תשובות מהרי"ם קיא

היין שבתוך המזון ולא שייך לומר לקבעה קמא הדר ונ"ל ברור לדינא. והוא כפתור ופרח בעזה"י

תוס' ד"ה כשהן יוצאין טעונין ברכה וכו'. והא דקאמר הכא טעונין ברכה למפרע היינו משום שמא ישהו מלחזור עד שירעבו ואז לא יוכלו לברך ברכת המזון כדאמר באלו דברים עכ"ל לכאורה תמוה דא"כ כשהניחו גם זקן או חולה אמאי אין טעונין ברכה למפרע שמא ישהה מלחזור עד שירעבו. וכן קשה בסמוך במאי קמפליגי ר"י ורבנן נהי דר"י ורבנן קמפלגי בפלוגתא דר"ח ור"ש דת"ק סבר כר"ת ור"י סבר כר"ש מ"מ אמאי אין טעונין ברכה למפרע שמא ישהה מלברך ובזה אין סברא דפליגי ר"י ורבנן ומצאתי במהר"ם בריבי שהעיר בזה ונ"ל דלא קשה כלל והא בהא תלי'. דהנה תוס' בשבת קי"ח כתבו דאסור לחלק סעודת שבת לשתים כדי לאכול סעודה שלישית דהוה ברכה שא"צ ועיין מ"א סי' רט"ו. מעתה נ"ל דבוודאי כשלא הניח מקצת חברים דאח"כ שחוזר טעון ברכה. א"כ ממילא חשבינן לי' היסח הדעת ושפיר יכול לברך בתחלה שמא ישהה עד שירעבו. ולא חשבינן לי' לברכה שא"צ כיון דדעתו לאכול אח"כ ז"א כיון דחשבינן לי' היסח הדעת ממילא הוה כמו סעודה אחריתי ויכול לברך ברכת המזון. א"כ שפיר נתנו לו עצה טובה לברך שמא ישהה עד שירעבו אבל כשהניח מקצת חברים שאין טעונין ברכה כשחוזר א"כ לא חשבינן לי' היסח הדעת אסור לברך ברכת המזון כיון דדעתו לאכול אח"כ אסור לגרום ברכה שא"צ. ומשום שמא ישהה עד שירעבו משום ספק לא אמרינן ליעבד איסורא לכתחילה וכן ניחא בפלוגתא דר"י ורבנן כיון דרבנן סברי דא"צ ברכה כשחוזר ממילא לא חשבינן לי' היסח הדעת נאסור משום ספק שמא ישהה לברך ברכה שא"צ כנ"ל ברור כשמש בעזה"י

ודע שאני מסתפק מהו הדין לר"ח דקימ"ל כוותי' בדברי' שטעונין ברכה לאחריהן דא"צ לברך בשינוי מקום. אני מסתפק אם אכל דבר הטעון ברכה במקומו ודבר שאין טעון ברכה במקומו כגון שאכל מידי דמיזין ושתה מים והלך למקום אחר ורוצה לשתות עוד מים מהו הדין. כי נראה לפי מה שהמתיק הרשב"ם הטעם לקבעה קמא הדר כיון שלא בירך אח"כ ממילא י"ל דעל דברים שאין טעונים ברכה צריך לברך אח"כ במקום אחר אף שאכל קודם דברים הטעונים ברכה במקומו מ"מ על הדברים שאין טעונין ברכה במקומו הוה גמר סילוק סעודה אבל לפי מה שהמתיק הרא"ש הטעם דהוה כאילו הוא במקום הראשון ממילא י"ל ה"ה בדברים שאין טעונין ברכ' כו' א"צ לברך מחמת דהוה במקום הראשון מחמת שאכל דברים הטעונים ברכה במקומו. ומחמת זה הוה במקום הראשון א"כ ממילא א"צ לברך גם על דברי שאינן טעונין כו' ואין להביא ראי' מדברי התוס' שכתבו ולכל הפירושים אם הלך באמצע הסעודה לשתות יין או מים א"צ לברך דלקבעה קמא הדר. ונהי דבמים ניחא כיון דא"צ לברך כלל הוה ממש נכלל בפת אבל מיין קשה כיון דצריך ברכה אמאי לא הוה הפסק אם שתה יין בתוך הסעודה והלך לשתות יין עוד במקום אחר הא יין הוה מדברים שאין טעונין ברכה במקומו לשיטת התוס'. א"ו התוס' ס"ל כיון שצריך לחזור למקומו מחמת הפת דיינינן לי' אף על היין דז"א דבשלמא בסעודה ממש כיון שא"צ לברך ברכה אחרונה על היין בוודאי נכלל בגוף הסעודה. וממילא כיון דצריך לחזור למקומו ולברך על הפת ממילא יכול לשתות יין במקום אחר כי קא מבעי לן כגון שאכל מידי דמזונות ובירך ברכת מזונות ושתה מים דצריך לברך שתי ברכות על מזונות ועל המים ובתוכו הלך למקום אחר לשתות מים שפיר איכא לספק מי חשבינן לי' כמו שהוא במקום הראשון מחמת שאכל מקודם דברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. או דעל דברים שאין טעונין ברכה במקומן אמרינן דהוה גמר סעודה וצ"ע לפענ"ד לדינא

