תשובות הרא"ם חלק ג ק

יותר על נכון. דברי הרא"ש ביבמות ודוק

ובזה יש ליישב מה שיש להקשות דאי הא דאוכלת בתרומה מיירי בנותנת אמתלא אמאי ס"ל לרבא דאינה אוכלת ואי משום דאפשר בחולין הא בנדה לא אמרינן זילי טבילי כמ"ש הר"ן שם והריב"ש סימן תכ"ח אבל לפי מ"ש אתי על נכון דודאי כוונת הרא"ש דנותנת אמתלא השוה בכל הנשים דעיני' נותנת באחר כמ"ש ה"ה והב"ש סי"ו וכבר הארכתי בזה בתשובתי שם דסתמא דמילתא הכי איירי וא"כ האמתלא גריעא לא מבעיא לדעת הרמב"ם אלא אף לדעת הראב"ד דהרי עיקר טעם הראב"ד שהרי נתן טעם משום דלא נתקבלו דבריו ולא הודית הודאה לאיסור אבל השתא ס"ל דבאמת שויא ח"ד להאי תירוצא לענין דאסורה לבעלה רק דאין כופין אותו להוציא א"כ הרי נתקבלו דבריה לענין איסור לבעלה והודית הודאה לאיסור א"כ הוי אמתלא גריעא ולכך מחמירין בתרומה הואיל ואפשר בחולין ולבעלה דאי אפשר בענין אחר באמת מותרת אף באמתלא גריעא. העולה מדברינו דאין לחלק בין רגלים לדבר או לא ולעולם מהני אמתלא, וגם נתבאר מתוך דברינו שיפה כיון הח"מ בסי' קט"ו דלא קי"ל כתוס' בזה דמרכס שויא חד"א דהרי כבר הוכחתי דתוס' דאע"פ בעצמם מודו דטמאה אני בלא סתירה גרוע מסתירה ולא אירכס רק דתוס' ס"ל דגם בטמאה לחוד שייך ג"כ ח"ד וכיון דלא קי"ל כתוס' בזה כ"ש דבסתירה ולא ארכס ואומרת טמאה דשריא

אמנם בנידון דידן א"צ לכל זה דלפי הנראה מהג"ע אין כאן שום רגלים לדבר ואדרבא העד מכחישה לגמרי שהרי לפ"ד העד לא שהה שיעור העראה כדי צליית ביצה ולגומעה ואף שדרך הליכה הגביה הבגד הרי מבואר בתוס' ריש סוטה בשם הירושלמי דשיעור זה הוא אחר התרת הסינר, ומצד העדים ודאי אין כאן שום חשש דודאי עד המעיד על עצמו אינו כלום שהרי העיד שבודאי לא הי' אפי' העראה ואפי' על נשיקה מסופק ואח"כ שבא ואמר שהוא מסופק כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ומה שהקשה הרב מבראד כיון שהודה על דרך המנאפים שוב אינו נאמן לומר שלא הי' מעשה דהוי חזקה אלימתא דז"א כלום דע"כ צ"ל דפלגינן דיבורא דאל"ה אין אדם משים עצמו רשע דאף על יחוד לבד שייך א"א משים עצמו רשע כ"ש על קריבה של גילוי עריות כמבואר בתשו' משאת בנימין, וא"כ אלו היו ב' עדים מעידין על דרך המנאפים וראו בפירוש שלא הי' מעשה ודאי נאמנין וה"ה הכא שהרי הוא עד המעיד על אחר ולפי מה שביארתי אף עידי כיעור אין כאן שהרי ע"א מעיד שלא שהה שיעור העראה ועד שני מעיד שלא הי' העראה א"כ אפי' עידי כיעור לא מיקרי כמבואר בח"מ וב"ש סי' י"א ס"ק ד' וא"כ לא נשאר רק ע"א בכיעור ולאו כלום הוא, אמנם אני חוכך מאד בגוף האמתלא דכבר כתבתי דאמתלא צריכה להיות גלוי וניכר לב"ד שיש ממש בדבריה, והנה שני האמתלאות אינם ניכרים לב"ד דהאמתלא ראשונה ודאי אינה ניכרת וגם האמתלא השני' שנתנה שהיתה סבורה אם לא תודה תהי' אסורה לבעלה איני רואה שום משמעות בג"ע שיהא ראוי לטעות בזה ואדרבא מבואר בג"ע שאמרו לה כמה פעמים שבשביל שני פעמים אינה נאסרת לבעלה ולא חלקו בין אם תודה מעצמה אם לאו וגם אין להקל מחמת דלא שייך ודאי קושטא קאמרה מדקא מבזיא נפשה די"ל דהיא יריאה מבזיון יותר גדול דאני רואה בג"ע דלא אמרו שיהי' לה בזיון דק אם לא תודה מה שיודע העד ורוצה להעיד ולכן יצטרך להעיד בפניה ויהי' לה בזיון יותר גדול אבל אחרי שהודית מה שהי' יודע העד להעיד לא הי' צורך עוד להעיד בפני' ולבזות אותה ולא היתה יריאה עוד מבזיון כלל ואפ"ה הודית שהי' מעשה א"כ הדר שייך לומר אי לאו דקושטא קאמרה לא הוי' מבזה נפשה דהרי לא הי' יריאה עוד מבזיון כלל אחרי שהודית מה שהי' רוצה להעיד והם אמרו לה בפירוש שאין העד יודע אם הי' מעשה כלל, לזאת אני חוכך מאד בהיתר אשה זו. אבל מה שאני רואה לצדד בהיתר האשה הנ"ל אם יסכים עמי היות לענ"ד איני רואה בהג"ע הודאה מאשה זו לאיסורא אחר שנדקדק בלשון הג"ע שאמרו לה בפירוש שיודעין בעצמן שלא הגביה הכתונת ושאלו אותה אם אמת הדבר וע"ו השיבה אמת הדבר הוא שכב אלי אבל לא הי' מעשה, אח"ז חקרו אותה איך אפשר שלא הי' מעשה וכי הוא יוסף הצדיק וגם שמענו שרוצה ליקח תשובה, והשיבה הי' מעשה, ושאלה את פיה כמה הנאה יש לה והשיבה לא הי' לי הנאה של כלום. והנה כל דברי' אינם אלא דברי תימה וסותרים זא"ז וגם בתחלה אמרו לה שיודעין בעצמם שלא הגביה הכתונת וא"כ פשיט' שלא הי' מעשה ומה לה לומר שלא הי' מעשה ואח"כ אמרה שהי' מעשה ואח"כ סתרה דבריה ואמרה שלא הי' לה הנאה וא"כ ודאי לא הי' מעשה שאם הי' מעשה ודאי הי' לה הנאה כמבואר בב"ק דף ל"ב הנאה לתרווייהו אית להו ולכך קראו הכתוב מעשה כמבואר, שם בתוס', וגם אח"כ אמרה שנית שלא הגביה הכתונת: אבל לדעתי כל דבריה אחדים דבאמת איני רואה שהודית שזינתה שהרי לא אמרה זניתי או נטמאתי, ולכך י"ל שבתחלה אמרה שלא הגביה הכתונת ולא הי' מעשה כלל ואח"כ שאלו את פיה איך אפשר הדבר וכי הוא יוסף הצדיק וגם שמענו שרוצה ליקח תשובה והשיבה שהי' מעשה אבל דיבור זה יש לו שני פירושים או שהי' מעשה ממש ומעשה זנות או שאמת שלא הגביה הכתונת והי' רק מעשה חידודים אבל היא לא הי' לה הנאה כלל כמבואר בסנהדרין דף ס"ו ע"ב ואח"כ פירשה דבריה שכן הוא האמת שהי' רק מעשה חידודים ולא הגבי' הכתונת ולא הי' לה הנאה וא"כ כל דבריה שפה אחת ודברים אחדים ואין בהם סתירה ובודאי יכולה לתרץ דבריה כדאיתא בגמ' כריתות דיכול לתרץ לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי רק טבלתי או לא בעלתי לא גמרתי ביאתי מכ"ש כאן שלא יצאה לחוץ בעוד שפירשה דברי' שהיא יכולה לתרץ דיבורה, ואין ראי' מתשו' מהרי"ו סי' ך"ח שהביא הסמ"ע סי' פ' ועי"ש בגוף התשובה, ואל תתמה על שקראה למעשה חידודים מעשה שהרי גם העד השלישי העיד שהי' מעשה ואעפ"כ אמר בעצמו שלא הי' העראה ואפי' על נשיקה הוא מסופק ואעפ"כ העיד שעשה מעשה, וגם בגמרא קרא למעשה חידודין מעשה וא"כ בודאי יש לתרץ דיבורה. ומה שהקשה עוד על דעת הר"ן דשייך שוי' חד"א א"כ מאי בעי למיפשט ממשנה ראשונה כרב המנונא הא לא דמי דהכא שוי' חד"א משא"כ גרשתני. לענ"ד לק"מ דאי משום שוי' חד"א אמאי אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכמש"ל

סימן לו

ב"ה

תשובת הגאון מ' יחזקאל בקצרה

שייך לעיל אחר סי' ל"ג בדף מ"ז עמוד ב'

א) על מה שכתב הרב המשיג הרי מור"ם אי, במרדכי ריש ב"מ וכו' ואני אומר שאין כאן השגה שהרי עיקר טעם בתשובתי הראשונה שבודאי מגיע באיזה זמן לכלל גדלות ועכ"פ כשיהי' כן ל"ה שנים יהי' גדול והנה מור"ם שם קאי בתחלה