תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קנא

שאלה חמץ פגום שנתערב במשהו בפסח והוא בעין אם נחמיר עליו כיון שאיסורו במשהו אם לאו:

תשובה לא נתברר לי פגם זה שאמרת מהו, אם הוא פגם גמור כמו פת שעפשה ויצא מתורת אוכל עפרא בעלמא הוא ולא אסרה תורה עפרא בעלמא ולא סוף דבר משהו אלא אפילו מחצה על מחצה או יותר, אבל אם אינו פגום גמור אוסר תערובתו ואפילו במשהו כדעת ר״י הזקן ז״ל לפי שכל שבמשהו ואינו מחמת טעמו אין חילוק בין טעם לפגם לשאינו לפגם שהרי אין הולכין בו אחר טעמו, ודבר ברור הוא לפי דעתי אע״פ שמקצת מרז״ל נ״נ חלוקים עליו, וכמדומה לי שיש לו ראיה מפורשת מפלוגתא דרב ושמואל בקדרות בפסח ומסוגיא דאיתמר עלה בגמרא ואין מפרשין לחכם. ולענין דבר שיש לו מתירין שהדבר ברור שלא נאמר אפילו באלף לא בטיל אלא כי ערב במינו כדאיתא בירושלמי דנדרים (פרק הנודר מן המבושל) ובסוף מס׳ שביעית ותמהתי על הרמב״ם ז״ל שתלה אותו בסברתו וכתב בלשון נראה לי אני אפשר כי לפי שמצא לרי״ף ז״ל שאמר אפילו מין שאין במינו בפרק גיד הנשה דכתב שם פלוגתא דרב ולוי דפרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו ע״ב) בריחא מילתא היא או לאו מילתא היא, ואמר דהא דתני רב כהנא פת שאפאה עם צלי אסור לאוכלה בכותח לא לרב בלחוד שייכא אלא אפילו ללוי כיון דאפשר לאכלה בלא כותח, ויש לרי״ף ז״ל ראיה מפרק משילין (ביצה דף ל״ט) דתנן התם וכן אשה ששאלה מחבירתה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שניהם ואקשינן עלה בגמרא וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה, ופריק רב אשי משום דהוי דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל, אלמא אפילו בשאין מינו אמר דהא תבלין בקדירה ומים ומלח לגבי עיסה אינו מינו ולא בטלי. ומפני מה שמצא הרי״ף ז״ל ויש סעד לדבריו מהא דרב אשי לא ראה שיהא ההיא ברייתא ומאי דאיתמר בירושלמי ראיה מוכחת וע״כ כשראה הוא להכריח כן תלה הדבר בהכרע הדעת ולא בהכרח. וא״ת א״כ איך הניח הרב ז״ל הא דרב אסי ואנו ג״כ היאך נניח אותה, י״ל דמים ומלח לגבי עיסה כמין אחד דאין עיסה בלא מים ולא יאכל תפל מבלי מלח וכן הדין בתבלין בקדירה וא״נ בתבלין הוי טעמא כדרבא דאמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל ועל זה סמך הרי״ף ז״ל לפסוק. ומה ששאלת מר לעמוד על דעתי במה שנחלקו אבות העולם אם ערוי ככלי ראשון אם לאו ונחלקו גם באותה לגירסת ירושלמי שבמס׳ פרה ובפ״ק דמעשרות דעתי נוטה כדברי ר״ח והרי״ף ז״ל וגם הרבה מגדולי המורים שאמרה דערוי ככלי ראשון ויש לי ראיה מיורה דמר עוקבא למה לי גדנפא ומאי חכמתיה לישדי עליה מים רותחים מכלי ראשון כבר כתבתי הירושלמי ופירושו. וכן מחלוקת של ראשונים נ״נ בתורת הבית מקצתו של דברים בשער הראשון של בית התערובת ומתחלתו עוד בשער הרביעי בהכשר כלים. ומה שכתבתי בהכשר המחבת שמטגנים בו בשר ודגים שצריכין ליבון מפני שתשמישו ע״י האור ובשמן מועט וה״ל כאסכלא ואמר מר א״כ הנבלייש צריכים לבון, אני אומר שכן האמת אילו היו עשין פניו בשומן אבל אנו רואים אותו בכלי מותר שאין עשין אלא בשמן ואין חוששין לטישת שומן מפני שני דברים, האחד מפני שהשמן יותר בזול משומן החזיר וכאותה ששנינו שאמר בכותח ועוד שאסור להם בתעניתם ועינוים. ועוד בר מדין שהשומן משחיר פני הלחמנים שנעשים בו כמו שכתב בירושלמי שאין מגעילין אלא במים לא בשאר משקין ומההיא דמים ולא במזוג כן היה אומר הרמב״ן ז״ל והוא היה סבור שחדשה ומאותה ראיה ממש ועוד היה אומר לנו שאר משקים מבליעין ולא מפליטין והמים מפליטים ולא מבליעין וע״כ היה אומר לנו דמותר להגעיל אפילו כלי ב״י אע״פ שאין במים ששים כנגד כל הכלים אע״פ שר״י בעל התוס׳ אסר וילדות היתה בי והעזתי פני בו ודנתי לפניו וזאת היתה תשובתי א״כ אמרתי בשר נבלה שנפל תוך יורה רותחת עם מים ואין במים ששים לא תאסר וכף שנער בה לא תאסר. השיב הרב השומן בעצמו הוא שנבלע מעצמו. אמרתי א״כ מה הועלתי שאף כשאתה מגעיל כלי ב״י כי נייח הדר בלע פליטת עצמו. אמר איך אתה אומר כלי מדין שלא אסרה תורה אלא קדרה ב״י כיצד הכשירום. אמרתי יורה קטנה בתוך יורה גדולה ויורה גדולה בגדנפא כמר עוקבא או השהו אותה עד למחר. וסוף דבר לא תירץ תשובה מספקת להעמיד לי דבריו אלו גם על שאר המשקים אמרתי שהן מפליטין ע״כ שהרי קנקנים שנתן כותי לתוכן יין שנינו קנקנים של כותים ויין של ישראל כנוס בתוכו אסור בשתיה ואם איתא למה אסור והלא לא פלטו כלל מן היין שבתוכו אלא אם היין מפליט היין הבלוע בתוכו כ״ש אם בשל בתוכו יין ועוד שאם אתה אומר כן שאר משקין מותר לבשלם בכלים אסורים והא ודאי ליתא ואי מההיא דת״כ במים ולא ביין ולא במי מזוג אדרבה מינה משמע לי איפכא מדגרס בזבחים פרק דם חטאת ת״ר חטאת אין לי אלא חטאת שאר קדשים מניין ת״ל קדש קדשים יכול אפילו תרומה ת״ל אותה דברי רבי יהודה וכו׳ כדאיתא התם ואקשינן ותרומה לא בעיא מריקה ושטיפה והתניא קדירה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ״ט בשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ״ט כו׳ דאף בלע של תרומה אוסר עד שיגעיל ויוציא את בלועו וא״כ אף היא בעיא מריקה ושטיפה אמר אביי לא צריכא לכדמר במים ולא ביין במים ולא במזוג והא אפילו ביין כלומר גבי קדשים גזירת הכתוב הוא דלהוציא הבלע אפילו במזוג וביין וכן פירש״י ז״ל והא תרומה דאפילו ביין מזוג לא קפדינן אלא להגעיל איסור הנבלע בו עכ״ל. אלמא יין ומזיג מפליטין הן. ולענין בטול האיסורים שאמרתם לדעת רבותי הצרפתים ז״ל אומר ד״ת מותר לבטלו ולערבו בהיתר בידים לכתחלה ומדרבנן הוא דאסור ואמרו שאין מבטל ומה שאמרו בזרוע בשלה והוא היתר הבא מכלל איסור הא בעלמא אסור ה״ק זהו היתר הבא מכלל איסור דמצוה לבטלה. אבל הראב״ד ז״ל כתב דאסור לבטלו לכתחלה דבר תורה ומחלוקת תלויה בההיא שמעתא דזרוע בשלה בפרק גיד הנשה וכשנפל היתר לתוך איסור אם הוא מאיסורי דאורייתא או אפילו דרבנן ויש לו עיקר בדאורייתא אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו ואם עשה כן בשוגג מותר במזיד אסור לו ולכל מי שעשה בשבילו. וכשאין לו עיקר דאורייתא נראה שמותר לערבו ולבטל בידים ויש מחמירים גם בזו ונכון לחוש ולהחמיר. וכל פרטי דברים אלו וכל מה שיש עליהם מן הראיות או מן ההויות מגמרין ומגמרא דבני מערבא כבר כתבתי בארוכה בבית שלישי משער התערובות לעיין מר התם ומשם יראה דעת רז״ל. ומאי דכתב מר על מה דכתבתי אני ואפילו אליבא דרבי אליעזר ב״י לא סגי בחותם אחד עד דאיכא מפתח וחותם בשני חותמות ואמרת שתמה המתמיה למה לא סגי בחותם אחד ואמר דבמפתח או חותם קאמר. אומר אני שהתמה מן המתמיה כי ודאי עמד על ספר וראה בעיניו והרחבתי הדברים להראות פנים לזה ולזה מתוך הלכות מרובות מן הגמרא ומן הירושלמי ואחר הכל הסכמתי לפסק זה מתוך ראיות רבות ומוכרחות. ועוד מתלתא וארבעה קראי מהלכות פסוקות מרב יהודה ז״ל ומה״ג והרי״ף ז״ל. והנה בידך ספרי הארוך ידרוש הדורש מעל ספרי ויראנו. והנה רב דפסק כרבי אליעזר הוא ניהו האומר צריך חותם בתוף חותם ומן הסתם אפילו ביד כותי קאמר ולאו ביד ישראל מומר דוקא שהיה לו לפרש ועוד דבירושלמי הביאו ההיא פלוגתא דרב ושמואל גבי פלוגתא דר׳ אלעזר ורבנן ועוד ראיה גדולה שבגדולות יש מדתנן פרק אין מעמידין אלו דברים אסורים ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של כותים שהיה תחלתו יין ואקשינן פשיטא משום דאחמיץ פקע איסוריה ופריק רב אשי הא קמ״ל חומץ שלנו ביד כותי בעי חותם בתוך חותם אלמא חומץ הוא דלא בעינן הא יין שלנו ביד כותי בעי חותם בתוך חותם ואליבא דהלכתא קאמר דאי לא לימא לא צריכא אלא אליבא דרבנן והרי״ף ז״ל הביאה בהלכות דאלמא אפילו לרבי אלעזר צריכה וכל מה שיראה מתוך ההלכה בספר מזה כבר עמדתי עליו וסלקתי כל יתדות הדרכים. גם מה שכתבתי הפרש בין קנקנים של חרס לקנקנים של עץ נכון ויורדי הים המה ראו שמוציאין בין דף לדף מתחת החבקים ורבותי הצרפתים ז״ל כן אמרו וע״כ אני נמנע מלשתות שום יין המופקד ביד כותי ואפילו בכלי חרס שנדרתי אני בעצמי בשביל זה. וכל מה שכתבתי אני בחתיכת איסור שנפלה בחתיכות של היתר ונאסרו כלם מספק אם נפלה אחת מהם לים או שנאבדה אחת מהם הותרו כלם שאני אומר הך דאיסור נפל מההיא דהתערובות והחזקתי דברי ממעשה שעשו חכמי הדור ועוד פסקתי ביבש שאינו חשוב ואין ראוי להתכבד לפני האורחים ובטל ברוב וכן דנתי מתוך הלכה דפרק הזהב. ושאל מר בעופות שנמצאו טריפות באחד מבני מעים ולא נודע מאיזה מהם מהם מה דינם. גם בזה צ״ל דהיא היא ואם הם ראויים להתכבד לפני האורחים אינם בטלים כחתיכה הראויה להתכבד בעלמא ואם הם גדולים כאווזים וקטנים כצפרים שאין ראויים להתכבד מפני גדלן או מפני קטנן אין בטלים ברוב. ומה שאמרת בשם בעל התוס׳ שלא אמרו חתיכה הראויה להתכבד אלא בדברים המופלגים במינו כגון כבשים הבאים ממדינת הים וכרמוני בדן, הלא שמענו ואין הסברא מקבלתו ופשט הגמרא אינו כן. ומאי דכתב מר שלא כתבתי אני דלא אמרו דשלשה חלקי מים ואחד יין הוי יין וביתר מכאן לא אלא בפורצני או שמרים אבל ביין עצמו לא ואמרת שתמה המתמיה מההיא דהמצניע ואמרת אולי דעתי להפריש בין תמד שאין השמרים חזקים כיין שמעורב במים עם היין ובין היין שאין שום דבר אחר מעורב כי אין לשם שום צירוף. אני כבר כתבתי מתוך אותה הלכה שבפרק המוכר פירות שכל שיש בו יתר מעל תלתא מיא לא חמרא הוא ואח״כ אמרתי בשם אחרים דלענין יין נסך דוקא דמתמיד אמרינן הא במי שאין יין מתחלתו לא אלא כל שיש בו טעם ומראה יין יין גמור מיקרי ויין גמור הוא ולא קיוהא דההיא דהמתמד בדעייל תלתא ואפיק תלתא ופלגא אמרינן מי סברת חמרא הוא קיוהא הוא דכל דעייל תלתא ולא נפיק ארבעה בידוע שאין יין אלא עצירת השמרים ולאו חמרא הוא והאי טעמא דאית ליה קיוהא בעלמא הוא אבל כשיש בו יין גמור שהיה מתחלתו יין לא מיקרי קיוהא וכדמחליף רבי יהודה בין מתמד בדפורצני למתמד בדרדוקא כדאיתא פרק אלו עוברין. ולענין יין נסך מיהא כל שהיה מתחלתו יין יין מיקרי ויש בו משום יין נסך וכן בדין שלא יטול ישראל וכותי הספל וישתו שניהם כל שיש בו מעט יותר מעל חד תלתא מיא. ובפרק המצניע שאמרת לא ידעתי בפרק המצניע דבר כנגד זה אולי מההיא דהמוציא קאמרת דתנן במוציא יין כדי מזיגת הכוס ותני עלה כדי מזיגת כוס יפה ואמרו מאי כוס יפה כוס של ברכה צריך רובע רביעית כדי שימזגנו ויעמד על רביעית. ומאי זו קושיא דאפילו אם תמצא לומר שאין ראוי לכוס של ברכה ואפילו אין מברכים עליו בורא פרי הגפן כיון שיש לו טעם גמור של יין ומראה יין והכותים מנסכין אפילו מזוג וכדאמרן יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך, לא נקל עליו לשתותו עם הכותי בכוס אחד אע״פ שיש בו קצת מים יותר מכדי מזיגה, דבר נכון אמר. ועוד דמנ״ל ביין גמור דכל שיש בו מעט מים יותר מכדי מזיגה שאין מברכים עליו בפ״ה. דאי מההיא דהמוציא דילמא כוס של ברכה שאני דבעינן כוס יפה וחשוב והיינו דקרי ליה כוס יפה וכדבעינן נמי חי עד ברכת המזון למאן דמפרש חי שאין מזוג וצריך נמי ליתן לתוכו מים מברכת הארץ ואילך וכל זה מתוך חשיבות ברכה וכן נמי שלא יהא פגום וכן יין שריחו רע שאין אומר עליו קדוש היום ואפשר דאין מביאים ממנו כוס של ברכה משום הקריבהו נא לפחתך ומברכין עליו בפ״ה וכן מגולה שעברו במסננת וכן עשו מעלה בכוס של קידוש דהרי חמר חווריין דאין אומר עליו קדוש היום ואע״ג דאמר רבא כל חמרא דלא דרי על חד תלתא היא לאו חמרא הוא לאו כללא הוא דלא הוי חמרא לכל מילי אלא לומר שאינו חשוב ובמתמיד לאו חמרא הוא אפילו לברך עליו בפ״ה דקיוהא בעלמא הוא וכמי שהיה מתחלה אי דרי טפי מתלת מיא על חד אין זה כוס יפה לברכה ולקדוש הא לברך עליו בפ״ה אפשר דמברכין ודכוותה אמר רבא בהדיא חווריין דבעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא חמר חווריין מהו כלומר מהו לומר עליו קדוש היום ואהדר ליה אל תרא יין כי יתאדם כלומר שאין אדום אין קרוי יין דכי יתאדם קרוי יין. ולענין בפ״ה לא הוא אלא שאין יין חשוב לקדוש היום ומ״מ אפילו את״ל דאין מברכין עליו בפ״ה אלא על מזיגה אפ״ה לענין יין כסך ראוי הוא לאסור אותו כדברי מקצת ראשונים ז״ל שאסרוהו משום חומרא דיין נסך ויותר מזה אסר הראב״ד וז״ל בתשובה שהוא אסר ביין נסך אפילו בתמד ואפילו שלישי משום חומרא דיין נסך ואע״פ שיש מקום עיון בדבריו אלו מ״מ משמע מדבריו שמחמיר במזוג לענין יין נסך אפילו במקום שאין חשוב יין לענין ברכה:

ומ״ש מההיא דוהתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכו׳ (ברכות נ״ג:) ותירצת דאי מההיא ה״א דהתם למברך לחוד ומשום ברכה, ולא הבנתי לפי קוצר הלשון ההיא ברכה אי ברכת מים אחרונים הרבה כתבו שאין מברך, זה תורף דברי מר. ואני אומר כי מדברים אלו וממקצת דברים אחרים שבאו בקונטרסך נ״ל שלא עמדת על חבורי באורך שאילו בא לידך היתה כוונתי מתבארת לך ששם כתבתי הדברים בארוכה ועל מים אחרונים אמרתי כדברי מקצת הגאונים וכדברי הראב״ד ז״ל ולא כדברי הרמב״ם ז״ל ומה שקראו אחרונים חובה ולומר שאין טעונין ברכה היינו דוקא לכל המסובין שאינן אלא משום שמירה של מלח סדומית אבל המברך על כוס של ברכה אותו צריך לרחוץ ידיו מוהייתם קדושים ולא טעון ברכה ומברך על רחיצת ידים ודוקא דבר שאין מזוהם אבל דבר מזוהם כבר אמר כשם שכהן מזוהם פסול לעבודה כן ידים מזוהמות פסולות לברכה ואף הר״ם ז״ל כתב עליו הרב ז״ל בהשגות ואמרתי אני שכן הדברים מוכרעים במקומן שלא נאמרו שם ברכה אלא מחמת ברכה דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן ערב אני ה׳ אלהיכם זו ברכה. ומה שכתב הרמב״ן ז״ל דברכת נט״י עובר לעשייתה כשאר מצות וכתב מר תמה אני על זה אם מזוהמות פסולים לברכה כ״ש מטונפות ע״כ. ואני אומר כי דברי הרב נכונים ומה שאמר ידים מזוהמות פסולות לברכה לא אמרו אלא לברכת המזון ולמי שנוטל הכוס לברכה הא לברכות דעלמא לא אמרו אדם מעולם ואדרבה אמרו הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח וכן אמרו דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם ולאחר הסעודה טעונין לפניהם ולאחריהם ולא שיהיה צריך לרחוץ ידיו דאפילו בין תבשיל לתבשיל רשות אא״כ בין תבשיל לגבינה וסתם ידים כשרות לברכה ולתלמוד תורה. ואם מטונפות כגון בבית הכסא או בדברים אחרים מברך לסוף כמו שאמרו בטבילת גר ובנדה שפלטה ש״ז ואם ירצה מקנח ידיו בצרורות א״נ בכלי שאין ראוי לנטילה א״נ בפחות מרביעית ומברך ואח״כ נוטל ידיו. ומ״מ לא ראיתי עכשיו איש נזהר לדבר זה ואפשר דכיון דצריך לנגב ידיו כל שלא נגב הרי זה עובר לעשייתן:

ולענין מה שאמרת בההיא דמסכת ידים בחבית מוטה לבסוף סוגיא דתלמודא כרבי יוסי בשני אלו אני פסקתי בשתיהן כת״ק דרבי יוסי חדא דסתם לן וקי״ל כסתם מתניתין. ועוד מדבעא רב אשי מאמימר פרק כל הבשר קפדיתו אמנא קפדיתו אשיעורא קפדיתו אחזותא ולא קאמר קפדיתו אכח גברא שהרי יותר ראוי להסתפק מפני מחלוקת ת״ק וכן נראה גם כן דעת רב אחאי והרב בעל ההלכות שהתיר לשכשך הידים בתוך הכלי וההיא דאריתא דדלאי כבר תירצתיה אני בחבורי משום דאריתא לאו כלי הוא הראוי לנטילה וה״ק אי מקרב לגבי דוולא שהדולה שופך הרי הוא כאילו נוטל מכח האדם השופך ולא מן האריתא. ועוד הרחבתי בו יותר שם בשער ד׳ של בית הקדושה והרמב״ם ז״ל שפסק כת״ק בקוף ופסק בחבית מוטה על צדה כרבי יוסי גם אנו תמהנו על דבריו כמוכם ולא מצאנו טעם לדבריו אלו:

ולענין כוונה לנטילה שאמרתם כן האמת שצריך כוונת הנוטל או הנותן כת״ק דרבי יוסי וכמו ששנינו בתוספתא דמסכת ידים דתנא הנוטל מתכוין ונותן אין מתכוין ידיו טהורות רבי יוסי אומר ידיו טמאות וקי״ל כת״ק. ועוד נ״ל דההיא ברייתא משובשת היא דלא נחלק רבי יוסי בזה דתנן פרק קמא דמסכת ידים הכל כשרים ליטול לידים אפי׳ חש״ו מניח חבית בין ברכיו ונוטל חבית מוטה על צדה ונוטל והקוף נוטל לידים רבי יוסי פוסל בשנים אלו, אלמא בחש״ו מודה רבי יוסי וקי״ל כמתני׳ וברייתא משבשתא היא ומ״מ למדנו ממנה דכוונה של אחד מיהא בעינן. ועוד נ״ל ראיה מההיא דפרק כל הבשר (חולין דף ק״ו) דאמר רב נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה אלמא תנאי בעי. והא דתנן פרק ה׳ של מסכת מכשירין ומייתי לה בפרק השוחט הסוחט פירות לתוך אמת המים ופשט מי שידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות ודייק מינה בפרק השוחט דלא בעינן כוונה בחולין, כבר תרצתיה דההיא לאו טהורות לאכילת חולין קאמר אלא לנגיעת חולין שנעשו על טהרת תרומה. ומעתה מה ששאלתם כשנוטל ידיו מן הכותי ומשום דכותי אדעתא דנפשיה קא עביד, אי משום כוונה כבר נתבאר דאין צריך כוונה מהנוטל מחש״ו אלא שעדיין להסתפק בו לפי שעשאוהו כזב ותניא בתוספתא דטהרות כל שאינו מטמא במשא כשר לנט״י אלא שדברים אלו לא נאמרו אלא לקדשים ולתרומה אבל לחולין לא שא״כ אין לך עכשיו נוטל משום אדם ואין לך מים ראויים לנטילה שכלם טמאי מתים הם לפחות והדולה אפילו לא נגע במים מטמא בו את הכלי והכלי מטמא המים ומן הכל אדם נוטל לחולין בין מן הכותי בין מן הנדה וזבין שלא החמירו באכילת חולין כולי האי. וגם מה שאמרתם מהו להטביל כלי ע״י כותי זה לא שמעתי אבל נראים הדברים שמותר שלא אמרו אלא לנט״י שהוא לאכילה שהחמירו בה משום סרך תרומה. ומה דמסתפק ליה מר באיברים בין של שרצים בין של נבילה שנתערבו בשל היתר אם יש להם בטול אם לאו דדילמא כיון דאין להם שיעור אף אין להם בטול א״ד אין להם שיעור אמרו אין להם בטול לא אמרו. אומר אני כי בבירור יש להם בטול שלא אמר שיהא האבר שאין לו כזית או כעדשה חשיב יותר מן הבשר שיש בו שיעור וזה יש להם בטול. ולא עוד אלא שרץ שחסר ממנו אבר בטל אבר אחד לבדו אינו בטל ונבלה כלה שלמה בטלה אבר ממנה לכ״ש. ומה ששאלתם לפי מה שאמר בירושלמי לא תאכלו כל נבלה לרבות הרסוקין ודק מרוסק מנ״ל דאסור אפשר דאתי במה מצינו. אלא שאותו ירושלמי לא ידעתי מה טיבו ולמה לו למילף מכל נבילה וכי מגרע גרעה נבלה מרוסקת מצירה ורוטבה וקיפה שנתרבו מן הטמאים דגרס פרק כל הבשר רב מרי בר רחל אימלח ליה בשר שחוטה בהדי בשר נבלה אתא לקמיה דרבא אמר ליה אלה הטמאים לכם לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן וה״ה לרוטבן וקיפה של דגים דהכי דרשינן בת״כ בדגים הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועיקר דרשה זו לרוטבן וקיפה וציר אגב גררה נקטה דציר דגים זיעה בעלמא הוא ואינו אסור אלא מדרבנן כדאיתא פרק ניד הנשה ואפילו גיעולי כותים כלי שנתבשלה נבלה אסרה תורה מכלי מדין:

ומאי דכתב מר בפירוש אמרטוטי דאיכא מ״ד כשהיה השכר חם ואתה דנת לאסור בצונן דכל היכא דאמרטט אפילו אין השכר חם כיון שיש לו קיוהא הרי הוא ככבוש, יפה דנת וכן כתבתי אני בחיבורי בשם קצת מן המפרשים ומכל זה נראה שלא בא לידך חיבורי הארוך. גם מה שאמרת דכל שאין לו קיוהא קודם מליחה שאינו בולע מן הדם, גם זה פשוט דלא אמרינן אלא בדברים החריפים כמלח וחומץ בבשר ששורין אותם במים וכיוצא באלו וכדאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וכדאיתא נמי בבר יונה דנפל לכדא דכמכא וגרסינן פרק כיצד צולין (פסחים דף ע״ו) צונן לתוך צונן ד״ה מותר ולא נתן שיעור לשהיות זה בתוך זה וזה פשוט. ומה ששאלתם על מה שכתוב בחיבורי כל איסור שנפל לקדירה של היתר אע״פ שיש בהיתר כדי לבטל את האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור עצמו מתבטל ברוב, אין זה צריך לפנים, אמרת כי על זה תמה המתמיה האי רוב דכתבת מאי הוא כי לפי הנראה לא בס׳ ולא באלף היכא שהאיסור ניכר ועל זה יוצק חן בשפתותיך ושלח לנו עומק שכלך ואני לא עליך אני תמה כי בודאי ניכר מתוך דבריך שלא עמדת על חיבורי אע״פ שהוא אצלכם, אבל תמהתי על המתמיה אם עמד על חיבורי שאני כתבתי שם כך. וז״ל כל איסור שנפל לקדירה של היתר אע״פ שיש בהיתר לבטל האיסור אם האיסור ניכר אין האיסור בעצמו מתבטל ברוב וזה אין צריך לפנים אלא זורקו ואוכל השאר ואם נפל לקדירה אחרת אוסר ככחל דאמרינן כחל בס׳ וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור למנ״מ שאם נפל לקדירה אחרת אוסר ולפיכך צריך ליזהר שלא יטול מן ההיתר בעודנו חם כל זמן שחתיכת האיסור ניכרת בתוך הקדירה כדי שלא יחזור האיסור ויאסור ההיתר שבמעט וכן חתיכה שיש בה חלב או שמנונית של גיד הנשה שנתבשלה עם החתיכות אע״פ שיש ברוטב ובחתיכות ס׳ לבטל החלב שבחתיכה זו צריך ליזהר שלא יסלקנה מן הקדירה בעוד שהיא חמה כדי שלא יתעורר החלב שבה ויאסור אותה אלא יניחנה בתוך הקדירה עם ההיתר עד שיצטנן ואח״כ יסלקנה. ואנה הוא מקום התימה וכי באתי אני לחדש באיסורין של תורה בעודו ניכר שאינו מתבטל ברוב ולא אפילו ברבואות והלא כבר אמרתי שאין זו צריך לפנים אלא שהוצרכתי לעשות יסוד כדי לבנות עליו שאר הדברים שאמרתי ולמדתי את שאינו יודע שלא יטעה לומר כיון שנתבשל איסור זה בתוך הקדירה שוב לא יחזור ויאסור אותה אע״פ שיתמעט ההיתר שיסלק החתיכה שבה החלב בעודה חמה, ומעיד אני לך כי מן החכמים שבארצכם היו טועים בטעם זה כשעליתי להם לטוענים כנגדי במה שאמרו במאי דבלעה קדירה דילמא אע״פ שנתמעט ההיתר והלך בבלע הקדירה דרואין אותו כאילו ישנו דהואיל ונתבטל לגבי מה שבתבשיל זה נתבטל דשוב לא יאסרנו זה לעולם. ועוד כי בודאי חתיכת האיסור פלטה מרוטבה ונתערב בחתיכה וברוטב שבקדירה וא״כ כי מסלק מן הרוטב ומן החתיכות לפי חשבון מסלק גם מן האיסור. ולא עוד אלא שרש״י ז״ל נראה שפירש כן שהוא ז״ל פירש במאי דבלעה קדירה כגון שנפל שם איסור ולא נודע שיעורו בשעת נפילתו וראינו מה שבקדירה בשעת נפילה והיה שם רוטב הרבה ועכשיו כשבא לפנינו נמצא בהיתר ס׳ כנגד האיסור שבא לפנינו כגון זה מצרפין מה שבלעה הקדירה מן ההיתר משעת נפילה עד עכשיו שבאותה שעה הרבה היה שם ונשער האיסור מצטמק כמו שבא לפנינו אע״פ שהוא דוחה אף אותו הלשון שאמר במאי דבלעה קדירה כבר נותן ז״ל טעם מפני שכיון שלא נודע שיעור האיסור בשעת נפילה כמה היה יש לנו לומר כשם שנצטמק ההיתר כך נצטמק האיסור אלמא אם נודע כמה היה בשעת נפילתו בתוך ההיתר והיה באותה שעה בהיתר ס׳ אע״פ שנצטמק ההיתר ואין בו עכשיו ששים כנגד האיסור אפ״ה מותר דבתר בתחלה אזלינן וכן פירשו אחרים כמוהו והיינו מאי דבלעה קדירה ושמא סמכו בזה משום דשיעורין אלו מדרבנן והולכים בו להקל דכל שהוא למעלה מחד בתרי לדעת רש״י ז״ל לאו דאורייתא דטעם כעיקר לדידיה לאו דאורייתא ולכך נאמר רואין אנו האיסור ונפחת שיעורו ומה שראינו עכשיו בשיעורו זה בלע היתר הוא שבלע ופלט משלו ובלע מן ההיתר שבקדירה ואע״פ שאילו נפלה חתיכה זו לקדירה אחרת אין אנו מקילין בה כך אלא שיעור ככל מה שהוא עכשיו אפ״ה בקדירה זו שנתבשלה מקילין בה, וגם כן פירש הרמב״ן ז״ל לדעת רש״י ז״ל דכי לא נתמעטה דרך בשול ובלעה קדירה משנפל שם איסור משניטל הרוב או פחתו בידים דהתם ודאי אסור ואם אני לא ראיתי לקבל זה אלא ראיתי להחמיר מפני שאין דעתי לסלק בין שנשאר בקדירה זו לאחר שנצטמק או נפחת אינו דין שאכתוב ואלמד למי שאינו בקי שלא יאבדו שלהם שלא מדעת. ומה שאמרתי אני לפסק הלכה בביצה אסורה בקליפה שנפלה לקדירה של היתר שאינה אוסרת שמה שיוצא ממנה אינו אלא זיעה בעלמא, ושאלתם אם נתבשלה במים בקדירה חולבת אם מותר לתת אותה ביצה במולייתה או בתוך התרנגולת או לא. זה מותר אפילו לכתחלה דהא נ״ט בר נ״ט הוא החלב בקדירה והקדירה במים והמים בביצה. וכן ירקות שנתבשלו בקדירה חולבת מותר לאוכלו עם הבשר כדגים שעלו בקערה ומאי עלו נתבשלו אבל ביצים שנתבשלו בקדירה עם בשר ואפילו בקליפתם אסורים לאכלן בכותח שקליפת הביצה בבירור מנוקבת היא וכשאדם מבשלה בתוך יורה של צבעים תמצא הביצה עצמה צבועה מאותו צבע ולכן אסרו חכמים ביצת אפרוח והתירו ביצה אסורה שזו פולטת ציר של אפרוח וזו אינה פולטת אלא זיעה בעלמא. וממה שכתבת מענין נ״ט בר נ״ט דבר ברור הוא שלא אמרו נ״ט בר נ״ט אלא בדבר שעובר לשני טעמים עד שלא יבא לידי איסור כדגים שעלו בקערה אבל מה שקבל טעם מן האיסור אפילו אתה מרבה עליו כמה טעמים לעולם אסור דאיסור שבו להיכן הלך ועיקר טעמו של דבר זה שאמר בנ״ט בר נ״ט אינו ראוי לחול עליו שום איסור ואין לך אלא שנים בלבד והם בשר בחלב וקדשים שהבשר שנתבשל בכלי ואח״כ נתבשלו דגים באותו כלי וקבלו הדגים טעם מן הקדירה כבר נקלש טעם הבשר כ״כ שאין ראוי לחול עליו שם בשר בחלב כשאוכלו בכותח, כיוצא בו קדשים שאמר בשלהי ע״ז (ע״ו) השפודין והאסכלאות מגעילן ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל יום ויום נעשה געול לחבירו ע״כ, אין אומר כן באיסורין דעלמא דאילו שפוד שצלו בו בשר נבלה אע״פ שצלו בו אחר כך בשר שחוטה לא יצא מאיסורו ועוד צריך ללבנו ולא עוד אלא שכולו נאסר כדקי״ל בשל מתכת חם מקצתו חם כולו לפיכך צריך ללבן את כולו ואילו בקדשים כל שצלה בקצתו חטאת השתא נעשה געול לשלמים דאמש מקמי דנהוי נותר וטעמא כדאמרן דכל שצלה בו חטאת השתא נחלש ונקלש בלע של שלמים שנבלע בו ולא נשאר בו כ״כ שיהא ראוי לחול עליו שם נותר אבל בלע של איסור אין אומרין בו נ״ט בר נ״ט מותר אפילו יוצא לשלישי ולרביעי עד שיכשיר הכלי כפי מה שהוא כלי בהגעלה או בלבון, וזה דבר ברור ואין בזה שום פקפוק. ומיהו ראיתי בקונטרס שכתבת די״א כן ומביאין ראיה מקערה שמלח בה בשר ותמהתי על מי שהביא הראיה וכי לראיה אנו צריכים והלא מקרא מלא דבר הכתוב בכלי מדין וברייתא נמי תניא בלוקח כלי תשמיש מן הכותים וכולה ברייתא אסרי לכתחלה ואפי׳ בדיעבד למ״ד נ״ט לפגם אסור ואילו היה כלי ב״י לכ״ע אפילו בדיעבד אסור ודברים מפורשים מבוררים הם מן המקרא ומן המשנה. עוד כתבת בקונטרס שתמה המתמיה וגם אתה כמוהו על מה שכתבתי בחיבור בגבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואח״כ נשחטה הבהמה ונמצאת טריפה ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טריפה אסורה שאין חלב אותה טריפה בטל אם ידוע שהיתה טריפה בזמן שחלבו ממנה כולן אסורות ולפיכך אם תוך ג׳ ימים שגבנו נשחטה הבהמה ונמצא שהוגלד פי מכה בידוע שהיה שלשה ימים קודם שחיטה דתניא וכו׳. ותמהת אמאי אין בטל בס׳ אע״ג דהיא עצמה אינה בטלה דבעלי חיים לא בטילי מ״ש חלב דידה לא בטיל. ועוד אמרת שאין לחלב אפילו דין אחד מאיבריה. דע נכבדי שלא נעלם ממני מה שאמרתם ומי שעמד על חיבורי המתמיה ההוא אם הבין בו בעין האמת ראה מפורש בחיבורי בשער הא׳ של בית התערובת בביאור דבר שיש לו מתירים וז״ל יש לנו לחקור ולדעת ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין התרנגולת קיימת מהו וכן לגבינה שגבנו אותה מחלב ספק טריפה שנתערבה באחרות ועדיין הבהמה קיימת ואולי תשהא י״ב חדש או תלד וכן כל כיוצא בזה מסתברא כדכתבתי התם דכל דבר שאין המתיר בא בודאי וגם אינה בידו כגון ביצה וגבינה וכו׳ עד לפיכך נ״ל שהן כשאר האיסורים שאין להם מתירים ובטלים כדרך שבטלה ביצה של ודאי טריפה וגבינה של ודאי טריפה עכ״ל שכתבתי שם. הנה שלא נעלם ממני מה שאמרת ואיני כך בעיני שאטעה במה שתינוקות של בית רבן יודעים אותה אלא שהכוונה שם אי היתה הגבינה חשובה וכדבר שאין בטל גם זו נחמיר עלה שלא לבטלה כאילו היתה הבהמה ודאי טריפה דכל תוך שלשה ימים ודאי טריפה היא ולא היתה שם עיקר הכוונה לאסור כל תערובתן אלא לעשות זאת שהוגלד פי מכה בודאי טריפה לכל דיניה, ויורה על זה מה שכתבתי שם שאין חלב אותה טריפה בטלה ולא לומר שאין חלב אלא שהיתה הכוונה בזמן שאין אותה גבינה בטלה. ומה שכתבתי שאין חלב טעות הוא שפלטתו סכין המהירות והכוונה היתה לכתוב גבינת חלב אותה טריפה, והראיה שכתבתי שאינה בטלה ואם חלב לא היה לי לנקבה דחלב זכר הוא, חלב שחלבו כותי, חלב טהור. ועוד הבט נא וראה בקוצר אם כתבתי שם במקום זה שלא תהא הגבינה בטלה ולא כתבתי שם אלא דין זה שהוגלד פי המכה שהוא עיקר הכוונה חלילה מהכשל במכשולות כאלו וכך ראוי לכתוב שם לפי הכוונה שאין גבינות חלב אותה טריפה בטלה. וממה שבא בקונטרס לדון על מה שכתבתי בחיבורי בתורת הבית ועל מה שכתב הכותב נראה שלא הגיע לידך החבורים בכלל, שאלו הגיע לידך ממנו תראה שלא נפל שם המכתב דרך מקרה וכי באו שם הדברים מבוארים לא סתומים ולא כתבתים ככותב נים ולא נים, אלא שיצאתי בעקבי הראשונים, ואחר שבאה עליהם החקירה לילות וימים, ודברים שהסכימו עליהם גדולי החכמים, ומה שהעליתי אל לבי, בקשתי ובחרבי, לא מתוך הסברא הרצונית עד שהראוני מן השמים מתוך ראיות הכרחיות לפי דעתי ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואעידה לי עדים נאמנים, מה שהביאני לומר מתוך הלכות וביאורים נכונים, ואתה אמרת אל לבך לתור לו מנוחה, ועשית אלי ארוחה ומנחה שלוחה, מדבר נביא וחוזה, מחזה תחזה. ועתה אשיב על קצת פרטי הדברים אשר באו בקונטרס ושהוספת השאלה בהם אמרת שהסכימו כמה מהגדולים על מה שאמרתי אני דאין אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב, עמוד על חיבורי כי גם כן כתבתי אני בשם רבינו אפרים ז״ל והוצק חן על שפתיו כי יש בדבריו ראיות חזקות כראי מוצק. ומה שנסתפק לך אם אותה חתיכה מצטרפת לבטל האיסור נ״ל שגם היא מצטרפת לבטל האיסור, תדע שאם היה אפשר לסחוט את האיסור שבה להעלות את האיסור מצטרפת שהיא עצמה מותרת היא ואם עתה עשיתה נבילה דהא בהא תליא וזה נ״ל נמי והרי זה ככחל שאמרו כחל בס׳ וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור. ומה שנסתפק לך גם בחלב שנפל בקדירה ואין בתבשיל שבקדירה ס׳ ונאסר התבשיל ואח״כ נתן לתוכו היתר ורבה עליו אם מותר ואם לאו, תחלת כל דבר אצטרך להקדים הקדמה אחת והוא שחתיכה שבלעה איסור ואין בה לבטל את האיסור א״א לחזור ולהתירה לעולם שהרי עצמה נאסרת בודאי מחמת מה שבלעה ואע״פ שאתה מרבה עליה כל היום היא באיסורה עומדת דאי אפשר לעמוד על האיסור הבלוע אם יצא מתוכה אם לאו. ומעתה אם אותו תבשיל הוא מרק לבד שנמחה לתוכו שומן ורוטבו של בשר ונפל לתוכו חלב ונמוח ונאסר מחמת מיעוטו אם נפל בשוגג לאחר מכאן לתוך אותו התבשיל של היתר ורבה בין הכל על החלב הכל מותר שהרי לא נאסר תבשיל זה מחמת בלע אלא מחמת תערובת והרי רבה עכשיו היתר על איסור ודין זה נוהג בין בלח כגון יין ביין ונפל לתוכו קיתון של מים בין יבש ביבש כגון חטין של תרומה שנתערבו בפחות מק׳ של חולין ואח״כ נתרבו עליו חולין וא״נ כשבאו לחשיבות האיסור כשנתפצעו הן האגוזים ונפרצו הרמונים, אבל אם אותו תבשיל הוא דבר שנאסר מחמת בלע כגון תבשיל שיש בו חתיכות בשר או ירקות וכיוצא בהן שנאסרו מחמת בלע אי אפשר להתיר אותן חתיכות ואותם ירקות שלא נודע שנסחט מהן איסור הבלוע, והדין פשוט ומבואר. ומה שאמרו לי זה כמה בשם הכותב שתמה עלי במה שאמרתי שחתיכה עצמה אסורה אחר שאני דן שאינה נעשית נבילה ואינה נאסרת אלא מחמת מיעוטה שאין בו כדי לבטל עכשיו שניתוסף ההיתר הרי יש בו לבטל אמרתי א״כ מצינו הגעלה באוכלין אמרו לי כן שמו אין ה״נ אם נעשית כן בשוגג אבל לכתחלה אסור לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה אלא כשמבטל האיסור ואכלו אבל לסחוט האיסור ולהוציאו מתוך ההיתר אין זה מבטל האיסור אלא מכשיר ההיתר ומפריד ממנו האיסור שא״כ בטלתה כל הגעלה ולבון וטיחת הכחל אלא דברים אלו בטלים ואסור לשומען והטורח בסתירתן ובטולן כמוציא זמנו לבטלה. ומה שכתבתי בקפילא נראה לך יותר מאשר כדברי מי שאומר דוקא קפילא ארמאה ובמסיח לפי תומו ומן הטעם שאמרת לפי שאותו חוש לפעמים משתנה וכוזב כמו שיקרה לחולים. וכבר אמרתי שיש לחוש לדבריהם אבל ראיות מכריעות יש דקפילא לאו דוקא מדאמר בשלהי תרומה טעים לה כהן ולא אמר טעים לה קפילא כהן ועוד מדאמר רבא אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא מין ושאין מינו והיתרא בטעמא מין ושאינו מינו ואיסורא בקפילא אלמא מדמחלקן ש״מ טעמו היינו טעם הנרגש לכלל בני אדם ולא אמרו קפילא אלא דארמאה וכדי שלא ישקר וטעמא רבה איכא דזה מדרבנן וספקו לקולא. וההוא טעמא דכתב מר ישגיח בה מר דאי איתא אף הקפילא מקבל מקרה התמורה בתגבורת המרה ומ״מ ראוי לחוש. ומה שנסתפק לך במי שנכנס בביתו של כותי והיו שם כלים קרובים לחדשים ונסתפק אם חדשים אם לאו ומסיח לפי תומו אם נאמן או לא, אם זה לפי מה שכתבתי אני בקפילא ארמאה דנאמנותו משום דלא מרע נפשיה זו אינה דומה דלא מצינו מסיח לפי תומו גם בכותי אלא גבי מת ומשום עגון בנות ישראל, אכל אם קדר הוא הולכים אחר הרוב וכן מעשים בכל יום שאנו לוקחים קדרות מן הקדר וסכינים ואסכלאות מן האומן. ומורי הר״ר יונה ז״ל היה נזהר שלא ליקח אלא במקום שיש אחרים קדירה מתוך קדירות וסכין מבין סכינים אבל מ״מ נראה שורת הדין שכל שאומר לפי תומו שהוא חדש ויראה שהוא כמו שאמר מותר לפי שאפילו נשתמש בו סתמו אין ב״י ועוד שאפילו ב״י אפשר שלא נשתמש בו בדברים אסורים ועל טעם זה אנו סומכים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם. והטעם שכתבת בשם בעל התוספות ז״ל בכלי מדין משום דחיישינן שמא עשה בו כותי דבר חריף אין נראה בעיני כלל שאם חששא זו מדאורייתא היא מדהצריך הכתוב הכשר בכלי מדין ואם איתא היאך אנו מתירים בדיעבד במי שנשתמש בסתם כליהם והלא בכולם יש לחוש ולאסור אפילו דיעבד דספיקא דאורייתא היא. ועוד כל היכא דאיכא ס״ס אפילו באיסורי תורה הולכים להקל וכלי מדין הא איכא ס״ס ותלתא ספיקי נמי איתא למ״ד לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י חדא דדילמא לא בשלו בה היום ואת״ל היום שמא לא נשתמשו בו בדברים האסורים שמא בדברים הפגומים בתבשיל זה כחומץ וגריסין וכיוצא בהן ואפשר דבדין היה להשתמש בו לכתחלה ככל ס״ס דמותר אפילו לכתחלה אלא דעשו הרחקה יתירה לאיסורי כותים. ועוד דא״כ היאך הביא ר׳ יהודה ראיה מכלי מדין דנ״ט לפגם אסור דהא כלי מדין אפילו קדירה שאינה ב״י לאו לפגם הוא דטעמא משום דברים החריפים הוא ור׳ שמעון נמי דדחי לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י אינו כן דהא כולהו אסר הכתוב מספק דברים חריפים. מכל זה נ״ל סתירת אותו טעם אלא הקושיא שהביאו לדבר זה כלומר כיון דסתם כליהם אינם ב״י מפני מה אמרה תורה כל דבר אשר יבא כו׳, קושיא זו מעיקרא ליתא דהא קמפרש ר׳ שמעון לא אסרה תורה אלא קדירה ב״י כלומר אם בשלו בה בבירור ביומו ובדברים חריפים שכתב הרב ז״ל שאין בהם נראה שהביאו לומר כן מה שאמרו באיסורי של חלתית משום דמחתכי לה בסכינא דארמאי אע״ג דאמר מר נט״ל מותר אגב חורפא דחילתתא מחליא ליה דאלמא כל דבר חריף מתקן טעם הפגם ומחזירו לשבח. ונ״ל שאין הנדון דומה לראיה שלא אמרו אלא בפליטת הבלע הפגום המועט שנתערב בדבר חריף שהוא בעין דאי בליעת החריף שהיא מועטת שיתקן וימתק הפגום הבלוע בכלי לא שאם אין אתה אומר כן אין לדבריהם קץ שאין לך קדירה וקערה שלא נכנסו לתוכה פלפלין או תבלין עם התבשיל ומעתה מה ששנינו וכולן שנשתמש בהן עד שלא לבן מותר מוקמינן כמ״ד נט״ל מותר אמאי מותר והא דרכן להשתמש בהן בדברים החריפים ולאו נ״ט הוא וא״כ באותה ברייתא דקתני אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל מותר היה להם לשנות בהן ואת שדרכן להשתמש בהם ע״י דברים חריפים כמדוכות ומכתשות אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל אסור. ועוד אפשר לומר דדוקא חריפותו של חלתית שממתק הבלע הפגום אבל שאר דברים חריפים לא שמענו היאך אפשר דלא משתמיט בשום דוכתא שיאמרו כן. ועוד שאם כלי מדין אפילו כלים שאין ב״י צריכים הכשר כדי להשתמש בהם אפילו בדברים חריפים דאין מן הדעת שתתיר להם התורה כלי שאין ב״י לדברים יחידים ושיאסור אותה לדברים אחרים ואם היו צריכים הכשר לדברים חריפים עכ״פ צריכים הכשר לכל שאי אפשר שלא יחתכו או יכתשו דברים חריפים שזה דבר מצוי ותמיד עושים כן ולחתיכת חלתית לבדה לא חיישינן שאין מצוי וזה נ״ל יותר ואם היינו מפרשים ההיא דחלתית משום שמנונית שע״ג סכין כיון שהוא מחודד ואינו אלא טיחה בעלמא ושליט ביה אוירא אף היא פגומה כשאין ב״י וההיא דצנון שחתכו בסכין מסתברא דמה״ט הוא ולא מחמת בלע שפולט ע״י חריפותו של צנון דא״כ ס״ל נ״ט בר נ״ט, ואע״פ שרש״י ז״ל פירש בלשון אחר הלשון השני שפירש משום שמנונית סכין נ״ל עיקר גם מה שפירשו בשם התוספות הכלי שבשלו בו יותר מיום אחד נט״ל לעולם ואפילו הוא ב״י גם זה דחוי מעיקרא לפי דעתי דא״כ כלי מדין לר״ש למה אסורים ואפי׳ ב״י וכן מי אמר כלים חדשים שלא בשלו בו אלא היום הא לא אמרו אלא ב״י דהיינו שבשלו בו ב״י וא״א לומר דכל מה שנתבשל בכלי שאין ב״י שיהא התבשיל עצמו פגום אלא שהבלע שנתערב עמו הוא פוגם קצת שלא לאסור בתערובתו אבל הוא עצמו אם נתערב באחרים אינו פוגמו ואין מתירין תערובתו משום נט״ל וזה נ״ל ברור. והשמן והדבש והמרקחת שלהם שאנו לוקחים מהם ואין אנו חוששין לזילופם של כליהם היינו משום דסתם כליהם אינם ב״י ונט״ל בדיעבד מותר. ומה שאמרת בנט״ל מחלוקת גדולה אם מותר לכתחלה אם לאו, נ״ל דבר ברור ופשוט שאסור לכתחלה ומעולם לא עלה על לב שום אדם חכם שיהא מותר לכתחלה וכבר דנתי לפני מורי הרמב״ן ז״ל והבאתי ראיה מדתנן הלוקח כלי תשמיש מן הכותים את שדרכן להשתמש על האור יגעיל וכו׳ וכלי שנשתמש עד שלא לבן עד שלא הגעיל תני חדא מותר ותניא אידך אסור ל״ק הא כמ״ד נט״ל מותר הא כמ״ד נט״ל אסור אלמא אפילו למ״ד נט״ל מותר דוקא נשתמש עד שלא הכשיר הא לכתחלה אסור, והודה לדברי ועוד הוסיף הרב ז״ל ראיה מפינכא דר׳ אמי דאימלח ביה בישרא ותבריה ואם איתא לשהוייה עד למחר ואמאי תבריה. וגם מצאתי תשובה לרב שרירא גאון דגריס שם בע״ז והלכתא נט״ל מותר וה״מ לכתחלה אבל דיעבד אסור ועוד יש ראיות אחרות ודי לנו באלה: