תשובות מהרי"ם קז

צריכין לדיוקא דסיפא כתב רש"י בפשיטות טפי דמסיפא שמעינן דשבתות לאו כגופין דמיא ורש"י ז"ל דכתב לעיל דבשגגות שבת וזדון מלאכות לא שייך שבתות כגופין סמך על האמת דמסיפא שמעינן דברישא דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות אינו חייב על כל מלאכה ומלאכה ממילא ליכא למימר בשגגות שבת וזדון מלאכות שבתות כגופין דמיא וזה נכון מיהו קשיא לי על פי' רש"י בכריתות דפי' דלהכי לא אמרינן בשגגות שבת וזדון מלאכות שבתות כגופין דמי נהי דשבתות כגופין מחלק למלאכה אחרת. מ"מ הרי עושה בשגגת שבת וזדון מלאכות דאינו חייב אלא אחת. ולפי"ז תקשה טובא הא דאמרינן בסמוך בכריתות בשלמא לדידי דאמינא זדון שבת ושגגת מלאכות אפילו לרע"ק שבתות כגופין דמיא הא דתניא פטור בזדון שבת ושגגת מלאכות דשבתות כגופין והא דתניא חייב בשגגת שבת וזדון מלאכות דאין ידיעה לחצי שיעור ולפי' רש"י אמאי חייב דהא דלא שייך לומר בשגגת שבת וזדון מלאכות שבתות כגופין דמיא והוי כשני חצאי מלאכות. הגע עצמך אם קצר חצי שיעור וטחן חצי שיעור בשגגות שבת וזדון מלאכות בוודאי פטור נהי דשגגת שבת אמרינן דחדא שגגה הוא היינו לענין פטור אבל לענין חיוב בוודאי לא א"כ ה"ה הכא כיון דשבתות כגופין מוחלקים גוף המלאכות דהוי כמו עושה שני חצאי מלאכות בשגגת שבת וזדון מלאכות דאינו חייב וצ"ע ועתה אתרץ פי' רש"י מה שפי' בדברי ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו דווקא הכיר ולסוף שכת אבל תינוק וכו' פטור ופי' רש"י הטעם משום דאומר מותר אנוס הוא ולא שגגה הוא והתוס' הקשה ע"ז דהא אמרינן טעמא דר"י ור"ל דסברי כמונבז וטעמא דמונבז דיליף מקראי וכבר האריכו המג"ש והפ"י ליישב שיטת רש"י דרש"י ס"ל לסברא לדינא כמונבז אבל לא מטעמי': דמונבז דרשי' מקרא ור"י ור"ל ס"ל מסברא. והאריכו מטעמים ליישב אמאי הכריחו לרש"י לפרש כן ול"נ פשוט דלרש"י הי' הכרח עצום לפרש דלא כפי' התוס' דאי כפי' התוס' דסברי לגמרי כמונבז א"כ מתניתן אתי' כמונבז לדברי ר"י ור"ל א"כ תקשה טובא בסמוך דפריך לר"ל דס"ל דבעינן שגג בלאו וכרת א"כ הא דקתני אבות מלאכות ארבעים חסר אחת והוינן מנינא למה לי שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. א"כ לר"ל דס"ל עד שישגוג בלאו וכרת דידע לשבת במאי יקשה טובא דהא דצ"ל לר"ל עד שישגוג בלאו וכרת היינו לרבנן דמונבז אבל למונבז אפילו הזיד בלאו וכרת רק שגגת קרבן שמי' שגגה למונבז א"כ מאי פריך לר"ל דהא ר"ל גופא מתניתין דריש כלל גדול כמונבז א"כ גם המשנה הסמוכה לה תיכף אבות מלאכות ארבעים חסר אחת אתי' כמונבז ולמונבז יש לומר דידע לשבת בלאו וכרת דק שגג בקרבן וחייב על כל אחת ואחת א"ו משום זה הכריח רש"י לפרש דר"י ור"ל ס"ל רק בדינא כמונבז דתינוק פטור מטעם דאומר מותר אנוס הוא ולא ס"ל דרשות דמונבז ממילא ס"ל דהלכה כרבנן דשגגת קרבן לא שמי' שגגה ולר"ל דס"ל אליבא דרבנן דבעינן שישגוג בלאו וכרת שפיר פריך דידע לשבת במאי ובאמת לענ"ד צע"ג על שיטת התוס' בזה ובזה אפשר עוד לפרש דעת הרמב"ם פ"ב מה' שגגות דפסק דלא כמונבז ונדחק הרב הכ"מ לפרש דעתו דפי' דר"י ור"ל לא ס"ל כמונבז רק דאמרי דאיכא לפרושי מתניתין כמונבז וכתב עוד ליישב די"ל למאי דס"ל ברייתא דרבנן פליגי על מונבז באמת פסקי כרבנן דמונבז רק אמרו ליישב דבריהם דלא תקשה להו די"ל דאמרי כמונבז אבל לפי האמת דרבנן פליגי על מונבז פסקו כרבנן ויש לומר דכל זה הכריח הרמב"ם מכח הקושיא עצומה שהקשינו דאי לא"ה תקשה טובא מאי פריך לר"ל דידע לשבת במאי דהא ר"ל גופא ס"ל כמונבז ומוקי המתניתין דכלל גדול כמונבז א"כ לק"מ דהא למונבז שגגת קרבן שמי' שגגה ולמאי הוצרך לדחוק לאוקמא בתחומין ואליבא דרע"ק דהוא יחידאי או הכריח הרמב"ם לפירושו דגם ר"י ור"ל לא ס"ל כמונבז לכן דחיק לאוקמא המשנה כרע"ק וזה ברור בדעת הרמב"ם עוד נלע"ד לפרש דרש"י הי' לו הכרח לפירושו דסוגית הש"ס מתיישבא יותר לפי' רש"י דלכאורה אין זה סוגיא דפריך על ר"י ור"ל מברייתא ומשני אינהו דאמרי כמונבז דהא בברייתא גופא מבואר דמונבז פוטר וה"ל כתנאי כסוגית הש"ס בכל דוכתא ולפי' רש"י יש ליישב קצת והיינו כיון דטעמא דר"י ור"ל משום דאומר מותר אנוס הוא א"כ פריך שפיר מברייתא מכולהו תנאי דהא ת"ק מחייב ומונבז דפוטר היינו מקרא ולא מטעם דאומר מותר אנוס הוא ומשני הא עכ"פ מונבז דפוטר ונהי דבטעמא לא ס"ל כוותי' מ"מ בדינא ס"ל כוותי' כנ"ל ליישב קצת לפרש"י ולדעת התוס' דפירשו כפשטי' דר"י ור"ל ס"ל כמונבז ומפרשי המתניתן כמונבז צריך ליישב הקושיא חמורה שהקשיתי לעיל לשיטתם ויש ליישב קצת דמשמע לי' דהך כללא דל"ט מלאכות דחייב על כל אחת ואחת משמע לי' להש"ס דהוא אליבא דכ"ע ולכן נהי דלמונבז דס"ל כוותי' משכח לה בפשיטות דהי' שגגת קרבן מ"מ לרבנן דמונבז לא משכחת לה. ובזה מתורץ היטב סוגית הש"ס דידע לה בתחומין ואליבא דרע"ק דנתקשה התוס' למה לא מוקי בלאו דמחמר. ועוד הרבה קושיות שנתקשו המפרשים הנ"ל ולמ"ש א"ש היטב דבאמת כל הקושי' הוא לרע"ק דפליג על מונבז. דהא למונבז דהלכתא כוותי' אליבא דר"ל משכחת לה בפשיטות רק לרע"ק דהוא פליג על מונבז והיינו רבנן דפליגי על מונבז וע"ז אמר שפיר בתתומין ואליבא דרע"ק כיון דכל הקושיא הוא לרע"ק דאיהו פליג על מונבז ולדידי' משכחת בפשיטות דידע בתחומין ודו"ק בכל מה שכתבנו: סימן נד ענין קלוטה כמו שהונחה שבת דף ד' ע"א

שם בסוגיא נתקשו התוס' הרבה תמיהות. חדא בד"ה אבל למעלה מעשרה ד"ה פטור דלא ילפינן זורק ממושיט דהא י"ל דכ"ע חייב דילפינן זורק ממושיט והא דפליגי ר"ע ורבנן בזו כנגד זו דאינו חייב במושיט כתו בד"ה דרע"ק סובר דהא ע"כ בזורק מרה"י לרשות היחיד דרך רה"ר לא הי' במשכן דאם הי' במשכן מה צריך למילף ממושיט ומ"ט נמי דרבנן דפטרו וכיון דלא הי' במשכן אמאי מחייב רע"ק דהא בתולדה דהוצאה בעינן שיהא במשכן משום שהוא מלאכה גרועה כמ"ש התוס' לעיל בריש מכילתן תו בד"ה דאמרינן קלוטה כמו שהונחה דמיא. וקשה לר"י דאמאי פריך למימרא דפשיטא לי' לרבה מנ"ל דפשיטא לי' לרבה אי משום דקאמר הא מני רע"ק היינו משום דר"ע ממנ"פ אית לי' קלוטה כמו שהונחה אבל אליבא דרבנן מספקא לי' ולהכי לא מצי למימר הא מני רבנן. תו נתקשה אמאי לא קאמר הבה דכ"ע קלוטה לאו כמו שהונחה דמיא ולכ"ע פטור בזו כנגד זו שאינו חייב במושיט. רק פליגי בדיוטא אחת אי ילפינן זורק ממושיט

ונ"ל לישב כל הקושית בדרך אחד. דהנה התוס' הקשו דמאי פליגי ר"ה ורבנן אי ילפינן זורק ממושיט ובממנ"פ אי הוי במשכן לא צריך למילף ממושיט ומ"ט דרבנן דפטרי ואי לא הוי במשכן אמאי מחייב רע"ק דבתולדה דהוצאה שהוא מלאכת גרוע אין לחייב אלא אותן שהיה במשכן ונראה דהתוס' בריש מכילתן הקשו למה לי תרי בבי חדא בעני וחדא בעשיר מ"ל עני מ"ל עשיר ותירץ ר"י דאיצטרך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרוע דמה לי הוציא מרה"י לרה"י מ"ל מוציא מרה"י לר"ה ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבע"ה ולא בע"ה מעני תדע מדאיצטרך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק מויכלא העם מהביא ובספ"ק