תשובות מהרי"ם קה

דבמידי דלאו בר גיבול אפילו כי גביל פטור מדאורייתא רק רבנן אסרוהו וכתב דלהכי מותר בנתינות מים למורסן משום דאפילו יגבל ליכא איסור תורה אלא איסר ד"ס. ולהכי מותר השרי' דאם הי' בגיבול איסור תורה לא הי' חכמים מתירין השרי'. והקשה הלח"ם דלפי"ז למה כתב רבינו בפ"ג מה' שבת ושורין דיו וסמנין עם חשיכה דמשמע דבשבת אסור אפילו שרי' ולפמ"ש י"ל דהא דשרי' היינו במורסן דמאכל בהמה דחזי' לבו ביום. אבל דיו וסמנין איכא איסורא דרבנן בשבת רק בע"ש מותר ואפשר דגם דעת ה"ה כן. דהא דכתב דשרי' מותר קאי על מורסן כמבואר בדבריו אבל במידי דלא חזי' לבו ביום איכא איסורא דרבנן וכשיטת מרן הב"י ואין להקשות למה הוצרך הרמב"ם לכתוב בפ"ג מה' שבת דין דיו וסמנים. כיון דלשיט' הרמב"ם דפסק כר"י בר"י גם ב"ש מודים בזה דשריא מע"ש דאי עביד להו בשבת ליכא חייב חטאת. ז"א דמ"מ הוצרך הרמב"ם לכותבו כיון דבשבת אסור הוצרך הרמב"ם לכתוב דמע"ש שריא כמו שהביא הרמב"ם דין דטעינת קורת בית הבד דגם ב"ש מודה לזה. וזה פשוט. ובזה מיושב היטב הדק מה דהשמיט דין כרשינים דנקט במשנה אין שורין דיו וסמנים וכרשינן והרמב"ם ז"ל השמיט כרשינים ולמ"ש א"ש בטוב טעם. דהא כרשינים הוא מאכל בהמה וכמו שפי' רש"י במתניתן וכמבואר בכמה מקומות א"כ אפילו בשבת שריא לשרות כרשינים וכמו דשורין מים למורסן אפילו בשבת לר"י בר"י דקימ"ל כוותי' ולא הוצרך לכותבו דמע"ש שריא כיון דאפילו בשבת עצמו שריא וזה נכון ולשיטת הלח"מ דבדיו וסמנין איכא איסר צביעה לשיטת הרמב"ם פ"ט מה' שבת ולהכי דווקא מע"ש שריא ולא בשבת פשיטא דניחא דהשמיט הרמב"ם דין כרשינן כיון דשריא אפילו בשבת השרי' ובכרשינים לא שייך צביעה א"כ אפילו בשבת שריא ולא הוצרך הרמב"ם לכתוב דמע"ש שריא וזה פשוט

אמנם דעת הטור נראה בעיני ברור כיישוב הראשון שכתבתי אליבא דהרמב"ם ז"ל דהטא"ח בסי' רנ"ב הביא ג"כ דמשנתינו דקימ"ל כב"ה דשורין דיו וסמנים. והשמיט כרשינין השנוי במשנתינו וראיתי למרן הב"י בסי' רנ"ב שכתב על מה שכתב הטור שם ולתת שעורים בגיגת לשרותן וכת' מרן הב"י דהוא מדשרי ב"ה במתניתן לשרות כרשינין. ולע"ד עפר אני תחת כפי רגלי אדונינו הב"י לא לזה נתכוון הטור דא"כ הול"ל כרשינים כלישנא דמשנתינו ובפרט במשנתינו נשנית יחד דיו וסמני' וכרשינין ודין דיו וסמנים הביא הטור מקודם לזה והשמיט כרשיני' הנישנת יחד אלא ברור בעיני דהטור כיון בזה כוונה נפלאה דהנה הך דינא שכתב הטור ולתת שעורין בגיגת אין זה דין דמשנתינו אלא הוא שנוי בגמרא דף י"ח ע"ב גיגת נר וקדרה ושפוד מ"ט שריא ב"ש דמפקר להו. ופי' רש"י גיגת שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נישרין כל השבת יותר מן ח' ימים והשבת בכלל א"כ הך דשכר א"צ בשב' עצמו א"כ בשב' עצמו אסיר לשרות אף לר"י בר"י דקימ"ל כוות' דמותר ליתן מים למורסן היינו משום דחזי בו ביום למאכל בהמה. אבל מידי דאינו חזיא בו ביום אסור מדרבנן עכ"פ בשבת עצמו רק בע"ש שריא כמו דיו וסמנין ולזה הביא הך דינא דגיגית אף דבשבת אסור בע"ש שריא. וכמו דאתמר בש"ס דשריא לב"ה ואף לב"ש מטעם דאפקורי מפקר אבל דין דכרשינים דהוא מאכל בהמה וחזיא לבו ביום לא הוצרך לכתוב. כיון דאליבא דר"י בר"י דקימ"ל כוות' אפילו בשבת עצמו שריא דדמיא לנותן מים למורסן. ומשנתינו דנקט כרשינין היינו דמשנה אתי' כרבי וכדאוקי בש"ס דס"ל דנתינו' מים זה הוא שרייתן אבל הטור דפוסק כר"י בר"י לא הוצרך להביא כרשיני' כיון דאפילו בשבת עצמה שריא רק דיו וסמנין דבשבת עצמו איכא איסורא דרבנן הוצרך הטור להביא דמע"ש שרי' וזה ברור

בעיקר מחלוקת התוס' והר"ן דלהתוס' דלב"ש דמוזהר על שביתת כלים גם במלאכה שהוא אסור מדרבנן שייך שביתת כלים. ולהרן דווקא במלאכ' דאורייתא נראה ראי' ברורה לדברי הר"ן מסוגיא דשבת דף קנ"ג ע"ב אמר ר"פ כל שבגופו חייב חטאת בחבירו פטור אבל אסור. כל שבחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה הרי דאיסורו דבהמתו דאיכא איסור מחמר ואיסור שביתת בהמתו לכ"ע מ"מ במידי דליכא אלא איסורא דרבנן לא גזרו בחמורו ולא עדיף שביתת כלים לב"ש דלא גזרו במידי דליכא אלא איסורא דרבנן. זה נכתב אצלי מכמה שנים וכעת ראיתי בחידושי רע"ק ז"ל שהרגיש בזה ג"כ. עיין עוד רש"י צ"ד ע"א ד"ה מתיר בסוס וכו', מבואר שם ג"כ דבמידי דליכא אלא איסורא דרבנן לא שייך שביתת בהמתו דגבי אזהרה דשביתת בהמה מלאכה כתיב. וע"ש היטב והנ' אין להקשו' לשיטת הר"ן אם נימא כדע' המ"א שהבאתי היכא דישראל נותן חטים בתוך הרחיים לטחון אינו חייב חטאת א"כ האיך קאמר הש"ס הטעם גבי רחיים משום שביתות כלים דהא ליכא חיובא דאורייתא לא קשה מידי דהא באמת טחינה הוא מלאכה דאורייתא ומאבות מלאכות הן. רק דסברת המ"א כיון דהישראל לא עביד מידי רק ממילא נטחן אינו חייב על נתינתן לתוך הרחיים חיוב חטאת. אבל הכלי בעצמה עושה מלאכה דאורייתא דטחינה מלאכה דאורייתא וזה ברור מאוד. ובס'. קרבן נתנאל במח"כ לא דק בזה

ובעיקר מחלוקת הפוסקים אי הלכה כרבה דס"ל טעם השמעת קול דאפילו לב"ה אסור ליתן לתוך הרחיים מע"ש מטעם השמעת קול או דהלכה כר"י דהך ברייתא את' כב"ש דס"ל שביתות כלים. אבל לב"ה דלית לי' שביתות כלים אין כאן איסור משום השמעת קול וכבר נחלקו הקדמונים בזה הגם שאין קטן כמוני מכריען אמנם תורה הוא וכו' ולענ"ד דיש להכריע לדינא דיש איסור מחמת השמעת קול. והיינו משום השמעת קול איכא זילותא וסברי דבשבת נתן לתוך הרחיי' והוא דבמס' מ"ק דף י"א פריך שם הש"ס על הך משנה דתנן הציר והצנור והקורה והמנעל והמפתח שנשברו מתקנן במועד ופריך הש"ס מהא דעד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים ויוחנן כ"ג בטלו. והיינו אף דמלאכת האבוד שריא בחה"מ מ"מ מחמת דאוושא מילתא מיסברו שאינו דבר האבוד. ומשני ל"ק כאן בדנפחי כאן בדנגרי מתקיף לה ר"ח יאמרו קלא רבה אסור קלא זוטר שרא אלא אמר ר"ח לא קשיא הא במגלי הא בחצינו רפפ"א כאן קודם גזירה כאן לאג"ז רא"א הא ר"י הא ר' יוסי דסובר דמותר לעשות דבר האבוד במועד בלא שינוי הרי מצינו דמחמת השמעת קול נתחדש איסור דאם לא הי' השמעת קול הי' מותר כשאר מלאכות האבד דמותר במועד. ומחמת השמעת קול גזרו שלא יאמרו דלא הי' דבר האבוד. וה"נ כיון דברחיים יש השמעת קול איכא למגזר שמא יאמרו דבשבת נתן לתוך הרחיים ולא מבעי' לכל הני אמוראי דשם דסוברים אליבא דאמת איכא בחוש"מ מחמת השמעת קול מכ"ש בשבת ואפילו לתי' ר"א דסובר דלר"י דמלאכת דבר האבוד מותר בלא שינוי ולא חיישינן להשמעת קול י"ל דווקא בחה"מ אבל בשבת חמוה טפי וגוזרין מחמת השמעת קול שמא יאמרו דנעשית באיסורא

ומאוד תמי' לי לשון הרא"ש בזה שכתב לתרץ אליבא דר"י דס"ל דברייתא כב"ש משום שביתות כלים יותר יש לאוקמא כרבה דמוקי כב"ה ומטעם השמעת קול כתב וז"ל וי"ל דאית לי' לר' יוסף דניחא טפי לאוקמא כב"ש ומשום שביתות כלים דאשכחן בברייתא מלאוקמא כב"ה מטעמא גריע דהשמעת קול מילתא חדתא הוא דלא אשכחן בשום דוכתא עכ"ל ואמאי לא אשכחן בשום דוכתא הא מצינו לענין חוה"מ דנוסף איסור מטעם השמעת קול ולולא השמעת קול לא הי' איסורא וה"נ פשיטא די"ל כן לענין שבת וצ"ע