תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קנב

שאלה בפירוש נעוה ארתחו שפירש ר״ח ז״ל בנעוה של חרס להרתיח מתחתיו, והלא מדרך טבע האש ליבש וכשמרתיחו כ״ש שייבשנו ולא יצא מתוכו:

תשובה אני אומר מדרך טבע זה אתה בא יורה שבשלו בה יין נסך אין לה היתר לעולם דאילו בהגעלה כבר דנין שאין מועיל אלא אדרבה מייבש כן לוקח קומקמסין מן הכותים ששנינו מגעילן ניחוש שמא בשלו יין נסך בהן שכן דרכן, ועוד דא״כ קנקנים שאמרו החזירו לכבשן כדי שיתרפה זפתו מותרין נאמר שהאש מייבשו ומרתיחו, ואף אם תאמר שכל שהאור מהלך תחתיו ואין בתוכו משקין האש שורפו מ״מ קומקמין קשיא או שהיה להם לשנות דין אחר ולימא את שדרכן לבשל בהם מלבנן כדרך שאמר בשפודין ואסכלאות. אלא אפילו לפי טבע זה שאמרת כל שמגעילן במים לחות המים מעמיד בלע היין שלא יתייבש ואין דומה לכלי חרס שאמרת שאין לחות המים מתירין אותו דהתם לאחר שנתבשל שוב אין לחות המים מתירו אבל אילו באת למלאת כלי אדמה מים ואח״כ תתן אותו בכבשונות לעולם לא יתייבש כי לחות המים מעמידו מלהתייבש וכן הדין וכן הטעם בבלע היין שבדופני הכלי וכ״ש לפי שאינו אלא דבר מועט ונפלט קודם שיבא לידי קפוי ובערוי מים חמים ואפילו מכלי ראשון אי אפשר דנעור כלי ראשון הוא וצריך להכשירו בכלי ראשון דערוי דכלי לאו ראשון ככלי ראשון. ולענין המבשל בשבת דרבי מאיר מתיר בשוגג אפילו בו ביום וכן מורה רב לתלמידו וכתב מר דלמאן דפסק הכי צריך לומר דליכא מוקצה בעצים דאם איתא ע״כ אסור לאכול ביומו דה״ל דבר שיש לו מתירין. ואני אומר כי בעצים ודאי איכא משום מוקצה כשאר מוקצין דעלמא ועלייהו אשמעינן תנא דהלכה כרבי יהודה בי״ט דסתם כוותיה דתנן אין מבקעים עצים מן הקורות דאילו לרבי שמעון אין בהם משום מוקצה ואלא אפילו ביו״ט דקי״ל כרבי יהודה אם בשל בעצים מוקצים בעצים שנתבקעו בו ביום מן הקורות שנשתברו ביו״ט מסתברא שאין אוסרין התבשיל עד הערב אלא מותר מיד חדא שהרי זה כמי שנתערבו העצים בשאין מינן ואפילו תמצא לומר כיון דאי אפשר לבשל בלא אש ועצים ה״ל כמים ומלח בעיסה מ״מ הא ליכא איסורא בעינא דהא מקלא קלי כדאמר בעצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו״ט ועוד אין האיסור בעין ועדיף טפי מעצים שנשרו לתנור דהוו כעין מתירין גופן אבל הכא אין מתירין גופן אלא הנאתן ואפילו הוו אסורים עצים שנשרו לתוך התנור כאן היה לנו להתיר שאין אומר במה שאין בו גוף האיסור אלא הנאתו בלבד דבר שיש לו מתירין דאותו דבר בעצמו שהיה לו מתירין איננו דאין אנו מתירין אותו ואת״ל שיש שבח עצים בתבשיל לא נאמר זה אלא באיסורי הנאה אבל בעלמא לא אשכחן. גם מה דכתב מר אמאי לא גזרינן בעצים שמא יעלה ויתלוש כדגזרינן בפירות, אני אומר שיש בזה שני טעמים כל אחד ראוי לסמוך עליו, חדא דלא גזרינן בעצים מחוברים אפילו משום עצים שנשרו מן הדקל ביו״ט לפי שאפילו אותם אי אתה מתירן לו בפני עצמן אלא כשמרבה עליהם עצים מוכנים ויש לו מוכיח שאסור לתלוש שאפילו מה שנתלש מעצמו אתה אוסר לו מה שאין כן בפירות שאילו אתה מתיר לו אין לו מוכיח שיהא אסור לעלות ולתלוש ועוד דתלישת פירות קלה וחוששין שמא עד שלא יתן אל לבו יתלוש אבל תלישת עצים מן המחובר מלאכה גמורה היא ועד שלא יבא לידי גמר איסור תלישה יתן אל לבו דלאו משום שופטני שיתלשו במזיד ובכוונה איסור אנו גוזרים אלא משום שוגגים לשעה, ותדע דאף בפירות איכא אף משום מוקצה ואסר משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וכדאמר פ״ק דביצה פירות הנושרים טעמא מאי גזירה שמא יעלה ויתלוש ולמה אנו צריכין לטעמא שמא יעלה תי״ל משום מוקצה דודאי