבן פסול בלילה כמו שאר קרבנות. ומה שהרגיש מע"ל על מה שכתבתי בספרי מדברי התוס' חולין פ"א דנ"מ לענין אם עלה לא ירד ודקדק מע"ל דהא אנן פסקינין כר"י דאם עלה ירד כדפסק הרמב"ם בפ"ג מ"ה פה"מ. ידידי לא ירדתי לדקדק בזה כי הילכתא למשיחא הוא רק תפסתי הנפקותא ראשונה. ובלא"ה יש נ"מ לתי' השני של התוס' לענין במת יחיד כמ"ש התוס' וכמ"ש גם מע"ל וגם לענין אם עלה לא ירד יש נפקותא למ"ש התוס' בזבחים י"ב דאף למאן דפוסל בבמה בלילה מודה ר"י בזה דאם עלה לא תרד. ועיקר תמיהתי היתה דהט"ז ז"ל תפס טעם מחודש מה דאינו מבואר בש"ס ומה שכתב מע"ל לתקן דברי הט"ז והוא דדעתו דלא קי"ל כאפטרוקי דהרמב"ם לא הביא כלל הך דר"א ודקדק מדבריו להיפוך דכתב בפ"ב מהא"מ ה"ח מ"ע להקריב כל הקרבנות מיום ח' ולהלאה שנא' והי' שבעת ימים תחת אמו ולר' אפטרוקי האי קרא לאו לעשה הוא דאתא רק להורות דלילה לקדושה ויום להרצאה כדאיתא שם בגמרא הרי בהדיא דלא ס"ל הא דר"א ומשמע שם ג"כ דלא ס"ל דבליל ח' הוי מחוסר זמן מדכתב קרא דשבעת ימים משמע דלאחר שבעת ימים לא הוי מחוסר זמן רק דבלילה פסול להקרבה מטעם דכל קרבן פסול להקרבה. והאריך למצוא טעם לדברי הרמב"ם דמדחה הא דר"א מהלכה הנה אף שיפה דיקדוק לכאורה אמנם לא כיון בזה אל האמת לענ"ד דבוודאי אי אפשר למדמה הא דר"א מהלכה דסתמא גמרא בחולין פ"א ובזבחים י"ב כוותי'. וגם התוס' בכמה מקומת