תשובות מהרי"ם קג

מיתות סנהדרין וי"ל דהכא נמי עדיפ' מינ' משני עכ"ל ולדעתי למאי דס"ד הי' סובר באמת דמזה ילפינן דאתי עשה ודוחה ל"ת היכא דלא הוי בעידנא כיון דגלי רחמנא לא תבערו דלא דחי ומזה ילפינן גם בעלמא דמ"ל ח"ר ומ"ל ח"ז וכיון דגלי רחמנא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת היכא דלא הוי בעידנא ממילא גם ח"ז דמ"ל מ"ר כו' והשתא יש לתרץ הקושיא על התו' אף דכתב רחמנ' עלי' מ"מ איצטרך לא תבערו דלא דחי היכא דלא הוי בעידנא באם אינו ענין ללאו שיש בו כרת תנהו ענין ללאו שאין בו כרת כדאמר הש"ס לעיל לענין לאו השוה בכל ומ"מ שיטת התוס' יותר מסתבר כדפרישית לעיל אמנם לענ"ד י"ל באמת בזה לתרץ קושיות התוס' אמאי לא נילוף מלא תבערו שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ול"ל עלי' ולפמ"ש דמהתם לא ילפינן די"ל דשם הטעם משום דלא הוי בעידנא. משא"כ היכא דהוי בעידנא כגון אחות אשה לא ידעינן ולזה אצטרך עלי' והשתא דכתב רחמנא עלי' לא קשיא ל"ל לא תבערו די"ל דאיצטרך היכא דלא הוי בעידנא ללאו גרידא באם אינו ענין ללאו שיש בו כרת כמ"ש"ל והשתא מתורץ מנ"ל מיתת הסנהדרין עצמה דלא דחי שבת די"ל כיון דכתב רחמנא עלי' דלא דחי לאו שיש בו כרת ממילא נוכל למילף אף מיתת סנהדרין. והשתא משני הש"ס שפיר הא מני ר"י הוא דלא תבערו דתנא יליף מיני' היינו ננ"ש ולאו מהבערה דבהבערה ליכא מיתת בסנהדרין והתנא דמיירי ממיתה בסנהדרין ע"כ יליף ננ"ש דלא לדחי והשתא לא איצטרך עלי' די"ל דניליף מלא תבערו דלא דחי עשה ל"ת שיש בו כרת כיון דשם ג"כ הוי בעידנא א"כ י"ל כקושיות התו' דניליף מיני' דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ולא איצטרך עלי' והשתא א"ש ג"כ או אינו דקאמר היינו ג"כ משום מיתה בסנהדרין דננ"ש והתנא לא מיירי כלל מלאו דהבערה דאיצטרך קרא אף דליכא לאו דהבערה כגון תיקן פתילה מאתמול משום ננ"ש ומתורץ ג"כ מה שמקשים המפרשים להך תירוצא לא ר"י הוא נילף מיני' דאין עשה דוחה ל"ת גרידא ולמ"ש א"ש הטיב ומתורץ כל הקושיות. רק עדיין נשאר ליישב מה שהקשו האי דר"י סובר כר"י והא אמר שיביא חטאת שמינה מוכח דבהבערה יש בו כרת ונ"ל לתרץ עפ"י מה שכתבו הפוסקים באו"ח ס' רע"ו שבהטיית נר איכא הדלקה וכיבוי רק על כיבוי לא חיישינן דהוי משאצ"ל ע"ש בב"י ובט"ז סי' רע"ו ולתנא דר"י דדריש לא תבערו למיתות בסנהדרין לא סבר כר"ש דסובר מקלקל בהבערה חייב כמ"ש התוס' בשמעתין וסובר דמקלקל פטור. ומאן דסובר מקלקל פטור מחייב במשאצ"ל דהא בהא תלי' לשיטת רש"י שבת ק"ו ע"ש היטיב. ולפי"ז מיושב בטוב טעם די"ל דהא דר"י הי' אומר שיביא חטאת שמינה היינו משום כיבוי דאף מאן דסובר הבערה ללאו יצאה בכיבוי חייב חטאת כדמוכח בפרק ספק אכל וכן כתבו התוס' ישינים בהדיא בשבת ך"ט וז"ל ושוב אמר מהר"ם דבפרק ספק אכל בהדיא פוטר ר"י בהבערה ומחייב בכיבוי עכ"ל ולפי"ז שפיר י"ל דמשום כיבוי הוא הי' מביא חטאת ואף לשיטת התוס' בשבת ק"ו דלא תלי' זה בזה מ"מ מצד עצמו י"ל דר"י סובר כר"י דמחייב משאצ"ל ודו"ק היטיב וד' יראינו נפלאות בתורתו א"ס: סימן נב בעהי"ת ענין שביתת כלים

שבת דף י"ח ע"א מאן תנא נתינות מים לדיו זה הוא שרייתן אמר ר' יוסף רבי היא וכו'. בחידושי רע"ק איגר שנדפס מחדש מקשה. הא ר"י לשיטתו דסובר דטעמא דב"ש משום שביתות כלים אף בלא עשה מעשה ולס"ד דר"י פליגי ב"ש וב"ה דלב"ש חייב אף בלא עשה מעשה. א"כ מאי ראי' דנתינת מים הוי שרייתן מדאסר ב"ש מבע"י הא י"ל הטעם משום דאח"כ כשיעשה השרי' בשבת יהי' אסור משום שביתות כלים

הנה נראה מדברי הגאון ז"ל דאח"כ כשיהי' השריי' ממש יהי' נעש' מלאכ' גמור' ותמי' לי דהא מש"ס לא משמע כן. דהא ר"י סובר דהך ברייתא אחד נותן את האפר וכו' דאפר ממש במידי דלאו בר גיבול ואעפ"כ אינו חייב עד שיגבל. והיינו אף דלא שייך גיבול דהא מידי דלאו בר גיבול הוא מ"מ אינו חייב עד שיגבל דהיינו שיערב וקרי' לי' גיבל עירוב. וכמ"ש התו' והרשב"א בחידושיו לפרש הא דקאמר הש"ס בשבת ך"ג כל השמנים יפים לדיו אבעי' להו לגבל או לעשן האי גיבול לאו דווקא. אלא האי גיבול היינו עירוב בעלמא א"כ הא דקאמר עד שיגבל היינו עד שיערב וכל זמן שלא עירב בשריי' לא נגמר המלאכה ואפשר דסובר דבשרייתו נגמר המלאכה והא דקאמר עד שיגבל פירוש במידי דבר גיבל אינו חייב עד שיגבל. וכ"כ ה"ה בפ"ח מה' שבת לפרש לשיטת הרמב"ם. וכן משמע קצת מדברי התוס'. מדמקשו מלקמן. דקאמר הש"ס לגבל או לעשן. ולא הקשו מאותו סוגיא עצמה דקתני אינו חייב עד שיגבל ור' יוסף מוקי הך ברייתא דאפר דלאו בר גיבול ואעפ"כ קתני עד שיגבל א"ו צ"ל דהתוס' לא קשיא להו מכאן דיש לפרש עד שיגבל קאי על מידי דבר גיבול אינו חייב עד שיגבל וכפי' ה"ה שהבאתי אך האמת נראה דאינו כן ומוכרח לפרש הסוגיא לפום שיטות רש"י ותוס' והרשב"א במידי דלאו גיבול אינו עד שיערב וקרי' לי' גיבול דידי' ובלא עירוב מצד השרי' עצמה לא נגמר המלאכה. דאלת"ה תקשה טובא. דהנה בוודאי היכא דעושה המלאכה והמלאכה נעשה מאיליו חייב חטאת כמו מדביק פת בתנור ונאפה בתנור אף קודם שנאפה אינו חייב חטאת מ"מ אח"כ כשנאפה חייב חטאת וכמ"ש התוס' במנחות דף נ"ו והביאו המ"א בסי' רנ"ב ולית מאן דפליג בזה. דהא קאמר בש"ס פ"ק דשבת באבעי' דרב ביבי התירו לו לרדותו קודם שיבוא לידי חיוב חטאת אלמ' דאיכא חיוב חטאת אף שממילא נאפה בתנור

וראיתי לבאר מה דנטיית עניות דעתי בזה. מדברי המ"א שם. הנה המ"א שם נסתפק. אם ישראל נתן חטים לתוך הרחיים אי חייב חטאת או לא והביא דברי הסמ"ק וסמ"ג דליכא חיוב חטאת. וכתב ומיהו ממ"ש בסי' שי"ו גבי מצודה בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא הנה המ"א הבין כוונת התוס' בקושייתם שכתבו ואע"ג דבשבת נמי אם פי מצודה אינו חייב חטאת שאינו יודע אם יצוד אם לאו דעיקר קושייתם כיון דספק הוא אם יצוד אינו חייב חטאת וע"ז תירצו דמ"מ גזרו דבשעת פרישת המצודה יכנוס לתוכה וא"כ בוודאי היא וחייב חטאת אף בדבר דאתי ממיל' כך הבין המ"א כוונת התוס' וכן הביא בשם התוס' בסי' שי"ו אבל במח"כ אין זה כוונת התוס' וכבר ביאר הרשב"א ז"ל בחידושיו דברי התוס' וז"ל הרשב"א. אין פורשין מצודת חי' ועוף. פי' אף על פי שאינו צד בידים. אפ"ה גזרו דדלמא אתי לידי חיוב חטאת לפעמים שבשעת פריסתו ילכד חי' או עוף כדתניא בתוספתא כך כתבו בתוס'. הרי להדיא דהרשב"א הבין כוונה אחרת בדברי התוס' דעיקר קושייתם דלא יהי' חיוב חטאת משים דלא צד בידים ותירצו דבשעת פריסתו ילכד והוי צד בידים ומה דנקטו התוס' בתחלת דבריהם דאינו ידוע אם יצוד אם לאו. לאו דווקא ועיקר כוונתם דאינו צד בידים. א"כ מוכח מדברי התוס' איפכא ממה שכתב המג"א דבדבר דאתי ממילא אינו חייב חטאת אלא דווקא צד בידים

וקצת ראיה לזה דאם נימא כוונת התוס' כמו שהבין המג"א הי' להם לתרץ כמו שכתבו בדיבר הסמוך דמיירי בחורשין שמצויים חי' או עופות א"ו ז"א