תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קיא

שאלה בפסולי עדות מה בין קרובים ממשפחת האב לקרובים ממשפחת האם, ומי הם הפסולים מן התורה ומי הם הפסולים מד״ס, ובאיזה מקום ארז״ל:

תשובה אין הפרש בין קרוב מצד האב לקרוב מהאם כלל אלא כשם שהקרובים מצד האב פסולין כך הקרובים מהאם פסולין דבר תורה, ואע״פ שקורבת האב מפורשת בתורה דכתיב לא יומתו אבות על בנים וגו׳ וקורבת האם מן המדרש הכל דבר תורה מדגרסינן פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ז:) לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות אשכחן קרובי האב קרובי האם מנ״ל אמר קרא אבות אבות אם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם אשכחן לחוב לזכות מנ״ל ת״ל יומתו יומתו תרי זימני אא״ע לחובה תנהו ענין לזכות, מכאן אתה למד כל הקורבות דאורייתא שאם אין אתה אומר כן אף אנו נאמר שאפילו קרובי האב אין פסולים מד״ת אלא לחובה אבל לזכות לא שלא נאמר פסול זה בתורה אלא מן המדרש, ועוד שאם אתה אומר כן אף מהאב לא נפסלו דבר תורה אלא אבות לבנים ובנים לאבות אבל בנים להדדי ושאר קרובים לא שכולם לא למדנום אלא מן המדרש וכדאיתא פ׳ זה בורר (שם), ולא עוד אלא שאם באנו למדה זו לומר שכל מה שאין מפורש בכתוב עד שנצטרך למדרש אין פסול ד״ת א״כ אפילו אבות לבנים ובנים לאבות כשרים לעדות ד״ת, ולא נמצא פסול קורבה לעדות ד״ת כלל והכל מד״ס, ותדע דמשמעות הכתוב שאמר לא יומתו אבות על בנים היינו שלא יומת האב בחטא הבן ולא הבן בחטא האב ומקרא מלא דבר הכתוב (מלכים ב י״ד:ו׳) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה וגו׳ לא יומתו אבות על בנים וגו׳, אלמא מה שכתוב לא יומתו אבות על בנים בעון בנים קאמר ובנים לא יומתו בעון אבות אלא שפסולי עדות למדנום מן המדרש וכדאמר התם אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נאמר איש בחטאו יומתו אלא לא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות. ועוד שאין הכתוב הזה אלא בעדי נפשות ודיני ממונות לא באו כל עיקר אלא מן המדרש וכדגרסינן התם אשכחן דיני נפשות דיני ממונות מנין אמר קרא משפט אחד יהיה לכם וכל מה שבא באחת מי״ג מדות שהתורה נדרשת בהן ד״ת הוא כאילו מפורש בקרא. והארכתי לך בדבר זה מפנו שקצת מגדולי הגאונים נתחבטו בדבר זה, ומהם שהורה שקרוב מהאם וכל הבאים מהמדרש שאינם אלא מד״ס ומי שקדש אשה בפניהם מקודשת אלא שלכתחלה לא שרינן ליה לדידיה עד שיחזור ויקדשנה קדושין בפני עדים כשרים ולעלמא לא שרינן לה אלא בגט, וסמכו בזה על מה שאמר בקדושין (דף כ״ד:) נראים דברי חכמים בשן ועין כלומר דברי חכמים שאמרו עבד היוצא בראשי איברים אין צריך גט שחרור שהתורה זכת לו נראים דבריהם ביוצא בשן ועין הואיל וכתיבי בהדיא באורייתא ודברי רבי עקיבא דאמר כלן צריכין גט שחרור נראים בשאר איברים הואיל ומדרש חכמים הוא. וכבר עמד רב האיי גאון ז״ל על דבריהם וראה אותה ונתן טעם לאותה של ראשי איברים שבמסכת קדושין. ועוד לנו בו טעם אחר טוב ממנו אלא שאין זה מקום אריכות ואי אפשר להעמידך על עיקר דבר זה בלתי אריכות ולכוין בו מצד מקומות אחרים שבגמרא, מ״מ כך הסכים הגאון רב האיי ז״ל וכדבריו עיקר. וכמדומה לי מתוך שאלתך שהגיעו אליכם אותם דברים ותשובת הגאון:

ומה שאמרת כמה הם הפסולין. דע שהפסולין אין להם מספר ידוע שפסול לעדות תלוי בכמה ענינים ויש לדון בה מצד הדמיון או מצד ק״ו שהרי פסלו אוכל בשוק ואין זה מצד שבא בו האיסור בתורה או בד״ס או המקבל צדקה מעכו״ם בפרהסיא, והטעם לאלו שהאוכל בשוק מזלזל עצמו הרבה למלא בטנו ומי שעושה כן ניכר מתוך מעשיו שאין חושש לדבר ושמא ג״כ לא יחוש לזלזל בעדותו, והמקבל צדקה מעכו״ם ג״כ כפין ואכיל כפין ומסהיד, ואף הגאון ז״ל כך נשאל וכך השיב. והפסולים ששנו במשנתנו כגון המלוה ברבית אפי׳ ברבית דרבנן ומשחק בקוביא ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכן גזלן צריכין הכרזה בב״ד ואינן פסולין עד שיכריזו עליהם וכדאיתא פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:). ולענין מה שאמרת אין הפסול מדאורייתא כבר כתבתי שכל הקרובים שבאו ממדרש הכתוב כאותם המנויים פרק זה בורר שהם אב לבנים כלומר לבנו לבן אחיו ובנים לאבות כלומר הבן לאב ולאחי אביו כ״ש האבות להדדי וכן הבנים כלומר בני אחים להעיד זה על זה או להצטרף זה עם זה להעיד על אחרים דין כלם דאורייתא הם ואין בכל אלו יתר משני בשני והן ששנויין במשנה אלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו וחמיו וגיסו הן ובניהן וחתניהן וחורגו לבדו, ופלוגתא היא בב״ב (דף קכ״ח) אי שלישי אראשון פסול או לא וקי״ל כמאן דמכשר, ואשה כבעלה כדגרסינן התם (סנהד׳ כ״ח:) אמר רב הונא מניין שאשה כבעלה שנאמר דודתך היא אשת דודו היא מכאן שאשה כבעלה ואשת חורגו אע״ג דקתני חורגו לבדו אף אשתו נמי כמוהו מה״ט וכדאיתא התם ומיהו חד בעל כאשתו אמרינן משום דמקרבי בחד קדושין אבל תרי בעל כאשתו לא אמרינן כיון דלא מקרבי מחמתו כלל אלא בתרי קדושין זולתי בבעלי אם ובתה ובעלי ב׳ אחיות ואע״ג דלא מקרבי אלא בתרי קדושין פסולים זה לזה, והיינו דאמר רבי יוסי גיסו לבד לומר שאין לו חתנים שחתן גיסו ואפי׳ מאחות אשתו כשר לו לבדו משום דליכא חד מינייהו דמקרבי מחמת עצמו אלא מחמת קדושין, ובבעלי אם ובתה ובבעלי ב׳ אחיות אמרינן תרי בעל כאשתו ופסולין אהדדי שהרי אין מעיד לאשת חורגו דאמרינן אשה כבעלה אע״ג דהוו תרי בעל כאשתו, וכן נמי בעל חורגתו פסול לו ואמרינן בעל כאשתו ואיכא מרבוותא דיהבי טעמא משום דאשה כבעלה מדודתך ילפינן לה ודכוותה ילפינן מינה מה היא ערוה דחשבינן לה כמותו אף כל שבנקבה ערוה עשו בעלה כמוה ובזכר עשו אשתו כמוהו והיינו דפסול באשת חורגו ובבעל חורגתו, וע״כ אמר אשה כבעלה ובעל כאשתו דבעל האם אסור בבתה דהיינו חורגהו דבת אשתו אסורה לו וכיון שהיא ערוה לו אף בעלה כמוה, וגיסו נמי דהיינו בעל אחות אשתו כיון דקאי במקום ערוה דאחות אשתו אסורה לו אף בעלה כמוה. והפסולים ד״ת שלא מחמת קורבה הם כל בעלי עבירה דאורייתא ושחייבים עליה מלקות וכדאמר פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ו:) אמר רב נחמן חשוד על עריות כשר לעדות א״ל רב ששת ארבעים בכתפיה וכשר, והרי״ף ז״ל נראה שפסק כרב ששת וכן מצאנו לו בתשובה, ואע״ג דפריק רב נחמן יצרו תקפו לא סמכינן עליה, וקצת ראיה יש מדאמר פ״ק דסנהדרין (דף ט׳) אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, אלמא כולהו אמרינן דרשע הוא ופסול ולא אמר יצרו תקפו אלא דרבא הכשירו לזה משום דאין אדם משים עצמו רשע, ויש מי שפסק כרב נחמן מדשקל וטרי התם פרק זה בורר בדרב נחמן דאמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה דפסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לא. וההיא דפלוני רבעו לאונסו ל״ק דבזכור לא שייך למימר ביה יצרו תקפו שאין היצר תוקפו בזה, והראשון נראה עיקר, ולא קי״ל נמי כרבה דאמר רשע דחמס בעינן, ואפילו אוכל נבלות להכעיס פסול לעדות, וגזלו פסול לעדות ד״ת אבל חמסן דיהיב כוליה דמיה אינו פסול ד״ת, תדע דעל מה ששנו (שם כ״ה:) הוסיפו עליהן הגזלנים והחמסנים הקשה בגמרא גזלן דאורייתא הוא ואוקים בגזלת חש״ו ואילו בחמסנים לא הקשה חמסנים דאורייתא הוא משום דכיון דיהיב דמי לאו רשע הוא ליפסל עליו לעדות, והוא שנותן דמים שלמים כדמי מה שהוא נוטל שאפילו משום לא תחמוד אינו חושב לעבור, כדאמרינן ריש ב״מ (דף ה׳:) והא קעבר משום לא תחמוד ופריק לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו:

ומה ששאלת באיזה מקום דברי רבא בתלמוד, דע שעיקר מדברים אלו בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ה) ועוד שם פ״ק (דף ט׳:) אמר רב יוסף פלוני רבעו לאונסו הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע, וכענין זה ביבמות פ׳ כיצד (דף כ״ה) גבי הרגתיו הרגנוהו לא ישא אשתו, ועוד דברו בפסולין במסכת ר״ה (כ״ב) בעדות החדש ועוד בב״ב (מ״ג) בהשותפין מעידים זה על זה ובאומר תנו מנה לבני עירי וכן באומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין אותה בדייני אותה העיר ואין מביאים ראיה מאנשי אותה העיר, ותניא בני העיר שנגנב מהם ס״ת אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאותה העיר ומקשה ולסלקו תרי מינייהו ולדיינו ופריק שאני ס״ת דלשמיעה קאי ותנו מנה לבני עירי נמי לס״ת קאמר וכן נמי לעניי עירי לס״ת וקרי ליה עניים דהכל עניים לס״ת, ועוד שם במכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה מכר לו טלית מעיד עליה, ועוד שם טובא במוכר שדה לחבירו שלא באחריות ובערב ובקבלן אם מעיד ללוה ואריס, ובפרק מי שמת (דף קכ״ח) היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פתוח ונסתמא שפוי ונשתטה פסול וכו׳. ועוד שם שלח ליה ר׳ אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר רב אמר אף מראשון מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כוותיה, ובכתובות (דף י״ח:) בעדים שאמרו כתב ידנו הוא זה ומה שנאמר עליה ועוד שם באותו פרק, ועוד רבו המקומות שדברו בתלמוד בפסולי עדות מי נאמן ואין נאמן, ודי לך במה שכתבתי ובמה שרמזתי: