תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן יד

שאלה ראובן בן יעקב נשא אשה והיה לו בית ושדה ונתנם לאשתו הנ״ל בשעת נישואין מתנה גמורה במתנה לחוד בלי שום תנאי ושיור בעולם, ומפני שלא היה ראובן הנזכר יודע בטיב משא ומתן היה יעקב אביו נושא ונותן בשלו גם באותן קרקעות וחורש וזורע השדה ונוטל פירותיהן והיו ראובן ואשתו הנזכרים סמוכין על שלחן יעקב הנזכר, ובתוך כך נפטר ראובן הנזכר לבית עולמו ואלמנתו תובעת הקרקעות הנזכרים מיעקב חמיה וכן תובעת ממנו הפירות שאכל שאפילו לבעלה לא היה בפירות כלום, וכדאמר (ב״ב נ״א:) הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות. הודיענו אם חייב יעקב להחזיר לה הפירות אם לאו, ואם יטעון הוצאתי בהוצאת הקרקעות פירעון המס שלהם כך וכך אם יש מן הדין ליטול מה שהוציא או לאו, וכן אם יטעון כשהייתם על שלחני הוצאתי במאכלכם ובמלבושכם יותר ממה שלקחתי מן הפירות והיא טוענת שאין לה לפרוע כלום ממה שהוציא במאכל ובמלבוש לפי שהבעל היה חייב לזונה ולפרנסה. הדין עם מי:

תשובה לשון השאלה לא נתברר לי אם בדקדוק אם לא. שאם בא בדקדוק ולומר שלא היה ראובן יודע בטיב משא ומתן לא היה מקחו וממכרו כלום במקרקעי וכן מתנתו כדאמרי׳ פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנה:) שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא ילמדנו רבינו תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן מהו שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר ולישלח ליה בתינוק מעשה שהיה כך היה בתינוקת הוה ולישלח ליה תינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד מעשה שהיה כך היה, אלמא דוקא יודע בטיב משא ומתן אבל אם אינו יודע לא, והוא הדין למתנתו מתנה במקרקע. אבל אם אין הלשון בדקדוק אלא שהיה משתדל בפיקוח נכסיו אבל בקי ויודע בטיב משא מתן היה ונתן קרקעותיו לאשתו מתנותיו וממכריו קיימין. ומכל מקום צריך אתה לדעת כי ענייני כתובה ומתנות שאדם נותן לאשתו בשעת נישואין תלויין במנהג ואפילו אינו מנהג מוסכם על ידי בני העיר אלא מנהג שנהגו הדיוטות מעצמן וכל מי שסתם אינו כותב אלא ע״ד מה שנהגו ההדיוטות וכדאמרינן פרק המקבל (בבא מציעא דף ק״ד:) רבי יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה מרימר מגבי שבחא, ולפיכך במקום שנהגו ליתן לאשה קרקעות במתנה לחוד ושתאכל היא פירות אותם קרקעות אוכלת ותובעת מכל מי שנטל ואכל, ואם אינם נוהגים שתאכל היא פירות כל זמן שהבעל קיים אלא שיהיו לה כנכסי מלוג אינה אוכלת ואין רשות בידה לתבוע ממי שאכל בחיי הבעל שהפירות של בעל הן, ועל פי דבר זה ראוי לדון בנדון שלפנינו והוא הדין בגוף המתנה שתלוי במנהג המקום. ומכל מקום אם מנהג המקום שתאכל היא הפירות כדרך שהיא אוכלת מתנה שנתן לה הבעל לאחר הנישואין והיא באה לתבוע מחמיה לאחר מיתת הבעל הדין עמה ואע״פ שחמיה טוען שהוציא במאכלה ובמלבושיה יותר ממה שלקח מן הפירות והיא טוענת שאין לה לפרוע בכך כלום הדין עמה וזו היא ששנינו (כתובות ק״ז:) מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי, ואע״פ שההיא לפי דעתי דוקא באומר לה בפירוש הריני מעלה לך מזונות מחמת שחייב לך בעלך וכענין פורע חובו של חבירו שדמו אותה לו בנדרים (ל״ג:) ובכתובות (ק״ז:) מ״מ מודה שאפילו בזנה האם שאין לו עליה כלום אלא שאפשר לומר שחייב בכענין זה שלא הניח מעותיו על קרן הצבי אלא הבעל חייב לשלם לו דומה ליורד לתוך שדהו של חבירו ונטעה שלא ברשות. מכל מקום לענין תשלומי האשה פשוט הוא שאינה חייבת לו כלום אלא אם כן לותה ממנו בפירוש. מיהו מה שהוציא בהוצאת הקרקעות ובמס שלהם חייבת מפני שזה היה משתדל בנכסים מחמתה, וכענין אפוטרופוס שברשות הוא יורד ומפקח בנכסים ומוציא הוצאות להשביחן ולפרוט המס המוטל עליהם ולענין זה הרי היא אצלו כיתומים שנסמכו אצל בעל הבית: