תשובות הרשב"א מיוחס להרמב"ן י

שאלה ראובן נשא אשה וכתב שטר שיור ליורשיה אם לא ישאר ממנה ולד של קיימא כמנהג המקום ועכשיו מתה האשה ונשאר ממנה ולד ומת בתוך שלשים יום ויורשי האשה תובעין ממנו השיור שכל שמת תוך שלשים יום הרי זה נפל וראובן טוען שהולד הזה של קיימא הוה והוה קים ליה בגויה שכלו לו חדשיו ומי שטוען שהולד אינו של קיימא ה״ל מוציא ועליו להביא ראיה. והר״פ ז״ל כתב בספר תורת האדם דלא מצי למימר הכי אלא כשבעל ופירש אבל לפטור עצמו מן השיור אינו נאמן. תודיעני אמיתת הדין עם מי:

תשובה נראה לי מעיקר הדין שהדין עם ראובן הנתבע, ולא מהאי טעמא דקאמר דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו דאין זה נאמן לפטור עצמו אלא משום דכל ששהה שלשים יום אין ודאי נפל ואפילו לרשב״ג דהא לא קאמר כל שלא שהה שלשים יום באדם הרי זה נפל אלא הכי קאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי וכדאמר פרק החולץ (יבמות דף לו:) במת תוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה לכהן ואפילו חליצה לא בעי כי היכי דלא תיפוק מתותי בעלה וכדכתב הרי״ף, וכל שכן שאף אנו נאמר בלאפוקי ממונא ואילו היה התנאי כל שישאר ממנה ולד של קיימא לא יחזיר כלום ליורשיה היה על הבעל להביא ראיה לפי שלא זכה באותו שטר אלא אם כן ישאר ממנה ולד של קיימא ועליו להביא ראיה אבל כאן הבעל זכה בכל ממון הנדוניא אלא שהתנה שאם לא ישאר לו ממנה ולד של קיימא שיחזיר אם כן כל מה שאומר שאין ולד של קיימא עליו להביא ראיה דאע״ג דמת תוך שלשים יום ספיקא הוי כדאמרן ואפילו מת מעצמו ולא נפל מן הגג ולא אכלו ארי, ואע״ג דאמר אביי פיהק ומת ד״ה מת הוא לא קי״ל בהא כאביי אלא כרבא דאביי ורבא פליגי, וזוהי דעת הרי״ף שלא כתבה לההיא דאביי, וא״נ איתא לדאביי כבר כתב ה״ר זרחיה הלוי ז״ל דדוקא פיהק ומת שזה הוכיח שהיה בן ריעותא אבל חלה ומת הרי הוא שאכלו ארי:

סוף דבר בין כדברי זה בין כדברי זה המע״ה וכל שכן אם גמרו סימניו שערו וצפרניו שסימנים אלו מוכיחים שהוא בן קיימא ועליהם אנו סומכים למול בשבת וכבר עשו מעשה אצלנו בזמן חכמים שהיו בדור על פי גמר סימנים: