תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קכה

שאלה המקדש בפסולי עדות דרבנן אם חוששין לקדושין להצריכה גט או לא. וכן המגרש בפסולי עדות דרבנן אם גיטו בטל כמגרש בפסולי עדות דאורייתא ואפילו ריח גט אין בו, וכתבת אלי תשובה אשר מצאתי להרי״ף ז״ל שנשאל ממנו ענין זה לפי שמקצת הגאונים ז״ל שקדמונו כרב אחאי והר״ר ששאל בן חפני והרב בעל הלכות ורב האיי גאון כלם השיבו שאם קדש בפסולי עדות דרבנן הולכים בהם לחומרא וצריכה גט להתירה ולדידיה לא משתרי עד שיחזור ויקדשנה בפני עדים כשרים לגמרי, ורב אחאי ז״ל הוסיף והביא ראיה מההיא דגרסינן (קדושין כ״ד:) לעניין עבד עברי וכולן עבד יוצא בהן לחירות וצריך גט שחרור דברי ר״ש רבי מאיר אומר אין צריך ר׳ אליעזר אומר צריך ר׳ טרפון אומר אין צריך ר׳ עקיבא אומר צריך המכריעים לפני חכמים אומר נראין דברי רבי טרפון בשן ועין שהתורה זיכתה לו ודברי ר״ע בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא, וקי״ל כדברי המכריע, וכתב הרב ז״ל אתחזי לך מהכא דכיון שהצרכנו גט שחרור לעבד במה שהוא מדרש חכמים וכ״ש קדושי אשה דמצרכנא לה גיטא במי שקדש בפסולי עדות דרבנן ע״כ, והשיב הרי״ף ז״ל דאותה דוקיא דדק רב אחאי מנראין דברי רבי עקיבא בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא שאין פשוטו של פסוק אלא דלא יומתו אבות בעון בנים אבל בנים בעון אבות לא משמע מיניה והרי יש מקרא מלא מגיד שזהו פשוטן של דברים כדכתיב (מלכים ב י״ד:ו׳) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה לא יומתו וגו׳ ולא באו פסולן של קרובים אלא ממדרש חכמים וא״כ מ״ש גבי עבד כנעני דקרי ליה מדרש חכמים ומ״ש גבי עדות דקרי ליה ד״ת, אלא דוקיא זו שדק רב אחא לאו דוקיא היא אלא היינו טעמא דלא מצרכינן לעדות קרובים גט משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, ובכמה דוכתין אמרינן ומי איכא מידי דמדאורייתא אסירא ומדרבנן שריא א״א לעלמא ומהדרינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, הלכך ל״ש פסולי דאורייתא ול״ש פסולי דרבנן כגון משחק בקוביא וכיוצא בו כולן פסולין ולא צריכא גט דאפקעינהו רבנן להנהו קדושין ולא צריכה גט ואילו היו פסולין דרבנן צריכים גט לישתמיט חד תנא או חד אמורא ולימרה וכי אפשר מלתא דנפיק מיניה חורבא ואתיא לידי ממזרות ולידי איסור א״א שבקי לה רבנן סתמא עד דאתא רב אחאי ז״ל ומפיק לה מדיוקא עכ״ל הרי״ף ז״ל:

וששאלת להעמידך על דעתי בענין זה, וכן אם המגרש בפסולי עדות דרבנן אם חוששים לגיטו כלל, א״ד אפילו ריח גט אין בו:

תשובה כבר כתבתי ושניתי לך דעתי בענין המגרש בפסולי עדות דרבנן שהגט פסול ולא בטל לפי דעתי, ומדעתי שאף לדברי הרי״ף ז״ל שכתב לענין קדושין אין חוששין לקדושין כלל ואינה צריכה גט לשוק ואפשר שהוא ז״ל מודה בגט שיש לו ריח גט כמו שאכתוב לפנינו, אלא שאני מקדים לכתוב לפניך דעתי אף לעניין קדושין. ואני אומר שהמקדש בפסולי עדות דרבנן נראים הדברים שחוששים לקדושין להצריכה גט כדברי הראשונים ז״ל. ולא מטעם אותה דוקיא שדק הגאון רב אחאי ז״ל אני אומר כן כי כבר כתבתי לך בתשובה הראשונה הפירוש הנכון שיש באותה שמועה שאמרה המכריעים ושלא מחמת שהמדרש אינו כגופי תורה ממש אלא משום דאין מפורש בתורה כשן ועין חששו שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, וכבר הארכתי לך בזה בתשובה הראשונה מה שיספיק לדברי זה, והרבה הועילנו הרי״ף ז״ל שגילה דעתו גם הוא בדבר זה שכל הבא מהמדרש דאורייתא וכל אותם הקרובים השנויים בזה בורר דאורייתא הם, ומקצת דברים אלו שכתב הוא כתבתי לך גם אני באותה תשובה, אלא שהוא דחה אותו דוקיא ולא באר פירוש אותה שמועה וכבר בארתיה לך אני כמו שמקובלת בידנו מפי רבותינו נ״נ, והטענה הנכונה שהיא נראית בעיני לחוש לקדושין שניתנו בפסולי עדות דרבנן לפי שלא פירש כן בשום מקום שאילו היה כן היה להם לפרש כן בהפך מה שכתב הרי״ף ז״ל, לפי שעדות פסולי דרבנן מן הדין עדות הוא ועד שיפרשו לך שאין חוששין להם אף לענין א״א הרי הן בכלל עדים כשרים להחמיר כשל תורה ומי שמתיר עליו הראיה, ואע״פ שאמרו גבי אין טענת אונס בגיטין משום פרוצות ומשום צנועות ובתליוה וקדיש ובההוא דאותבוה אכורסיה כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, אין זה ענין כלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו לך כדין שא״כ אף אנו נאמר שכל, שעשה שלא כהוגן בקדושין לא ניחוש לקדושיו מפני שאמרו שם ביבמות פ׳ ב״ש (יבמות ק״י) בההוא עובדא דנרש דאותבוה אבי כורסיה ואתא איניש אחרינא וחטפה וקדשה ובעלה ורב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוו תמן ולא אצרכוה גיטא מבתרא וקא פריש התם רב אשי טעמא לפי שהוא עשה שלא כהוגן ולפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקדושין מיניה ואמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. הנה דאף מי שעשה שלא כהוגן אמרו רבנן אפקעינהו וא״כ מה ששנינו האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית והלך וקדשה לעצמו מקודשת לשני אלא שנהג בו מנהג רמאות, ונאמר שאינה מקודשת לשני שאין לך שלא כהוגן גדול מזה הרמאות, ואם נפשך לומר שיש לחלק ולא כל העניינים שוים, אף אנו נאמר אע״פ שאמרו במחמת צנועות ופרוצות ובתליוה וקדיש אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה אינו דומה למקדש בפסולי עדות דרבנן, ועוד שהרי שנינו פרק האיש מקדש (דף לו:) המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקדש בדמיהן מקודשת ואמרינן עלה בנדרים פרק השותפין (נדרים דף מ״ז:) דדוקא עבר וקדש הא לכתחלה אסור לקדשה באותם דמים דדלמא חילופין כגידולין דמו, ואם איתא נימא דאפילו דיעבד אינה מקודשת כלל דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכיון דאמור רבנן שלא יקדש אם עבר וקדש אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, וכן כתב בכתב ידו שטר קדושין ואין עליו עדים דאמרו (יבמות דף לא: ע״ש ברש״י ותוס׳) שהיא מקודשת ואינה מקודשת אמאי נימא שאינה מקודשת כלל דאפקעינהו כיון דאמר דיהא צריך לקדש בפני שנים לעולם, וכן אי אפשר לנו לומר שכל מקום שאמרו חכמים גבי ממון לא יעשה ואם עשה אין עשוי ואפקעינהו רבנן לזביניה מיניה וא״נ אפקעינהו רבנן לממוניה מיניה וכדמוכח בהא דאמרן. ועוד שהרי בהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני קי״ל דאם עמד השני אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואע״פ שאסור לו למכור לכתחלה ואם מכר רשע מיקרי ואף מי שמשיאו עצה למכור קראוהו רשע ערום כדאמרי׳ איזהו רשע ערום כל המשיא עצה למכור בנכסים כרשב״ג, וכן במכניס שום לאשתו משלו דאמר אם רצה הבעל למכור לא ימכור ואם עמד ומכר ממכרו קיים לפי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, וכן במוכר עבדו לכותי וכן רבים, וכבר כתבתי לך בכיוצא בזה מתחלה שבו נחלקו פרק האשה רבה (פ״ט) רב חסדא ור׳ נתן בר הושעיא בתורם מן הטמא על הטהור ששנינו במזיד לא עשה ולא כלום וקא מפרש רב חסדא לא עשה ולא כלום כל עיקר דאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה וקסבר ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה ורבי נתן ברבי הושעיא פירש לא עשה ולא כלום לתקן השירים אבל תרומה הוא דקסבר אין ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואקשי רבה לרב חסדא לדידך דאמרת לא עשה ולא כלום כל עיקר ואפילו ההוא גריוא הדר לטבליה ואי אמרת משום דילמא פשע ולא קמפריש אפקוה רבנן לחולין וכי ב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואהדר ליה רב חסדא ואת לא תסברא הכי והתנן מאימתי אדם יורש אשתו קטנה כו׳ והא הכא דמדאורייתא אבוה ירית לה ומדרבנן ירית לה בעל. ופריק התם משום דהפקר ב״ד הפקר שנאמר כל אשר לא יבא לשלשת הימים וכוליה עניינה כדאיתא התם. ותמה על עצמך א״כ רבא גופיה מאי קשה ליה בדרב חסדא התם נמי אפקרוה רבנן לכוליה כרי וה״ל כתורם שאין שלו אלא שלא בכל מקום אנו אומרים כן אלא במקום שאמרו אמרו ובמקום שלא אמרו לא אמרו. ועוד הביא רב חסדא ראיה לדבריו מאותה ששנינו אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים שילם חולין ממאים מהו סומכוס אומר משום רבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין דקאמר ר׳ מאיר דנבעי למהדר לשלומי חולין טהורין. ומאי דוחקיה לפרושי הכי לימא ליה אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן. אלא שבכל מקום אין אנו אומרים אלא היכא דאמור אמור והיכא דלא אמור לא אמור ואנן מנפשין לא אמרינן. ומכל מקום לנדון שלפניך יש סיוע להתיר מדברי הרי״ף ז״ל כי הוא כבר גלה דעתו בפירוש שכל אותם הקרובים ששנינו שם בין קרוב מצד האב ובין קרוב מצד האם אע״פ שאינם מפורשים בכתוב אלא שהביאום ממדרש חכמים פסולים דאורייתא הם וכל המקדש או המגרש בהם אין חוששין לא לקדושיו ולא לגיטיו ואפילו ריח הגט אין בו: ולענין גט נ״ל הדבר יותר פשוט דאפי׳ את״ל בקדושין אין חוששין לקדושיו היינו משום דבכל מי שמקדש אמרו אדעתא דרבנן מקדש והם אמרו שיהיו קדושיו מופקעין אבל בגט מא״ל ומי אמור רבנן בשום מקום כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש אדרבה בוא וראה שבריש פרק קמא דכתובות (דף ב׳:) אמרו דטעמא דמ״ד אין אונס בגיטין היינו משום צנועות ומשום פרוצות ואקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא ומשום צנועות ומשום פרוצות שרינן א״א לעלמא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן כו׳ אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מא״ל ופריק שוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואם איתא דאמרינן כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש כי היכי דאמרינן כל דמקדש כו׳ לימא ליה התם הכי כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש ורבנן אמרו כל שלא בא אע״פ שנאנס יהא גטו גט כאילו התנה הבעל בעצמו כן ואם היה באפשר לומר כן זה היה יותר ראוי וקרוב לומר ועם כל זה תסיר מכאן קושייתו של רבינא שהקשה תינח דקדיש בכספא כו׳ אלא שלא אמרו בגירושין כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש, וכן ג׳ גיטין פסולין מפני מה אמרו אם נשאת הולד כשר נימא כיון שפסלום חכמים כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש וכל שאמרו הם שגיטו פסול בטלוהו ממנו כאילו הגט אין שלו וגירש בגט שאינו שלו וכיוצא בדברים אלו, אלא שהדברים נראין לי בקדושין שהולכין בהן לחומרא וכל שקדש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט להתירה לעלמא ולדידיה צריכה קדושין אחרים וכ״ש לענין גירושין וכמו שאמרנו, ומכל מקום כל המגרש בפסולי עדות דאורייתא אפילו ריח גט אין בו וכל אותן הקרובים במשנת זה בורר דאורייתא הן וכמו שכתבתי. והנך רואה שגם הרי״ף ז״ל סבר כן באותה תשובה. ומדעתי שהן דברים ברורים שאין בהם שום ספק וכן דעת רב האיי גאון ז״ל ודברים מכוונים הרבה. גם בארתי לך פירוש אותו שמועה דיוצא בשן ועין שסמכו עליה שאינה הולכת על שיטתם כלל: