תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן עז

שאלה הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של כותים מהו כיון דלא ידיע למקרי לא מהני, א״ד דלא אתמר אלא בעדים דליתנהו בתורת עדות כיון דלא ידעי למקרי אבל בהודאת בעל דין הא אודי כל מה דכתיב עליה:

תשובה כל שחתם ידו יוצא עליו גובין ממנו מבני חרי דאפילו לכשתמצא לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם ומאן לימא לן שאינו יודע ואע״פ שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי כיון דאפשר דידע חזקה כיון דחתם ידע וקרא, דומה למה שאמרו (גיטין י״ט:) גבי שטרא פרסאה דחתימי עליה סהדי ישראל והא לא ידעי למקרי ופריק בידעי לאו למימר דכל שהן חתומים אנו חוששין מן הסתם שמא אינם יודעים לקרות ולא נגבה בו עד שנדע שיודעין אלא מפני שאין סתמן של ישראל יודעים לקרות בשטרא פרסאה חשב השואל שאם אינם יודעים לקרות אלא שאחרים קורין להם והם חותמים על ידיהם קא מכשר, לאפוקי מיניה, בהא הוא דקא מקשי ליה הכי ואהדר ליה בדידעי למקרי, כלומר דחזקה שכל החתומים יודעים הם לקרות דכיון דאין להם לסמוך על קריאת אחרים אף אנו נאמר שלא חתמוהו עד שקראוהו. והפירוש בזה לפי דעתי ממקומו הוא מוכרע וכענין הזה נמי יש לפרש ההיא דגיטין דשטרא פרסאה דמסריה באפי תרי ישראל. ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות, א״נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו, והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין נאמן וטעמא דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט שהשליש יכול ליתנו לאשה אף הוא גמר בדעתו וכתבו לשמה ונותנו לגירושין אם יאמר הנפקד לגירושין הוא וכ״ש הכא שסומך על אחרים אע״פ שאינו יודע מה שכתבו עליו ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אע״פ שלא לוה מדרבי יוחנן דאמר (כתובות ק״א:) חייב אני לך מנה חייב כלומר אע״פ שלא היה חייב לו וקי״ל כר׳ יוחנן: