תשובות מהרי"ם קיד

אתחלתא דמצוה שהתחיל לחפור שיהי' עפר תחוח ויתן עליו דם ולדעת כמה פוסקים ביו"ד סי' ך"ח דאפילו הי' אפר תחוח צריך שיזמין בפה את האפר אלמא דחזינן דהאפר שנותן מלמטה הוי התחלתא דמצוה. א"כ י"ל דלענין האפר מלמטה י"ל בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. מעתה י"ל בדעת רש"י דרש"י סובר דהשקלי וטריא של הש"ס אם לענין כיסוי אמרינן עשה דוחה ל"ת או לא. מחמת דלא הוי בעידנא זה שייך לענין אפר שלמעלה אבל לענין אפר דלמטה י"ל דמותר לחפור דהוה בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה. ועפי"ז מיושב דברי רש"י דכאן. דהנה הפוסקים נחלקו לר"י דשרי בדקר נעוץ אי שרי בכמה דקרות או לא והמ"א בסי' תצ"ח כתב דלדעת הסוברים דדקר נעוץ משום הכנה סגי היכא שנעץ דקר מבע"י על כמה דקירות כיון דכבר הי' הכנה ולדעת הסוברים דבעינן דקר נעוץ כדי שלא יהי' צד רמז חפירה אפילו בעפר תחוח לא סגי בדקר נעוץ לחודא על כמה דקירות ע"ש ודברי טעם הם והנה רש"י ז"ל סובר בהדיא דף ט' ע"ב ד"ה דילמא ע"כ לא קאמר ב"ש וכו' שדקר נעוץ דבעינן כדי שלא יהי צד רמז חפירה אפילו בעפר תחוח ע"ש בלשונו וכיון שכן סובר רש"י דר"י אינו מתיר אלא דקירה ראשונה ותו לא א"כ שפיר הוכיח רש"י דלר"י אינו סובר עשה דוחה ל"ת. דאם תימה דסובר כן ל"ל לאוקמ' בדקר נעוץ דהא משום עפר של מטה יכול לחפור והוה בעידנא כמ"ש לעיל א"כ באותו דקירה יהי' ג"כ על עפר שלמעלה דהא בלא"ה לא שרי ר"י אלא דקירה אחת כמ"ש לעיל. וכיון שכן ל"ל לאוקמא בדקר נעוץ בלא"ה מועיל משים דלענין עפר שלמטה אתי עשה ודחי לא תעשה ויכול לחפור גם לעפר של מעלה כיון דבדקירה אחת הם כמו שחט חי' ובהמה דמבואר דמותר לכסות בדקירה אחת א"ו ר"י אינו סובר דעשה דוחה ל"ת מסע' דיו"ט עשה ול"ת הוא ושפי' פרי' והא קא עביד כתישה

ולקמן דמשני הש"ס בעידנא דכתש מכסה היינו משום דשם מיירי הש"ס לענין איסור כתישה שפיר משני הש"ס ברווחא טפי אפילו לענין דעפר שלמעלה שייך כן אך לכאורה זה שייך לר' יוסף דקאמר לעיל לב"ש השוחט שבא למלוך אומרים חפור שחוט וכסה שייך שפיר אך לרבה דאמר לעיל אליבא דב"ש דאומרים שחוט תפור וכסה ומפרש הש"ס דלרבה בעינן אל בא דב"ש דיהי' מתחלה עפר למטה א"כ מסתמא ב"ה דקאי על ב"ש מיירי ג"כ שיש לו עפר מלמטה לא שייך מ"ש לעיל בשלמא אליבא דר"י דמיירי באין לו עפר למטה שפיר י ל דיכול לחפור משום עפר של מטה אף דכבר שחט מ"מ קימ"ל ביו"ד דצריך לגרר הדם ויתן עפר למטה ומ"ז הדם וע"ז העפר עיין יו"ד סי' ך"ח אבל לרבה דכבר יש לו עפר מלמטה לא שייך כן וצ"ל דמסתבר להש"ס דר"י סובר כר"י דהילכתא הכי כיון שפסק הרז"ה בס' המאור ועפי"ז נלענ"ד לתרץ קושיות תוס' על רש"י דף ט' ע"ב דהקשה על רש"י דסובר דההיא דתריסין מוחלפת וההיא דהשוחט כדקאי קאי א"כ רבה ור"י יפלגו אליבא דב"ש. ועפ"י זה י"ל לתרץ שיטת רש"י דמשום דמפלוגתא דרבה ור"י נפקותא אליבא דב"ה דלר"י י"ל הטעם דב"ה משום דאתי עשה דכיסוי ודחי ל"ת דב"ה מיירי באין לו עפר למטה א"כ יכול לחפור משום העפר דלמטה אבל לרבה דמיירי ב"ש דיש לו עפר למטה ועלה קאי ב"ה ומודה שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה צ"ל דקר נעוץ מבע"י דלא שייך עשה דוחה ל"ת. ועפ"י זה נלענ"ד לתרץ הסוגיא מה שהקשה בשיטה מקובצת על הא דקאמר זר הש"ס אלא אמר רבה אפר כירה מוכן וכו' וודאי כי עביד כתישה אתי עשה ודחי ל"ת וכו' ויש להקשות כי נחית להך, סברא דאתי עשה ודחי ל"ת אמאי לא ישחוט לכתחילה לב"ה ע"ש באריכות ולקמן נביא לשונו בזה. ועפי"ז מתורץ דרבה לטעמו דמוקי לב"ש דיש לו עפר מלמטה א"כ ב"ה קאי ג"כ דיש לו עפר מלמטה. א"כ בשלמא לענין כתישה שפיר קאמר עשה דוחה ל"ת דבהדי כתישה מכסה אבל לענין חפירה י"ל דלא הוי בעידנא לכן אסור לכתחילה משום איסור חפירה רק בדיעבד מתיר ב"ה משום דרבי אבא החופר גומא וכו' אף דמדברי התוס' נראה דהי' להם גרסת רבא כמ"ש המפרשים. מ"מ אנן קיימינן לגירסת רבה בזה מדוקדק ג"כ דברי הש"ס דמשני משום דבהדי דכתיש מכסה ולא משני משום עפר שלמטה ונדחקתי לעיל בזה ועפ"י זה א"ש בפשיטות דלרבה קיימינן דיש לו עפר למטה לא שייך זה

ודע מה שנדחק הפ"י בלשון רש"י הנ"ל דקאמר דהייתי אומר דהטעם משום דאתי עשה ודחי ל"ת והקשה הפ"י דהאיך שייך זה לב"ש דמותר לכתחילה לשחוט בשביל זה ונדחק הרבה פשוט דלק"מ דגם אליבא דב"ש שייך זה כיון דבשעה ששחט לא עביד איסורא ואח"כ כששחט אתי עשה ודחי ל"ת וגם הרב בעל ט"ז בסי' תצ"ח כתב כן אליבא דר"ת דמוחלפת ההיא דהשוחט י"ל טעמא רב"ה משום דאתי עשה ודחי ל"ת והרב פנ"י הרעיש עליו וזה דבריו וכבודו הגדול במקומו מונח דלענ"ד פשוט שלא שייך עשה דוחה ל"ת אלא היכא שכבר שחט. אבל בשוחט. שבא למלוך לא שייך זה וסיים שהוא כשגגה היוצא מלפני השליט בעל הט"ז וכמה הרחיק הרב הדבר עד שחשבו לשגגה. והדבר מבואר לראשונים ז"ל. וז"ל השיטה מקובצת ועוד הקשה הרשב"א כיון דאתי עשה ודחי ל"ת ל"ל דקר נעוץ אפילו אין לו דקר נעוץ ישחוט דהא בשעת שחיטה לא עביד מידי ולבתר שחיטה יחפור ויכסה ותירץ הוא ז"ל דכל שהוא עושה על דעת שידחה הלאו לבסוף ואי אפשר בלא"ה ה"ז כדוחה לכתחילה אבל הרמב"ן אינו סובר כן שכן כתב אין לך במצוה אלא שעתן וכו' וכן כתב הרשב"א ז"ל בפ' המילה דלדעת הרמב"ן ז"ל מותר לשחוט ואח"כ יחפור ויכסה וכו' עכ"ל ועיין בר"ן בפ' ר"א דמילה הרי נתברר מה שחשבו לשגגה דתורת אמת הי' בפיהו של הרב בעל הט"ז ז"ל שכיון שמועתו לדברי הקדמון הגדול הרמב"ן ז"ל

. כתב הרא"ש גבי כוי דאין שוחטין אותו ואם שחט אין מכסין את דמו כתב וז"ל והא דאין שוחטין אותו לכתחילה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין: שוחטין לתוך הכלי וכו' והקשה הצל"ח ל"ל להרא"ש האי טעמא תיפוק דהרא"ש פוסק בפ' כירה כרבה דאסור לבטל כלי מהיכנו והכא הרי מבטל הכלי מהיכנו דהדם מוקצה ואפילו לבהמה לא חזי' כיון דצריך הדם למצותו ולענ"ד ליישב דאיסור ביטול כלי מהיכנו כתב רש"י בפ' בתרא דשבת משום דמחזי כסותר כלי ועיין בתוס' כירה מ"ג ד"ה מבטל ע"ש. וי"ל דהרא"ש ג"כ סובר טעם זה א"כ זה האיסור אינו אלא סותר הכלי דאינו אסור אלא מדרבנן משום מקלקל והכא לענין מצות כיסוי מוכח דהתירו איסור מקלקל כמ"ש הרא"ש בעצמו לעיל ולענין ספק מצות כיסוי נמי מוכח דהתירו איסור מקלקל כמו שאמר הש"ס לעיל וודאי כרבי אבא ספק נמי כר' אבא הרי מוכח בהדיא דהתירו איסור מקלקל משום ספק מצות כיסוי. וה"ה לענין ביטול כלי מהיכנו דאינו אלא איסור מקלקל והתירו משום ספק מצות כיסוי. א"כ קושיית הרא"ש שפיר ואין לומר נהי דהתירו איסור מקלקל היינו בדיעבד היכא שכבר שחט אבל לא לכתחלה לשחוט והרא"ש הקשה דישחוט לכתחילה יש לומר דקושיות הרא"ש לשיטת ר"ת שהביאו לעיל דמוחלפת ההיא דהשוחט. א"כ סובר ב"ה דלכתחילה מותר לשחוט אף דאיכא איסורא דמקלקל א"כ ישחוט ג"כ כוי דביטל כלי מהיכנו אינו אלא איסורא דמקלקל. כנלענ"ד נכון ליישב לשון הרא"ש: סימן נט ענין מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה שלא

לצורך

(ביצה דף י"ב) הנה רש"י ותוס' מחולקות בפי' דהך