קשיא לי לשיטת הרשב"ם דיין הוה מדברים הטעונין ברכה לאחריהן במקומן. ויש להקשות מהא דברכות מ"ג כיצד סדר הסיבה אורחין נכנסין וכו' בא להם מים כל אחד נוטל ידיו אחת בא להם יין כל אחד מברך לעצמו עלו והסיבו וכו' בא להם יין אחד מברך לכולם וכתבו התוס' שם אע"ג דיין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון כ"ש זה דהוה לפני המזון כיון דעלו והסיבו הוה כשינוי מקום עכ"ל וקשה לר"ח דסבר בדברים הטעונין ברכה במקומן שינוי מקום א"צ לברך וצ"ל דברייתא ר"י הוא ולשיטת התוס' ניחא טפי דיין הוה מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומם ועל ר"י בלא"ה איתותב שם אבל לפירשב"ם הו"ל להקשות מזה הברייתא מלומר ר"י הוא ודו"ק

דף ק"ב ע"א בפי' רשב"ם ד"ה להודיעך כחו דר"י כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכו' אבל בשאר דברים לא היה יכול לומר טעונין ברכה למפרע דהא א"צ לברך במקומו. לא הבנתי לשון זה דא"כ אמאי הוצרך הש"ס להוכיח מדקתני עקרו הו"ל להוכיח מדקתני טעונין ברכה למפרע. ובאמת הר"ן ז"ל הוכיח מזה. ופי' כן הגמרא אבל הרשב"ם לא פי' כן לעיל ואמאי לא פי' כפשוטן להודיעך כוחו דר"י דאפילו בדברים הטעונין ברכה במקומו צריך לברך בשינוי מקום ולא אמרינן לקבעה קמא הדר

עוד שם אבל כח דר"י עדיף שמחמיר שתי חומרות על דברי חכמים דלא מיבעי דברים שאין צריכין ברכה לאחריהן במקומן שחייב לברך אע"פ שחביריו פטורין עכ"ל הנה מדברי הרשב"ם הללו מוכח בהדיא דסובר דבדבר שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן לא מהני מקצת חבירים. דהא כתב ואע"פ שחבריו פטורים מיירי בשהניח מקצת חברים ואעפ"כ הוא חייב ועיין ט"ז ומ"א בסי' קע"ח שנחלקו בזה: סימן נז ביאור דברי התוס' (ברכות ל"ט ע"ב ד"ה) מכרך על הפתיתין מה שנחבטו בדיבור זה גדולי עולם

תוס' שם ד"ה מברך על הפתיתין וכו' ותימה א"כ סברא הפוכה דלר"ה פתיתין שהם גדולים עדיפי ולר"י שלימה עדיפי וכו' ועוד תימה אמאי שינ' בסמוך לשונו דנקט לשון פרוסה של חטים ע"כ פי' ר"ת דמיירי בפתיתין גדולים ושלמים קטנים וה"פ אמר ר"ה מברך על הפתיתין כלומר אם ירצה וה"ה על השלמים אם ירצה וכו' כאן הרעישו עמודי ההוראה בעל פ"י והגאון בעל אה"ע בסי' קע"ח על התוס' דמאי כוונתם במה שהקשו על רש"י דהוה סברות הפוכות אי כוונתם דלר"ה אזיל בתר חשוב ור"י אזיל בתר שלם. דז"א קשיא כלל וכל הש"ס מלא מזה דלמר זה עדיף ולמר זה עדיף וגם בסוגיא דהכא מצינו מ"ס חשוב עדיף ומ"ס שלם עדיף אלא וודאי כוונתם דלרש"י לר"ה לא חשיב כלל שלם דאף דהמה שווים מברך על איזה שירצה א"כ לא הוצרך התו' לחדש דלר"ה מברך על איזה שירצה דמצי לפרשו כפשוטו דלר"ה צריך לברך על הפתיתים כיון שהם גדולים אבל כשהם שוים מברך על השלימה וא"כ אין כאן סברות הפוכות. ובעל אה"ע כתב שזה תמי' גדולה. ולדידי חזי לי בעזה"י שדברי התוס' ברורים ופשוטים ואין כאן פיקפוק קשיא כלל דהנה נבאר מה דהקשו תוס' על רש"י דאמאי שינה לשונו בסמוך דהא כמו דניחא להתוס' דנקט משום רבותא פרוסה אפילו שהיא קטנה ושל שעורה גדולה ושלימה אעפ"כ יברך על הפרוסה כמו כן י"ל לרש"י דנקט רבות' דאפי' שהפרוס' קטנה אמנם התוס' הקשו שפיר