תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קכו

שאלה ראובן קדש לאה בכלי כגון כוס או בגד ואמר לה הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל, אם היא מקודשת אם לאו. מי אמרינן כיון שאמר לה בטבעת זו וטבעת אין כאן אינה מקודשת, או נימא כיון שהיה מדבר עמה על עסקי קדושיה אע״פ שאמר לה בטבעת זו לא היתה הכוונה אלא לומר המורגל שנהגו לקדש בטבעת, וכיון שהיא אינה מבחנת בין טבעת לכלי גם הוא לא הבחין שאין יודע ושניהם מודים שלשם קדושין נתכוונו הרי זו מקודשת:

תשובה תחלת כל דבר צריך אני להעירך על עניין שאני חושש לפי שלא בא בכתבך מבואר במה קדשה, שאתה כתבת שקדשה בכלי וחושש אני שמא קדשה בחלי שהוא מורגל ביניהם ויש בהם אבנים טובות ומרגליות וכבר ידעת דברי ר״ת ז״ל והסכמתו במה שאמרו דהלכתא שיראי לא צריכי שומא ודוקא שיראי אבל באבנים טובות ומרגליות אינה מקודשת ואפילו אמר לה בכל מה שהוא שוה, ואיני רואה להאריך עמך בזה לדעתי שאינך צריך אלא להערה לבד, וע״כ אנו נזהרים מלקדש בטבעת שיש בה אבן טובה:

ולעיקר הדין ששאלת במי שקדש בכוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו, יש לדון בדבר להקל ולהחמיר כיצד. אם היא לא ידעה בו כגון שפשטה ידה ופניה מכוסות וא״ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו, שורת הדין שקדושי טעות הן ואינה מקודשת ואפי׳ הטעה לשבח, ואין אומרין בכיוצא בזה לא ידעה ולא הבינה דמ״מ הרי הטעה אותה, ואפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו בכל מה שיתן לי, וכאותה ששנינו פרק האיש מקדש (קידושין דף מ״ח:) התקדשי לי בכוס זה (של זהב ונמצא של כסף) של יין ונמצא של דבש וכו׳ אינה מקודשת ר״ש אומר אם הטעה לשבח מקודשת וכו׳ ובכלם אע״פ שאמרה בלבי היה להתקדש אינה מקודשת אבל אם ראתה היא במה מקדשה אע״פ שאמר בטבעת זו מסתברא לי שהיא מקודשת לפי שהרי ידעה היא שאין זה אלא כוס ואפ״ה פשטה ידה וסברה וקבלה לשם קדושין ומנא אמינא לה מדתנן באותו דפרק האיש מקדש בכוס זה של יין ונמצא של דבש ואם איתא דאפי׳ ידעה בזה שהוא של דבש אינה מקודשת מ״ש נמצא של דבש דאיכא תרתי לריעותא חדא שהוא של דבש ועוד שהטעה דא״ל שהוא של יין וסבורה היא שהוא כן כמו שאמר לה ונמצא שהוא של דבש אינה מקודשת לשמעינן אפי׳ א״ל התקדשי לי בכוס של יין והוא של דבש דליכא אלא חדא לריעותא ואפ״ה אינה מקודשת כ״ש בנמצא שאינה מקודשת. אלא שאתה יכול לדחות דדלמא רבותא דר״ש אתא לאשמועינן דאפילו הטעה כל שהטעה לשבח מקודשת אבל לרבנן בין הכי בין הכי אינה מקודשת. ואפילו כן הראשון נ״ל יותר דכל אדם רואה אינו מקפיד כי מן הסתם כל שהוא מקבלו, וקרוב למה שאמרו פ״ק דקדושין (דף ח׳) האומר התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר או דינר של נחשת אינה מקודשת ואמרינן עלה בגמרא האי דינר של נחשת ה״ד אי דידעה ביה סברה וקבלה לא צריכא דיהביה לה בליליא א״נ דאשתכח לה ביני זוזי, ולענין מקח נמי אמרינן קרוב לענין זה דגרסינן פרק בית כור (בבא בתרא דף ק״ו) רב פפא זבן ארעא מההוא גברא א״ל הויא עשרים גריוי משחיה ולא הואי אלא חמיסר אתא לקמיה דאביי א״ל סבירת וקבילת א״ל והתנן פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה ה״מ היכא דלא קים ליה בגוה מר כיון דקים ליה בגוה סביר וקביל א״ל והא עשרין אמר לי דעדיף כעשרים אמר לך. זהו שנראה לי, מ״מ נכון הוא לחזור ולקדש כדי לצאת מכל ספק שמא תפשוט ידה ותקבל קדושין מאחר ויבא ב״ד אחר ויקלקלנה אחר שאין אתנו ראיה מכרחת שהיא מקודשת ודאית: