תשובות מהרי"ם קד

חיוב חטאת נהי דבוודאי אתי מ"מ אינו חייב חטאת משום דאינו צד בידים והוכרחו לתרץ ובשעת פריסתו נלכוד והוי צד בידים

ומה שהביא המ"א ראי' מדברי התוס' במנחות דומיא דמדביק פת בתנור נראה דאין זה ענין לזה דגבי מדביק פת בתנור נהי דמתחלה לא נאפה אלא לאחר שעה מ"מ ממילא נאפה ממעשיו שהניח בתנור ואין כאן התחדשות מלאכה כלל דמיד התחיל המלאכה ואחר שעה נגמר האפי' אבל גבי מצודה דבשעת פריסה עדיין לא נתהווה הדבר כלל רק אח"כ בא העניין של הצידה ונעשה ענין התחדשות מהצידה. אף שהוא גורם לזה. לא הוי אלא גרמא בעלמא ולא עשה מעשה בידים אלא עניין חדש נתהווה ממעשיו שגרמה לזה: ונ"ל ברורה לזה הסברא שכתבתי מדברי התוס' סוף פ' כירה דף מ"ז ע"ב ד"ה מפני שמקרב את כבויו וכו' דיקדקו שם בדבריהם דאיכא למיחוש שמא יבוא לידי כיבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילות הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים מבואר מדבריהם דהיכא דהניח כלי תחת הנר עם מים אינו חייב חטאת אף שבוודאי יפלו ניצוצות לתוך המים מ"מ הוי דבר דא ממילא דענין חדש נתהוה ובשעה שהעמיד המים תחת הנר עדיין לא נתהוה הדבר כלל ודמיא למצודה: ולפ"ז נלע"ד ברור לדינא דאם בשעה שנתן הישראל חטים לתוך הרחיים כבר טחן הרחיים בו בוודאי חייב חטאת כיון דכבר טוחן הרחיים ולא נתהוה בזה ענין חדש כי ממילא כשהישראל נותן החיטים לתוך הרחיים ממילא יטחון ודמיא למדביק פת בתנור דהדבר יבוא לגמר מלאכה ממילא אבל אם בשעה שנתן הישראל חיטים לתוך הרחיים עדיין לא טחן כלל ואח"כ נתהוה הענין דרבנן שהתחיל הרחיים לטחונן פטור מחטאת דנתהוה ענין חדש ודמיא למצודה וכמש"כ

ועכ"פ זה בוודאי היכא דאתי המלאכה ממילא בלי שום התחדשות כלל בוודאי חייב חטאת כמו המדביק פת בתנור דמפורש בהדיא בגמרא דחייב אף כי דמלאכת האפי' נגמר אחר שעה מ"מ חייב חטאת על מה שנתן הפת לתוך התנור כי המלאכה נגמרה ממילא

והנה אם נימא בהבנת הגאון ר"ע אייגר דמלאכת השרי' נגמרה מאליו א"כ לריבר"י חייב חטאת אח"כ כשישרה ממילא ולא פליגי רבי וריבר"י אלא דרבי סובר דמיד הוא חייב חטאת ולריבר"י מיד אינו חייב חטאת אלא כשישרה ממילא ויהיה נעשה מעשה השריי' חייב חטאת א"כ לא מצינו ידינו כלל בהסוגיא דמאי קאמר הש"ס רבי הוא ולא ר"י בר"י דמאי נפקא מינ' בין רבי לריבר"י כמו דלרבי כיון דנתינתו במים זה הוא שרייתו גזר ב"ש דילמא אתי למיעבד בשבת ויהיה חייב חטאת כמו כן לר"י בר"י דילמא אתי למעבד בשבת ואח"כ כשיהי' מעשה השריי' דהיינו שיהיה נשרה הטיב יהיה חייב חטאת על מה שנתן הדיו לתוך המים דדמיא ממש למדביק פת בתנור דחייב חטאת אחר שעה שנאפה א"ו דז"א לשיטת רש"י ותוס' והרשב"א דלריבר"י דסובר דלא אמרינן נתינתו למים זה הוא שרייתו אינו חייב עד שיערב חמש והיינו דקאמר עד שיגבל וקרי' לי' עירוב גיבול ולפ"ז שפיר הוכיח הש"ס דאתי כריבר"י אינו חייב עד שיגבל דהיינו עד שיערב לא שייך הך גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת דגם אם יתן המים לתוך הדיו בשבת לא יבוא לידי חיוב חטאת דגם אם יגמור שרייתו לא יבוא לידי חיוב חטאת לריבר"י עד שיערב בידים ולזה שפיר הוכיח הש"ס דלא אתי' כר"י דלר"י אף אם יתן דיו לתוך המים בשבת לא יבוא לידי חיוב חטאת וממילא לא ק"מ קושית רעק"א ז"ל דגם לטעמא דשביתות כלים הוכיח ר"י דלא אתי' כר"י דלר"י לא שייך שבית"כ דגם אם יגמור מלאכת השרי' אין כאן חיוב חטאת רק שיטת הרמב"ם הוא שיטה חדשה דבמידי דלאו בר גיבול אפילו אם גיבול פטור ולזה הוצרך ה"ה לפרש לשיטת הרמב"ם ז"ל מאי עד שיגבל היינו במידי גיבול אבל במידי דלא שייך גיבול אף אם גיבול פטור והוא באמת שיטה חדשה דחוהו התוס' והרשב"א והר"ן דאדרב' מש"ס משמע דבמידי דלאו בר גיבול טפי חיוב' איכא

אך קשיא לי לשיטת מרן הב"י בטא"ח סי' שכ"ד דמדייק מברייתא דקתני בדברי ר"י בר"י אינו חייב עד שיגבל דמשמע דאיסורא דרבנן איכא רק ליכא חיוב חטאת וכתב ב"י הא דקתני לקמן דף קנ"ה נותן מים למורסן דאפילו לכתחלה מותר ליתן מים למורסן וכתב הב"י דהיינו מורסן לצורך היום לעוף או לבהמה אבל מידי דליכא צורך כלל איכא איסורא דרבנן ולפ"ז תקשה טובא דקשה דר"י אדרב יוסף דר"י סובר דטעמא דב"ש משום שביתת כלים והקשה התוס' דלפ"ז אמאי מודים ב"ש בטעינות קורה כוונתם דאף דאינו מלאכה דאורייתא מ"מ איכא איסורא דרבנן וכיון דמצווה על שביתות כלים אפילו באיסורא דרבנן שייך שביתות כלים ותירצו דהך אתי' ממילא טפי מכל הנך דמתניתין והיינו דאף דלב"ש היכא דלא עביד מעשה שייך שביתות כלים מ"מ הענ הוי ממילא טפי ולא שייך שבית"כ א"כ קשה דר"י אדר"י דמהיכא הוכיח דמתניתין לא אתי' כר"י נהי לר"י אינו חי"ת מ"מ איסורא דרבנן איכא ושייך שביתות כלים ודיו וסמנים לא הוי כמו ממילא טפי דהא לב"ש באמת הטעם לר"י משום שביתות כלים בשלמא אטעמא דב"ש משום גזירה כמו דאמר סתמא דש"ס אליבא דרבה וכל היכא דלא אתי' לידי חיוב חטאת מודה ב"ש שפיר הוכיח דלר"י דאינו חייב חטאת דמיא לטעינת קורה דמודה ב"ש משא"כ לר"י גופא טעמא דב"ש משום שביתות כלים ואין חילוק אם יש איסורא דאורייתא או דרבנן לטעמא דשבית"כ רק הטעם בטעינות קורת בית הבד דהוי ממילא טפי וממילא בהך דדיו דשייך שביתות כלים אסור אף דליכא אלא איסורא דרבנן ומוכח מזה כדעת הט"ז בסי' שכ"ד דחולק על הב"י וסובר דאפילו איסורא דרבנן ליכא וזה ראי' גדולה

אמנם אין לנו לקיים שיטות מרן הב"י אלא לשיטות הר"ן במשנתינו דסובר דגם לטעמא דשביתות כלים לא שייך אלא באיסורא דאורייתא והיינו מלאכה גמורה איכא איסור שביתות כלים אבל היכא דליכא אלא איסורא דרבנן לא שייך שביתות כלים ולפ"ז אתי' בפשיטות הך דטעינות בית הבד וכיון דליכא אלא איסורא דרבנן דבשבת אי עביד להו לא מחייב חטאת ליכא איסורא דשביתות כלים ואתי שפיר גם לר"י דטעמא דב"ש משים שביתות כלים ולפ"ז נוכל לקיים שיטות מרן הב"י הגם לר"י בר"י דקאמר אין חיוב עד שיגבל דאיסורא דרבנן איכא מ"מ מוכרח דמתניתין לא אתי' כוותי' אף לר"י דטעמא דב"ש משום שביתות כלים מ"מ באיסורא דרבנן לא שייך שביתות כלים וכן משמע מלשון רש"י ז"ל כשיטות מרן הב"י וז"ל רש"י מאן תנא נתינות מים לדיו ואע"פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והויא לישה דידי' בהכי ומחויב דהא מתניתין ליכא גיבול ואפליגי בה מבע"י מכלל דבשבת חייב חטאת נראה בעליל דסובר כשיטת מרן הב"י דלר"י בר"י איכא איסורא דרבנן ולהכי הוצרך רש"י להאריך דהוכחת הש"ס דבוודאי בשבת איכא חיוב חטאת ולהכי גזרו ב"ש מבע"י לשמא יעשה בשבת ואיכא חיוב חטאת דלשיטת הט"ז דלר"י בר"י אפילו איסורא דרבנן ליכא הוכחת הש"ס בפשיטות דמאי אפליגי מבע"י הא אפילו בשבת עצמו שריא וזה ברור דלא כהט"ז ז"ל שהרעיש על הב"י ולענ"ד פי' רש"י ז"ל מבואר כדברי הב"י

ולשיטת מרן הב"י נראה לתרץ קושיית הלחם משנה בפ"ח מה' שבת דהרמב"ם ז"ל שם ה' י"ו כתב ואין גיבול באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ול בכיוצא בהם. וביאר ה"ה שיטתו ז"ל דס"ל דלר"י בר"י