תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן רמב

שאלה בעל בנכסי אשתו אם יכול לאסור על אחרים, אי הוי בעל ואשתו כשאר שותפים דעלמא שאין יכול לאסור זה על זה ולא על אחר מן השוק דיכול לומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך:

תשובה אע״פ שכתבת שאין אחד יכול לאסור על חבירו ולא לאחד מן השוק בידוע לי שלא היתה הכוונה כמשמעו של לשון אלא שאין אסורין ליכנס לחצר ואפילו אחד מן השוק (בידוע לי) המודר הנאה ממנו מותר ליכנס בחצר ונסתפק לך אם אסר הנאתו על אחרים אם מותר ליכנס בנכסי מלוג של אשתו או לא. מסתברא שיכול לאסור ואינו דומה לשותף דשותף היינו טעמא משום ברירה דכל שאין בה דין חלוקה הוברר הדבר שכל שזה משתמש בו הרי הוא שלו וכן השני שעל דעת כן נשתתפו בחצר זו ודומה לבור של שותפין וכדאיתא בפ״ק ולפיכך אני אומר דלא אמרו באחד שיכול ליכנס אלא במי שנכנס לצורך חבירו בין שחבירו צריך בין שאותו חצר צריך לחבירו שע״ד שכל שיכנס הוא או אחרים בשבילו שיהיה שלו, וזהו שאומר לו לא לתוך שלך אני נכנס אלא לתוך של חבירך דהוברר הדבר דשלו הוא כל שנכנס ומשתמש הוא בו או אחר לצרכו אבל איניש דעלמא ודאי אסור דמשום שאין בו דין חלוקה לא הפקירו חצרם לכל ודומה לבור של שותפין שזה דולה לעצמו וזה דולה לעצמו ואין אחר מן השוק דולה ממנו לעצמו ואין זכות שיש לו לבעל בנכסי אשתו דומה לזה ולא שייכא ברירה זו בנכסי מלוג. ועוד דחצר השותפין כל אחד יכול למכור חלקו לאחר ויהיה דין חלוקה כחצר כדין המוכר משא״כ בנכסי צאן ברזל שאין האשה יכולה למכור חלקה ושישתמש בה הלוקח כמו שהיא משמשת בו וכל הנאות של פירות של בעל הן ולפיכך מסתברא שהבעל יכול לאסור פירותיו על חבירו. ולענין משכיר ושוכר וממשכן חצירו ובעל משכונא בזה נחלקו ראשונים נ״נ די״א המשכיר והממשכן יכולים לאסור אפילו על השוכר ועל בעל המשכונא ודייקינן לה מההיא דפרק משקלי עלי (כ׳:) המשכיר בית לחבירו ונתנגע אע״פ שחלטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית אחר הקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ופרשוה הקדישו משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש, ואקשינן הקדישו משכיר היכי מצי דייר בה במעילה קאי. אבל רבינו תם ז״ל אמר דאין משכיר וממשכן יכולים לאסור דאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו ויש לו ראיה בפרק אע״פ שאמר למה הדבר דומה לאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לכשאפדנה ממך תקדוש דקדשה דמשמע לכאורה דוקא לכשאפדנה אבל עד שיפדנה אין יכול להקדיש וכן ממשנת השותפין שבנדרים קתני היה לו מרחץ ובית הבד מושכרים ביד אחרים הרי זה מותר, ואע״פ שיש לדחות ראיות אלו לדבריו דעתי נוטה לפי שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. וכן מצאתי בתוספתא ב״מ סוף פרק השוכר דתני התם השוכר שדה מחבירו ועמד השוכר והשכירה לאחרים כו׳ כדאיתא התם עד עמד בע״ה והקדיש אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנה הרי הוא הקדש עמד השוכר והקדישה הרי זו מקודשת עד שתצא מרשותו ומעלה שכר לבעלים ומעלה שכר להקדש ובירושלמי דפרק מקום שנהגו נמי תני לה הכי המשכיר בית לחבירו ועמד והקדיש הרי זה דר בתוכו חנם וההיא דערכין נ״ל דהיינו דוקא במשכיר בית סתם ואח״כ יחד לו זה דבכי הא קנייה דהא לא קנאה לזו ממש דהא אם נפלה חייב להעמיד לו בית אחר הא במשכיר לו בית ידוע כיון שהחזיק בו או שהקדים לו שכר קנאו בחזקה או בכסף ופירות של שוכר הן ואינו יכול לאוסרו עליו ותדע לך דההיא דערכין במשכיר בית סתם מדקתני נתצו חייב להעמיד לו בית ואילו במשכיר לו בית ידוע ה״ל נפל. אבל שוכר נ״ל דיכול לאסור דהא פירות שלו הן ואוסר פירותיו על אחרים ואע״ג דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ואמרינן נמי בההיא דערכין הקדישו היכי מצי מקדיש ליה איש כי יקדיש ביתו אמר רחמנא מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו דמשמע לפי פשטה דכיון שאין הגוף שלו לא קרינן ביתו לא היא דהתם היינו טעמא דוקא במקדיש גוף הבתים וגוף הבתים אין שלו ולא עוד אלא אפילו למ״ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מ״מ כיון שכל גוף הבתים הם למשכיר קנין זה הוא של משכיר מעכב ביד השוכר מלהקדיש כההיא דתניא בעבדי נכסי מלוג אינו יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה ואוקימנא לה פרק החובל כמ״ד קנין פירות כקנין הגוף דמי כלומר שקנין שיש לבעל מעכב ביד האשה ואין קנין האשה מעכב ביד האיש: