תשובות מהרי"ם קיג

תיקון קצת דצריך אצל הכלב והאפר וה"נ הוי תיקון קצת דצריך הוא לעפר לק"מ דהא בלא"ה צריך ליישב לשיטת רש"י דסובר חובל וצריך לכלבו או מבעיר וצריך לאפרו הוי תיקן גמור מ"ש חופר גומא וא"צ אלא לאפרה הוי מקלקל. ועכצ"ל כמ"ש הרב הגדול בעל מרכבת המשנה בפ"א מה"ש דבשלמא בגומא המלאכה הוא הגומא ולענין הגומא הוא מקלקל גמור והעפר הוא ענין אחר שצריך לא מחמת המלאכה הוא אבל בחובל וצריך לכלבו המלאכה הוא הדם והדם הוא הנפש חשיב תיקון דהא צריך וכן מבעיר אין המלאכה העצים אלא הבערה והבערה הוא האפר שנעשה ממנו. ע"ש באריכות דבריו. וכמו כן י"ל לשיטות התוס' הנ"ל דבגומא הוי מקלקל גמור ולא חשיב אפילו תיקון קצת. א"כ שפיר תלי' דין דאיסורא דגומא בפלוגתא דר' אבהו ור"י דלר'. אבהו פטור אבל אסור ולר"י מותר לכתחילה איסורא דגומא

ואחר שזכינו לכל אלה נראה לפרש שיטות התוס' בשמעתין דבאמת עיקר קושייתם בכאן דהוה פטו' אבל אסור היינו לר' אבהו וכנ"ל והוצרכו לתרץ דמשום שמחת יו"ט התירו. אבל לר"י באמת אין כאן נידנוד איסור כלל דמקלקל מותר היכא דהוה מלאכה שא"צ לגופה כיון דלר"י אין לו להאיסור מקלקל מקים בדאורייתא. והשתא מתורץ הטיב הסוגיא הנ"ל דהא שם קאי אליבא דר' יוחנן דאמר מוחלפת השיטה שפיר קאמר הש"ס ע"כ לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ דהא לר"י מותר מקלקל במשאצ"ל וכנ"ל וא"ש הסוגיא לשיטת התוס'

ועפי"ז נפרש ג"כ הסוגיא בדף ח' ע"ב ולסלק תמיהות הפ"י הנ"ל דשפיר קאמר הש"ס ספק מ"ט לא דקא עביד גומא וכו'. דהנה בוודאי יש סברא לחלק בין וודאי מצות כיסוי לספק מצות כיסוי. והיינו אם נאמר דלא התירו ב"ה אלא משום מצות כיסוי שפיר יש לחלק דבוודאי מצות כיסוי התירו איסורא דרבנן ולא בספק. משא"כ אם נימא כב"ש דאפילו לכתחילה מותר לשחוט משום שמחת יו"ט. אין לחלק בין ספק לוודאי דהא לאו משום מצות כיסוי התירו רק משום שמחת יו"ט. ומ"ל ספק או וודאי דהא בכל מקום שייך שמחת יו"ט. וע"ז שפיר פריך הש"ס ספק מ"ט וכו' דממנ"פ היכא ס"ל לרבה אי ס"ל לרבה דבדקר נעוץ איכא ג"כ איסורא דרבנן וכר' אבהו וכנ"ל. א"כ ליכא לשנוי תירוץ הש"ס לקמן ודילמא ע"כ לא קאמר ב"ש אלא היכא דאיכא דקר נעוץ. דהא היכא דאיכא דקר נעוץ. אעפ"כ איכא איסורא דרבנן. ומוכרחים לומר מוחלפת השיטה. ולשיטת התוס' היינו ההיא דהשוחט. א"כ סובר ב"ה דלכתחלה שרי משום שמחת יו"ט א"כ ברייתא בוודאי אתי' כב"ה דב"ש במקום ב"ה אינו משנה. וכמ"ש התוס' ד"ה ואם איתא וכו'. וכיון דלכתחילה שרינן משום שמחת יו"ט בוודאי אין לחלק בין ספק לוודאי וכנ"ל ואי סובר דבדקר נעוץ ן ליכא איסורא כלל ואין אנו מוכרחים לומר מוחלפת השיטה די"ל כתירוץ הש"ס שם בדף ו' א"כ סובר ב"ה דלכתחילה אסור רק משום מצות כיסוי התירו. א"כ פשיטא דאין לחלק בין ספק לוודאי כיון דליכא איסורא כלל. ומסיק הש"ס אפר כירה דעתו לוודאי ואין דעתו לספק דהיינו דלעולם דסובר דבדקר נעוץ ליכא איסורא ואין מוכרחים לומר מוחלפת השיטה א"כ סובר ב"ה דלכתחלה אסור רק בדעבד התירו משים מצות כיסוי ויש לומר דווקא בוודאי מצוה התירו מוקצה אבל לא בספק מצות כיסוי התירו מוקצה והבן זה מאוד והוא כפתור ופרח בעזה"י

ועוד נ"ל לפרש הסוגיא לדעת התוס' ולסלק התימא שני' שתמה בעל פ"י. דהנה בלא"ה צריך להבין בתוס' ד"ה אמר ר' יהודא וכו' שהביאו הירושלמי דאם שחט שרי לכסות משום מצות כיסוי ואע"פ דאיכא איסור מוקצה וצריך להבין דהא בעינן דקר נעוץ דאל"ה אסור משים מוקצה כמ"ש התוס' ד"ה ואינו וכו' הרי דלא התירו איסור מוקצה. וצ"ל כמ"ש הרא"ש והמהרש"א דלעיל בעינן דקר נעוץ דאי לא"ה איכא תרתי איסורא ולא התירו איסור מוקצה ואיסור גומא. לכן בעינן דקר נעוץ אבל הכא באפר כירה ליכא אלא איסור מוקצה לחוד והתירו משום מצות כיסוי ע"ש ברא"ש ומהרש"א. וצריך להבין דאם באפר כירה ליכא איסור גומא היכא קאמר הש"ס ספק מ"ט לא דקא עביד גומא הא באפר כירה ליכא גומא. וכבר עמד בזה בעל פ"י ע"ש וצריך לתרץ כמ"ש בעל פרי חדש בא"ח סי' תצ"ח וזה דבריו דה"ק לספק מ"ט לא דקא עביד גומא משום דע"כ מיתוקמא בגוונא דעביד גומא דהיינו תחוח באמצע וודאי נמי עביד גומא ע"ש ולפי"ז יש לפרש כוונת הש"ס אפר כירה דעתו לוודאי ואין דעתו לספק דהיינו דמיירי באפר כירה שבאמצע תחוח וסביב קשה דשייך גומא א"כ זה הכוונה אפר כירה דעתו לוודאי וליכא אלא איסור גומא לחודא והתירו משום מצות כיסוי משא"כ לספק אין דעתו ואיכא ג"כ איסור מוקצה ולא התירו תרתי איסורא איסור גומא ואיסור מוקצה ולעולם ספק מצוות כיסוי לוודאי מצות כיסוי מסתבר להש"ס להשוות להדדי דהתירו חדא איסורא ולא תרתי רק משום דאפר כירה אין דעתו לספק איכא תרתי איסורא איסור גומא ואיסור מוקצה ודו"ק

ועתה נבאר שיטת רש"י ז"ל בשמעתין דר"שי ז"ל כתב ד"ה והא קא עביד כתישה וז"ל לר"י פריך דאמר והוא דאיכא דקר נעוץ אלמא טעמא דמתניתן לאו משום דאתי עשה דוכסהו בעפר ודחי את לא תעשה כל מלאכה אלא משום דכבר חפור ועומד הוא והא קא עביד כתישה וכו' וצריך להבין דעת רש"י דמ"מ מאי קושיא לר' יהודא דילמא ר"י ג"כ ס"ל דעשה דוחה לא תעשה אלא שכבר פריך הש"ס הא לא הוי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וקאמר הש"ס דלמא בהדי' דכתיש קא מכסה א"כ י"ל דר"י סובר ג"כ עשה דוחה לא תעשה רק באיסור חפירה לא הוי בעידנא רק לענין איסור כתישה י"ל בהדי דכתיש קא מכסה ומאי פריך לר"י וכבר עמדו בזה בעל פ"י וצל"ח והניחו בקושיא. ומה שנלענ"ד די"ל בדעת רש"י. דהנה הא דקאמר הש"ס היכא דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה לא אמרינן עשה דוחה לא תעשה נראה לי ברור דלא נאמר דברים הללו אלא היכא דלא הוי אתחלתא דמצוה כלל בעידנא דמעקר לאו אבל היכא דהוי אתחלתא דמצוה בעידנא דמעקר לאו אף דעיקר גמר מצוה הוה לאחר דמעקר לאו מ"מ כיון דהוי אתחלתא דמצוה בעידנא דמעקר לאו שפיר דמי. ונראה לי להביא ראי' לזה מהא דאמרינן שבת קל"ג מתקיף לה ר"פ אומן לימא להו אנא עבידת פלגא דמצוה ואת עביד פלגא דמצוה ע"ש בפי' רש"י אלמא חזינן לענין מילה דניתנה שבת לדחות אצלה משום דגמרינן מקרא אף דמל ולא פרע כאילו לא מל ועיקר המצוה נתקיים בגמרה מ"מ שפיר דמי לעשות חבורה. כיון דהוה התחלתא דמצוה. וה"נ לענין עשה דוחה לא תעשה לא בעינן דלהוי ממש בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה רק כיון דאתחלתא דמצוה נעשית בעידנא דמעקר לאו אף דעיקר המצוה נתקיים לאח"כ שפיר דמי. ויש לעיין בסברא זו בהרבה מקומות. ומצאתי להגאון בעל טורי אבן בחגיגה דף ד' כעין סברא זו. מעתה אני אומר דהא דקאמר הש"ס לענין כיסוי הדם דלא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה זה שייך לענין אפר שלמעלה דהא קימ"ל וכסהו באפר דצריך לכסות באפר מלמעלה ומטה א"כ לענין אפר של מעלה בעידנא דמעקר לאו לא מקיים עשה כלל דהא העשה הוא אח"כ לכסות דם מלמעלה מהאפר שנעשה אבל לענין אפר דלמטה שייך שפיר בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה דהא כך מצותו דיתן מתחלה עפר למטה ואח"כ דם וע"ז עפר א"כ הוי