משום מוקצה איכא כדאמר פרק מקום שנהגו והא מוקצות נינהו אלא שבפירות שצריכים ספירה ואינן נתלשים בעצמן ולא בקל אלא כגון ראשי לפתות וצנון ליכא אלא משום מוקצה דמשום גזירה ליכא וכדאמרן אבל בפירות הנושרין איכא אף משום גזירה שמא יעלה ויתלוש וביצה דומיא דפירות אלו שנושרין מעצמן והיינו דאמר רב יוסף התם טעמא בביצה שנולדה ביו״ט גזירה משום פירות הנושרין וכותי שאפה הפת לעצמו בשבת או שבשל ביצים או דגים לעצמו שאמרת דלפי מה שאמרתי דאמירה לכותי קלה וכי גזרינן ואסרינן לערב בכדי שיעשו גם אלו אסורים לישראל בשבת גזירה שמא יאמר לו. מה שהתירו מקצת רבני צרפת דגים מלוחים קטנים שבשלה השפחה לעצמה ואמרו שהרב אכל מהם שעשאום כנר וכבש משום שבכל אלו יש טורח גדול שהנר פעמים שצריך להוציאו מן הרעפים ופעמים שצריך להדליק האש שממנו מדליק את הנר. ואף באלו יזכר הישראל וימנע מלומר לו, אבל בהבאת פירות ובתלישתן שהיא מלאכה לשעתה אסרו ויש אוסרים אף באלו ובכל שנעשה בו מלאכה דאורייתא ע״י הכותי אם אי אפשר לגזור בו משום שמא ירבה בשבילו משא״כ בנר וכבש דנר לאחד נר למאה כבש לאחד כבש למאה ודברים אלו עתיקים יארך בענין לפי הראיות והחקירה בהן ואתה תבור אוכל מתוך הפסולת ומ״מ ביצים ודגים שבשלן כותי ואפילו בשל אסורים משום בשולי כותים אלא א״כ דגים קטנים מלוחים וכ״ש כותי או כותית עבד ושפחה של ישראל אם בשלו בשר או דברים שאין נאכלים כשהן חיין ושראויין לעלות על שלחן מלכים שאסורים לישראל משום ב״ג דאפשר בעבדו ושפחתו אסרו לפי דעתי וכבר כתבתי זה בראיות בסוף בית מועד בס״ד. ומה שאמרת שאומר לך דעתי אי בשוגג מותר אפילו בדבר שאין ראוי לכוס דוקא, אם למעשה אתה שואלני אני דעתי נוטה כמי שפסק כר׳ יהודה וכן פסק רב אחאי ז״ל והרב בעל ה״ג ז״ל וכן הרמב״ן ז״ל ואפילו רב דריש בפרקא כר׳ יהודה דריש מפני עמי הארץ וכ״ש עכשיו דנפישי ע״ה טובא, ועוד יש לי ראיות אחרות לפסוק כמותו ודלא כרבי מאיר ובדאורייתא קנסינן שוגג אטו מזיד. ואם להלכה אתה שואלני ואליבא דר׳ מאיר משמע דר׳ מאיר אף כשאינו לכוס שרי דהמבשל סתם קתני משום מוקצה אפשר דלר״ש דלית ליה מוקצה דקי״ל כוותיה בשבת אף כשאין ראוי לכוס אין מוקצה לדידן דלא פסקינן כוותיה ככולהו לבר ממוקצה מחמת איסור כגון נר דדחייה בידים הא בכל שלא דחהו בידים לית לן מוקצה לבד מיתד של מחרישה וחביריו דאית בהו מחמת חסרון כיס. ומה ששאלת אי סמכינן על הרב בעל העיטור ז״ל בכותי שהביא דורון לישראל שהוא כתב דאפילו לאותו שבא בשבילו מותר תוך ד׳ אמות, נ״ל שאין סומכין עליו בזה שהוא סמך על הירושלמי דאמר קבילנון ואובלינון גו גומרין דידך ואילו בגמרין רב פפא סתמיה דקאמר הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר הוא לאותו שבא בשבילו איסור ואם איתא לא הוה שתיק מינה רב פפא ואנן אגמרא דידן סמכינן. ועוד דפירות הללו כמו שהוציאוהו כותים שלא לדעתו שיש לו ד׳ אמות ותו לא אם נתנוהו בדיר או בסהר או בעיר הרי זה מותר בכולן שכל העיר כד׳ אמות כדאיתא פרק מי שהוציאוהו, ואם אתה מתיר באכילה אפילו מי שבאו בשבילו גו גומרין שלו הרי כל העיר לו כד׳ אמות וא״כ לישראל אחר מותר אפילו חוץ לעיר שאין הפרש בין זה לזה באכילתן אלא בשיעור אכילתן והוצאתם וזה אי אפשר לפום גמרא שבפרק מי שהוציאוהו דאין להם לכ״ע אלא ד׳ אמות דאין ההפרש בשיעור הליכתן אלא באכילתן. ובישראל ששגר לחבירו מעי״ט פירות ע״י כותי שאין במינו במחובר ונתעכב הכותי בדרך והביאו בי״ט ששאלת אם מותרים אפילו לבא בשבילו כאחרים שהרי אין הכותי מביא בשבילו משלו ולא בדורון ולא במכירה כדי שנגזור שמא יאמר הבא לי: