תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן קיב

שאלה פרש לי מה שנמצא בהלכות הרי״ף ז״ל פרק דיני ממונות במשנה היו מכניסים את השני וכו׳ וכו׳ עד מניין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים, הגע עצמך שאם הוזם אחד מהם אינו נהרג עד שיוזם חבירו ואם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו וכו׳, ומצינו בגמרא דאלו הם הקרובים (סנהדרין כ״ח) ובנים לעלמא מנ״ל אמר רמי בר חמא סברא הוא כדתניא אין העדים נעשים זוממים עד שיוזמו שניהם דאי ס״ד בנים לעלמא כשרים נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו אמר ליה רבא וליטעמיך הא דתנן ג׳ אחים ואחד מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדיות והם עדות אחת להזמה נמצא עד זומם משלם ממון בעדות אחיו אלא הזמה מעלמא אתי. ונ״ל לפי ענ״ד דטעמא בגמרא דבני מערבא הוא ניהו טעמא דרמי בר חמא, והנה סתר טעמא רבא (בב״ח) ממתני׳ דתנן ג׳ אחים וכו׳ וא״כ האי גמרא דילן לית ליה דצריכין שיהיו העדים אינן קרובין צדיינים ואני רוצה שתפרש ענין הדבר באר היטב ומה בין גמרא דילן לגמרא דידהו, וזה הירושלמי שיש בענין זה תפרשהו לי בחסדך פירוש יפה, ומפני שהוא קצר לא הבנתי כל עניניו לפי קוצר שכלי, ועוד מה בין ואין מעידין זה את זה ובין ולא זה על זה:

תשובה גירסא זו של הירושלמי משובשת היא וגם במקצת ספרים היא בירושלמי שלנו בסנהדרין (פ״ג) ובשבועות פרק שבועת העדות אבל בהלכות הרי״ף ז״ל שבידנו גירסא נכונה ממנה וכן מקצת מקום בירושלמי בספרים שלנו וכך היא הגיר׳ מניין שלא יהו העדים קרובים זה לזה הגע עצמך שהוזם אחד מהם כלום נהרג עד שיוזם חבירו אם אתה אומר כן לא נמצא נהרג מפיו ומניין שלא יהיו העדים קרובים לדיינים הגע עצמך שהוזמו לא מפיהם הם נהרגים ומניין שלא יהיו הדיינים קרובים זה לזה אמרה תורה הרוג ע״פ עדים הרוג ע״פ דיינים מה עדים אינם קרובים זה לזה אף דיינים לא יהיו קרובים זה לזה, וזו היא הגירסא וכך היא בהלכות הרי״ף שבידנו, ודע כי מה שאמרו בירושלמי טעמא שלא יהיו העדים קרובים לדיינים שאם הוזמו מפיהם אין נהרגין אין רבא חולק בזה ואין לומר בזה הזמה מעלמא קאתי לה, דע״כ אם הוזם ראובן העד בב״ד של שמעון אחיו בודאי נהרג הוא ע״פ שמעון ולא נחלק רבא אלא בעדים הקרובים זה לזה שזה מעיד בפ״ע וזה מעיד בפ״ע ואין זה מחייב ממש בעדותו את זה אלא שכל אחד מהם מתחייב ממילא כשהשני מתחייב, אלא שהיה רמי בר חמא סבור שכיון שאין זה מתחייב עד שיוזם חבירו והרי הוא מתחייב ע״י הזמת אחיו שהוזם ג״כ הרי הוא כאילו אחיו הוא מחייבו בעדותו ממש וכדעת הירושלמי נמי שאמרת, וע״כ הקשה לו רבא ממתניתין דפ׳ ח״ה (דף נ״ז), ומכל מקום לענין דינא לא נפיק מידי בין רמי בר חמא לרבא דבין למר בין למר העדים צריכין שלא יהיו קרובים זה לזה אלא לרמי בר חמא מפרש טעמא משום הזמה ורבא נפיק ליה מדכתב רחמנא בנים לא יומתו על אבות ולא בן על אבות א״נ הן על אבות, וכן נמי לכ״ע לא יהיו הדיינים קרובים לעדים שאם הוזמו בפני ב״ד ע״פ דינם ממש הן נהרגים שהרי הם מחייבים אותם בב״ד על מה שזממו לעשות. וא״ת לדברי הירושלמי מדברי רמי בר חמא נאמר טעמא שלא יהיו העדים קרובים לדיינים משום הזמה תינח עדות ע״פ אבל עדים שבשטר אמאי לא דהא לא שייכא הזמה בשטר לפי שאני אומר שמא אחרוהו וכתבוהו וכ״ש אם חתמו בשטר והלכו להם למדה״י או שמתו שאי אפשר להזימם שאין מזימין העדים אלא בפניהם, י״ל דאף בשטר שייכא הזמה אם אמר בע״פ ששטר זה בזמנו כתבנו וחתמנו וכיון דשייכא ביה הזמה ואז אי אפשר לדון ע״י קרובים אף לאחר שמתו או שהלכו למדה״י אין הקרובים דנין בו:

ויש מגדולי המורים שכתבו בחבוריהם דמהא דירושלמי שמעינן שאם עדי קיום ודייני קיום קרובים זה לזה בחתימה אחת ולא העדים לדיינים דהא שייכא הזמה בעדי קיום אם אמר ביום פלוני חתמו בפנינו והוזמו נמצאו אלו משלמין ע״י אלו, ולי נראה להלכה ולא למעשה דעדי קיום הקרובים ללוה ולמלוה כשרים דכיון דקיום שטרות דרבנן דאילו מדאורייתא לא בעינן כדאיתא פ״ק דגיטין (דף ג׳) דעדים החתומים׳ על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב״ד הלכך לא החמירו בו כ״כ לפסול בו עדים קרובים לדיינים, ותדע לך דגדולה מזו אמרו דאפילו עד המעיד לקיום הכשירו להיות דיין וכ״ש שראוי להכשיר בו עד הקרוב לדיין כדאיתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ״א:) שלשה שישבו לקיים השטר שנים מכירים חתימת ידי העדים ואחד אינו מכיר עד שלא חתמו מעידין בפניו וחותם ואמר ש״מ תלת ש״מ עד נעשה דיין וש״מ דיינים המכירים חתימת עדים אין צריך להעיד בפניהם וש״מ צריך להעיד בפני כל אחד ואחד, אלמא הוא עד והוא דיין בבת אחת שאם נפשך לומר שלא הכשירו אלא להעיד בפני השלישי ובאותה שעה עד היה ולא דיין אבל לאחר מכאן נעשה דיין ובשעה שנעשה דיין אינו נעשה עד שהוא אין צריך לעדותו ומדי ראיתו הוא חותם שלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומה שהוצרכנו כאן להכשיר בקיום שטרות דרבנן היינו עד שהעיד בב״ד בקיומו של שטר שיהא כשר לאחר מכאן להיות דיין משא״כ בשל תורה, לא היא דאם איתא מצינו קיום שטרות בחד שהרי בשעה שהם מעידין בפני השלישי הם אינם מצטרפין עמו והוא לבדו נשאר דיין ואין היחיד נעשה בית דין אלא ודאי הם מעידים ומצטרפין עמו בשעת עדותם והן עדים ודיינים בבת אחת, והוא מה שהקשה פ׳ האשה (שם) מראוהו ב״ד והם שלשה לומר שאף למחר הם יעידו בפני עצמם שראו החדש והם יאמרו מקודש מקודש וכיון שכן אם העד הוא הדיין יכשר כשהעד קרוב לדיינים. וא״ת לעולם הם אינם נעשים עדים ודיינים בבת אחת שהם אינם יכולים לשמוע עדות מפי עצמם אלא הב״ע כשאותו יחיד הוא מומחה ויכול לדון יחידי וראוי לקבל עדות ביחיד דא״כ הוא לבדו שקבל העדות והוא לבדו הוא הב״ד, וא״כ היאך מצטרפין אלו השנים עמו וכותבין במותב תלתא כחדא הוינא והלא לא היה אלא יחד, ועוד למה להם להצטרף עמו ואפי׳ משחתמו יעידו בפניו והוא לבדו חותם, ואפילו את״ל כיון דעל דעת שלשה ירדו לדין מתחלה אין היחיד יושב להיות ב״ד לבדו כעניין שאמרו פ״ק דסנהד׳ (דף ה׳:) אליבא דשמואל דאמר שנים שדנו דיניהם דין ואקשינן עלה מדתנן אפי׳ שנים מזכים ושנים מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים ואם איתא להוו כשנים שדנו ופרקינן התם דאדעתא דשלשה נחות מעיקרא וה״נ דכוותה ומ״מ הגדת השנים בפניו הויא הגדה כיון שהוא מומחה וראוי להיות בית דין בעלמא. א״כ אפי׳ משחתמו יעידו בפניו ויחתום שהרי מ״מ הגדתם הגדה וקיומם קיום אפי׳ לא היו השנים עמו, ואע״פ שישבו על דעת שלשה מ״מ ממילא נתקיים כיון שנתקיים בפני מומחה. אלא מה יש לך לומר כיון שעל דעת ב״ד של שלשה ישבו מתחלה אין דיניהם דין עד שיהיו שלשתן ראויין להצטרף ה״נ ל״ש ועוד דסתם ב״ד של שלשה בדיני ממונות אינם מומחים אלא הדיוטות וכיון דאמרו סתם שלשה שישבו לקיים השטר סתמא דמלתא בהדיוטות היא ואילו היה צריך היחיד הזה להיות מומחה כיון דבעלמא אין צריך להיות מומחה לא היה להם לומר סתם ואחד אין מכיר עדיין מעידים בפניו. ועוד במתקיף ליה רב אשי ואמר דלמא שאני הכא דקא מקיימא הגדה בחד עדיפא מינה ה״ל לאקשויי דלמא שאני הכא דקא מקיימא בב״ד שלם דיחיד מומחה ב״ד שלם הוא, ועוד דאם איתא מאי קא מקשה רב ספרא מראוהו שלשה וכו׳ ואמאי ליתבו בדוכתייהו ולקדשוה שאני הכא דהגדתם הגדה בפני היחיד המומחה משא״כ בקדוש החדש שאי אפשר ביחיד מומחה אלא בשלשה ומומחין כדאיתא ריש פרק ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ״ה:) ואין לך מומחה בישראל יותר ממשה ואמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך. וא״ת דלא אותיב רב ספרא אלא אדיינים המכירים חתימת ידי עדים אין צריכים להעיד בפניהם ולומר דאף כאן בעדות החדש יעמדו במקומן למחר ויאמרו מקודש, לא היא דהא אוקימנא בדוכתא בשראוהו בלילה ואין ראייתם של לילה ראיה לקדש עליה למחר דה״ל כקבלת עדות ואין מקבלין עדות בלילה. ועוד בהדיא גרסינן בירושלמי ואמאי וליתיב חד וליקום חד וליתיב חד וליקום חד דאלמא להעיד אחד במקום השנים קשי ליה, ועוד דאמרינן פ״ק דגיטין (דף ה׳:) בפני כמה נותנו לה ר׳ יוחנן ור׳ חנינא חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה ואתי לאוקומי פלוגתייהו בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין והתם דבפני כל שנים קאמר ואפי׳ אינם מומחים דאילו במומחין אפילו בחד לכ״ע ואפ״ה קאמר לעד המעיד בפני שנים ואומר בפני נכתב ובפני נחתם נעשה דיין דאלמא בשעת עדותם הוא לעצמו נעשה דיין שהרי הוא צריך להעיד בפני ב״ד הלכך לא אפשר לאוקומה להא דהכא כשאותו יחיד מומחה דוקא, וגם אי אפשר להעמידה כשהושיבו מחבריהם אצל היחיד וא״כ מה לאלו להצטרף עמהם דהכא דינא ותקנתא קאמר כלומר אם אין שם אלא שלשה הראויין לדין ואין שם עדים אלא השנים מהן כיצד הן עושין, וכן ההיא דגיטין נמי הויא תיובתא, וכן ההיא דקדוש החדש ליקום חד וליתיב חד כלומר אלו השלשה שראוהו בלילה ואע״פ שאי אפשר לומר בכי הא לא תהא שמיעה גדולה מראיה כיון שראוהו בשעה שאינה ראויה לדין ולמחר אם מקדשין הן החדש ע״פ עצמן צריכין הן להגדה ולהעיד ממש ע״פ שראוהו אם כן מה להם להושיב מחביריהם אצל היחיד ליתבו אינהו בדוכתייהו ויעמוד האחד ויעיד שראה החדש וישב ואח״כ יקום השני ויעיד כן, אלמא אפי׳ להעיד בפני חבריו השנים קאמר והוא מצטרף עמהם ושומע עדותו מפי עצמו ומכל מקום מהא שמעינן דדייני קיום ועדי קיום כשרים אפילו שהם קרובים אלו לאלו כיון שהכשירו בו עד המעיד להיות דיין. ואל תתמה אם הכשירו בקיום עד קרוב לדיינים ולא הכשירו עדי קיום קרובים זה לזה ולא לדיינים קרובים זה לזה כדאמר נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד כדאמר שלהי חז״ה (דף נ״ז) בגמ׳ שלשה אחים דה״ט משום דקיום שטרות דרבנן דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה הלכך כל שאין פסול קורבא אלא משום דאם הוזמו על ידי קרובים הם משלמים דהיינו פסולין של עדים הקרובים לדיינים, הכא בקיום שטרות לא חששו משום.דאין הזמה מצויה בעדי קיום אלא בדרך רחוקה שיעידו ויאמר בפני חתם ביום פלוני, ועוד שניחוש שמא ימצא זומם, לכולי האי לא חשו לפסול כיון שעדים אלו כשרים לעלמא ודיינים אלו כשרים לעלמא, אבל כשהעדים קרובים זה לזה או שהדיינים קרובים זה לזה כיון שהצריכו חכמים קיום בעדים ובפני דיינים הלכך בקרובים לא אפשר דבעלמא אינם לעולם כשנים אלא כחד, וכיון שהדיינים קרובים זה לזה אינם אלא כחד ולפיכך לא אפשר, וממנה יש לדון להכשיר אפילו עד החתום בשטר להיות דיין למסקנא מהא דאסיקנא בכתובות (דף כ״א) דעד ודיין אין מצטרפין אליבא דרבא ואף לדברי רמי בר חמא דאמר עד ודיין מצטרפים אפשר לדון ולהכשיר אבל כשעדי קיום או דייני קיום קרובים בין למלוה בין ללוה נראין הדברים שפסולים משום דנפיק ממונא אפומא דקרוב, אלא שיש לעיין מדתני רבי חייא אין העדים חותמים על השטר אא״כ קראוהו והדיינים חותמים על השטר אע״פ שלא קראוהו כדאיתא פרק שני דייני גזרות (דף ק״ט) ואם איתא דעדי קיום צריכים שלא יהיו קרובים למלוה וללוה ניחוש דלמא אותם עדים קרובים למלוה או ללוה ונפיק ממונא אפומא דקרובים. וא״ת שצריכים הדיינים להזכיר שם העדים דהכי משמע דהאי לישנא דאשרתא מדאמר בהאשה שנתארמלה (דף כ״א) ההיא אשרתא דנפק מבי מר שמואל וכתיב בה מדאתא רב ענן בר חייא ואסהיד אחתימת ידיה וחד דעמיה ומנו רב חנן בר רבה ומדאתא רב חנן בר רבה ואסהיד אחתימת ידיה וחד דעמיה ומנו רב ענן בר חייא אלמא הכי הוא דינא למכתב באשרתא דדייני וכיון שכן אם איתא דקרובים ליכא למיחש דאתי לוה ומערער, לא היא דאפילו את״ל דכתבינן הכי זמנין דלקוחות לא בקיאי בקרוב מאן נינהו קרוב ללוה ולמלוה דכ״ע לא בקיאי בהו והיכי מתקני רבנן מלתא דאתי לידי פסידא דלקוחות, ועוד דהא לא כתבי הכי אלא בכל מקום כותבין מדאתו סהדי ואסהידו קדמנא ולא משוינן כ״ע טועים וכי הא מקשי בכמה דוכתי בתלמוד והא לא כתבינן הכי גבי שובר והא מעשים בכל יום דמנהגא דצבורא תורה היא עד שאמרו בירושלמי כל מקום שההלכה רופפת בידך ואינך יודע מה טיבה ראה מה צבור נוהג ונהוג, ואע״פ שהקשה גבי שובר פרק גט פשוט (בבא בתרא דף קע״ב) גבי שט״ח מאוחרים כשרים והא לא כתיב הכי ופריק רבנן תקוני תקון ואי לא כתיב הכי איהו דאפסיד אנפשיה, לא דמיא דהתם הוא דלוה הוא דקא חזי ליה לתבריה ואיהו לא חש למאי דתקון רבנן איהו דאפסיד אנפשיה אבל הכא אנן הוא דכתבינן הכי לא חיישינן, וההיא אשרתא דנפקא מבי מר שמואל דהוה כתיב בה בהדיא מדאתא רב ענן ורב חנן לאו משום דלישנא דאשרתא הכי דוקא אלא איכא למימר דהתם משום דחדוש הוא דאתו לאורויי או לאשמועינן דהלכה כרבי אפילו מחביריו בזה אומר זה כתב ידי שצריך לצרף אחר עמו כדבעי התם למידק מינה דההיא, א״נ דאתא לאשמועינן דאע״ג דקי״ל כרבנן אפ״ה בשטרא דיתמי צריך למיחש לב״ד טועין ולמעבד כרבי וכדחזינן התם ולעולם אינם צריכים לאדכורי עדי קיום בלישנא דאשרתא אלא כותבין סתם כדכתיבנא האידנא וכיון שכן ניחוש דלמא אתי לקיומי בקרובים. וא״ת א״כ אף המלוה בעצמו כשר לקיום בשטרו דאי לא ניחוש שמא הוא בעצמו יעשה עד לקיימו ולאו אדעתייהו דדייני קיום כיון שאין קורים אותו, לא היא שאם יביאנו הוא בעצמו לב״ד בכי האי ודאי חוששין ואין מקבלין לעדות זו מי שיוציאנו בפני ב״ד דחוששין לרואים, וא״ת ניחוש שמא ימסרנו ליד אחר להוציאו בפני ב״ד כדי שיעיד זה, לא היא שאין אדם מצוי לחטוא בשביל חבירו כדאמר בירושלמי ביבמות (ספ״ב) שאין שנים מצויין לחטוא בשביל אחד:

ועוד תדע לך דגרסינן פ״ק דגיטין (ה׳:) בפני כמה נותנו לה רבי יוחנן ורבי חנינא חד אמר בפני שנים עדים וחד אמר בפני שלשה, ואוקימנא פלוגתייהו דכ״ע שליח נעשה עד ועד נעשה דיין אלא מר סבר כיון דאשה כשרה להביא גיטה זימנין דמתיא ליה איהי וסמכינן עלה ואידך מידע ידעי דלא סמכי עלה. ואם איתא אמאי מוקי פלוגתייהו בחשש אשה שהביאה גיטה דלא שכיחא כדאיתא לעיל בההיא שמעתא לוקמה משום חשש קרוב דשכיחא ולומר זמנין דמייתי ליה קרוב וזה חשש יותר קרוב ומצוי, אלא שדייני קיום ועדי קיום כשרים אע״פ שהם קרובים לבעל ולאשה ואע״ג דנפיק ממונא אפומייהו דעל ידי גיטה היא גובה כתובתה, ודחוק הוא לומר כההיא דתני רבי חייא דאע״פ שאין צריכין לקרותו ולראות ענינו של שטר מכל מקום צריכין הם לראות מי המתחייב ולמי הוא מתחייב משום חשש זה דסתם קתני אע״פ שלא קראוהו אבל ההיא דגיטין אפשר לדחוק דה״ה לקרוב אלא דניחא ליה למנקט חשש אשה שהביאה גיטה משום דקתני לה במתניתין והוא הדין לשאר קרוב ומאן דלא חש באשה בקרוב נמי לא חייש דאינהו נמי מידע ידעי. הנה הרחבתי לך באר היטב:

ומה ששאלת מה בין אין מעידין זה את זה למעידין זה על זה. דע שזו תוספתא בסנהדרין שתחלתו זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה, והרי״ף שכתב בהלכות כמדומה שאין הגירסות שבהלכות שוות לפי מה שיראה מתוך כתבך, גם בהלכות הרב שבידינו לא מצאתי הגירסא כגירסת התוספתא שבידינו, וגירסת התוספתא כך היא אין דנין לא זה את זה ולא זה עם זה ולא זה על זה ולא זה בפני זה. ונ״ל שיש שבוש בסדור רישא דתוספתא וכך ראוי להיות הסדור, אין דנין לא זה את זה לזכות ולא זה על זה לחובה מפני שאמרינן בגמ׳ אשכחן לחובה לזכות מניין אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אא״ע לחובה תנהו ענין לזכות, א״נ אין דנין זה את זה בדיני נפשות ולא זה על זה בדיני ממונות, ואחר כך אומר ולא זה עם זה כדי שלא יהיו קרובים דיינין זה לזה, ולא זה בפני זה שלא ידין הדיין על פי עדות קרוב לפי שאם אדם הוא נהרג על ידו הרי הוא כאילו דן אותו בנפשו, ואחר כך סדר גם בעדות בסדר הזה שלא יעיד זה את זה ולא זה על זה כלומר בין לזכות בין לחובה או בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות כמו שאמרתי ולא זה עם זה שלא יהיו העדים קרובים זה לזה מפני שהם כאחד כמו שאמרו רז״ל פרק חז״ה (דף כ״ז). ונ״ל מדכתב רחמנא בנים כדאמר רבא בגמ׳ פרק זה בורר (סנהדרין דף כ״ח) או מטעם הזמה כדעת הירושלמי וכדעת רמי בר חמא, ולא זה בפני זה כלומר שלא יעידו בפני ב״ד קרובים. ואע״פ שכבר יצא לנו מן הרישא אפילו כן לא נמנע מלהחזירו פעם אחרת מפני שרצה לסדר כל הענינים בעדים כמו שסדרו בדיינים. זהו מה שנ״ל בפירוש התוספתא לפי הגירסא הכתובה בתוספתא שבידינו: