תשובות הרא"ם חלק ג צט

לדברינו אחר שנדקדק בלשון התוס' שכתבו דמיירי בשותקת ואח"כ נתנה לשתיקתה טעם ובדברי הרא"ש ביבמות בחוזרת ונותנת אמתלא לדברי' אף דיש לדחות ולומר דלשון טעם נופלת על שתיקה ואמתלא נופל על דיבור מ"מ נלענ"ד ברור דאמתלא היינו שגלוי וניכר לב"ד שיש ממש בדברי' וכן מבואר פירושו ברמב"ם פ"ט מה' אישות וכן מבואר באה"ע סי' מ"ז וכן פירש הה"מ וכן פי' הערוך וכן מבואר בהרבה מקומות והבאתי הרבה ראיות ע"ז אבל לשון טעם אף על דבר שאינו ניכר בבירור לב"ד שיש ממש בדברי' וס"ל לתוס' כיון דשתקה ואנו באין לדון על שתיקתה דהוי כהודאה וכל דנותנת טעם לדברי' למה שתקה אף דאינו ניכר לב"ד שיש ממש בדברי' מ"מ כל שנותנת טעם לשתיקתה אינו מוכרח דשתיקתה הוי הודאה אבל אי לא ארכס דאיכא רגלים לדבר טובא אין מקבלין ממנה הטעם על השתיקה אבל אם נתנה אמתלא מבוררת ודאי אף בלא ארכס מהני כיון דעיקר האיסור משום דשויא חד"א מקבלין אמתלא מבוררת ועוד נלענ"ד דאף אם נימא דבלא ארכס לא מהני אמתלא משום דאסורה מטעם סתירה אכתי לא קשה מידי אמאי לא מתרצי התוס' באומרת טמאה ונותנת אמתלא דכבר כתבתי דאמתלא צריכה להיות ניכר שיש ממש בדברי' וא"כ היאך הוי מצי לשנויי' דמיירי אמתלא (כה"ג) דאכתי אמאי לא אמרה מאיס עלי ואין לומר דנותנת אמתלא שלא הי' יכולה לומר כך דודאי תוס' לא נחתי להכי דאל"ה לא הוי מקשה התוס' מידי דלהימנו' במיגו דאמרה מאיס עלי דלמא מיירי בכה"ג דאיכא טעם שאינה יכולה לומר מאיס עלי אלא ודאי דהתוס' ס"ל דכל כה"ג הו"ל להגמרא לפרושי וא"כ לא הי' יכולין לתרוצי באומרת טמאה ונתנה אמתלא ודוק היטב

איברא כל מה שכתבתי הוא לפי מה שהבין הת"ה וזקיני רמ"א וזקיני שארית יוסף בתשובתם מאי"ב ובסוף תשובה שארית יוסף בדעת התוס' דאף דארכס הוי רגלים לדבר אבל לענ"ד הדברים תמוהים חדא דקשה לומר דבארכס וערק נואף מקרי רגלים לדבר ועוד דא"כ מאי מיירי הרא"ש ז"ל ביבמות ראי' מתרומה דהתם ליכא רגלים לדבר (ועוד לשיטת הת"ה צריך לומר דרוב נשים משקרות כמבואר בהדיא בת"ה שם ומ"ש הרב מבראד הטעם דאלמוהו לשעבודא אינו נכון דדוקא לענין קונם דמפקע מידי שעבוד צ"ל דאלמוהו לשעבודא דבעל הא לא"ה א"צ לאלומי שעבודא ולענ"ד דמאן דס"ל דאינה נאמנת להפקיע אפילו רגלים לדבר לא מהני) ועוד דא"כ אין דברי הרא"ש הנ"ל מכונים דהרי גם מתחלה ידע הרא"ש דרוב נשים משקרות רק דהוה קשיא לי' היכא דאיכא רגלים לדבר לא שייך זה וע"ז הדר מתרץ דרוב נשים משקרות ואם כונתו אף ברגלים לדבר א"כ עיקר החידוש והדיוק חסר מן הספר, ועוד דא"כ צ"ל לשיטות התוס' והרא"ש דתרי גונא רגלים לדבר איכא חדא בארכס דאפי' בשתיקה ונותנת טעם אסורה וחדא בלא ארכס מקרי ג"כ רגלים לדבר (אבל זה י"ל דלא ארכס אסורה מטעם סתירה וכן נראה עיקר וכן נראה מפשטי' דלשנא דהרא"ש דכתב דהא דאין אוסרין על היחוד דוקא במכחשת ודוק וכן נראה מלשון ר' ירוחם אמנם יש לעיין בסוגיא דכתובות. שוב נלענ"ד דהדבר תלוי בפלוגתא המבואר ביבמות ברא"ש ס"פ כיצד באריכות) ועוד קשיא לי טובא איך אפשר דאף בארכס איכא רגלים לדבר א"כ למה להו לתוספות לאקשוי' דלהימנ' במיגו דמאיס עלי ת"ל הרי תוספות אזלי בההיא שיטה דהיכא דמפסדת הכתובה לא משקרת בשביל שנתנה עיני' באחר וא"כ תקשה בפשיטות דתאסור דודאי לא נתנה עיני' באחר וכופין אותו להוציא כמו במאיס עלי אע"כ דתוס' ס"ל כיון דלא מרכס איכא רגלים לדבר שמשקרת ועדיף מטמאה אני לך בלא סתירה באשת ישראל שמפסדת הכתובה דהרי השתא ס"ל לתוס' דבאשת ישראל נאמנת ובלא אירכס אינה נאמנת וגם מלשון שכתבו התוס' וכן נראה וכו' דבאומרת טמאה אין להתירה נראה דבאו לשלול דלא ארכס לא עדיף מטמאה אני לך לחוד בלא סתירה אבל אין סברא לומר להיפך דלא ארכס הוי רגלים לדבר שאומרת אמת יותר מטמאה אני לך בלא סתירה. עוד ראיתי בתשו' מ"ז רמ"א ובתשוב' מו"ז שארית יוסף שהכריחו ג"כ מהתוס' דיש לחלק בין היכא דאיכא רגלים לדבר מהא דלא מקשה התוס' מה משנה, ולענין שויא חד"א אין לחלק בין מפסדת הכתובה או לא (וכן הקשה זקיני מהרש"א) ותדע דאמאי לא כתבו תוס' בריש הדיבור דמוקי למתניתין דנדרים בתובעת כתובה אמאי לא כתבו וכן נראה, א"ו דס"ל לתוס' דדוקא דהיכא דאיכא רגלים לדבר שויא חד"א דומיא דארכס וערק עכ"ל, ודבריהם תמוהין לענ"ד דהרי התוס' ביבמות והרא"ש הקשו אמאי לא אמרינן שויא חד"א וע"ו תירצו דרוב נשים משקרות וכבר כתבו היכא דמפסדת כתובה אינה משקרות וא"כ שפיר יש לחלק בענין שויא חד"א בין מפסדת הכתובה או לא ומאי שהקשו אמאי לא כתבו התוס' בריש הדיבור תדע, לענ"ד הוי תדע מכח קושיא דכל כמה דלא הוי קים לן לחלק בין תובעת כתובה או לא הוי אמרינן דלעולם משקרות ולא שויא חד"א אבל הי' נראה לענ"ד לקיים דבריהם דהוי קשיא להו דהוי להו להוכיח לתוס' דיש חילוק בין תובעת ולכך במאיס כופין אותו דאל"ה תקשה לו יהא דאין כופין אותו במאיס עכ"פ גם אותה אין כופין ואכתי תקשה מ"ש בטמאה דשריא לבעלה וא"ל דרוב נשים נותנת עיני' באחר א"כ במאיס אמאי אין כופין אותה אלא ודאי דיש חילוק בין תובעת כתובתה או לא אבל אכתי קשיא דא"כ תקשה לדידהו דס"ל דאין חילוק לענין חד"א בין תובעת כתובה או לא אכתי תקשה אמאי במאיס אין כופין אותה ובטמאה כופין ואי נימא דבלא רגלים לדבר רוב נשים משקרות ולא שויא חד"א כמ"ש הת"ה בעצמו אבל במאיס כיון דנותנת טעם הוי רגלים לדבר כמ"ש התוס' בהדיא א"כ בכה"ג איכא לפלוגי בין מאיס עלי לשלש נשים נוטלות כתובה ואין צורך לחלק בין תובעת כתובה וזה באמת קושיא עצומה על דבריהם דמה מקשה תוס' ממאיס עלי על שלש נשים דלמא במאיס עלי איכא רגלים לדבר ואמרינן דלא משקרת אבל שלש נשים דליכא רגלים לדבר אמרינן שמשקרות אלא ודאי דס"ל דמתני' בכל גוונא איירי ולפי מ"ש אין ראי' מהא דכתבו התוס' וכן נראה דמחלקין בין איכא רגלים לדבר או לא רק בין מפסדת הכתובה או לא ואף אם נימא דלשון התוס' וכן נראה משמע אף אם נימא במאיס עלי לא כפינן וא"כ אין חילוק בין תובעת כתובתה או לא מ"מ ס"ל לתוס' עכ"פ לענין אם שויא חד"א שלא לכוף אותה ודאי יש לחלק כמו במאיס דעכ"פ אין כופין אותה משום דשמא אומרת אמת וא"כ ה"ה הכא שויא חד"א. אמנם מלבד זאת נלע"ד דדברי התוס' כפשטן דממתני' לא הוי מצי לאקשויי דה"א דבאמת אסורה מטעם חד"א רק דאין כופין אותו להוציא כמו במאיס עלי ושוב לא תתן עיני' באחר לכך מקשה מהנך עובדא דקאמר בהדיא אתתא שריא והא דלא הקשו מאוכלת בתרומה משום די"ל דמיירי בחוזרת ונותנת אמתלא כמ"ש הרא"ש והכא לא הוי להו לאוקמא באמתלא דא"כ אף במרכס שריא וא"כ מוכרח מדברי התוס' להיפך דאמתלא מהני אף ברגלים לדבר. ובמה שכתבתי יתיישב