תשובות הרא"ם חלק ג צד

ראי' דיש לדחות דהתם הגוף שלו כמבואר שם בר"ן בנדרים דף פ"ו

והנה אחרי שבררנו שדעת התוס' ומוהר"י והמרדכי והריטב"א ס"ל דזה מקרי דשלב"ל, הנה לולי דברי קדשו דמר הייתי אומר שאין לנו לדחוק את השמועות ממה שנראה מפשטן של הרמב"ן והרשב"א שהסכימה דעתם דקטן המקדש לאחר שיגדיל הוי דשלב"ל ושלא לחלוק עלינו את השוין ומכ"ש שנראה להיפך

ז) ומה שדחה מר דעיקר קושייתם על רש"י שפי' שיחולו ליום המחרת צל"ע דהרי משמע מלשונם שמתוך קושיא זו נאדו מפי' רש"י וגירסתו והסכימו לגירסת ר"ת, ולדברי קדשו היו יכולין לקיים גירסת רש"י ולפרשו שקדשו סתם שיחולו הקדושין ס לאחר שיגדלו

ואי איכא למידק מהתם אדרבא איפכא איכא למידק לשיטת התוס' בב"ק פרק מרובה דפסקו כשמואל דפודה תוך ל' יום ונתאכלו המעות אין בנו פדוי משום דאין בידו לפדותו עכשיו וא"כ הדברים צ"ע

ח) ועוד צל"ע היאך אפשר דעיקר קושייתם הוא שורק רק על פירש"י שפי' ליום המחרת מאי האי שכתבו ויש מי שרצה לדחוק וליישב דאתיא כר"מ דס"ל אדם מקנה דמה הועילו בתקנתן דאכתי קשי' על רש"י מי דחקו לאוקמא כר"מ לוקמא בקידשה סתם לאחר שיגדילו ותיתי ככ"ע

ט) ועוד צל"ע בדברי הרמב"ן דאם קושייתו על לשון רש"י איך כתב בשלמא על הקטנו' לק"מ דאיכא לאוקמא במסרן ליד האב ואי קושייתו על רש"י לא תירץ כלום דהרי רש"י נדחק לומר שגדלו בשעה אחת ולא מוקי לה כשמסרו ליד האב והדרא קושיא לדוכתא למה לא אוקמה בקידשה סתם ולא הגביל זמן אלא ודאי דגם הרמב"ן והרשב"א ס"ל דעולם הוי דבר שלא ב"ל אף בקידש סתם שיחולו לאחר שיגדיל וגם דעת הרז"ה הסכימו המשל"מ לדיעה זו דמקרי דבר שלא בא לעולם, ונמצא כל הפוסקים מסכימין לדיעה אחת והכל שוין בזה דמקרי דשלב"ל

י) ומלשון רש"י נלע"ד פשוט דאין ראי' כלל שחולק ע"ז דודאי לא נעלם מרבותינו שהבאתי למעלה דברי רש"י אבל בלתי ספק שישבו דברי רש"י כמו שישבו הרמב"ן והרשב"א דאתיא כמאן דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ומה שהקשו הרמב"ן והרשב"א דהא אפקי' מדר"מ ואוקמי' כר"ש אין זה קושיא כ"כ דאמרי בי רב היינו רב הונא ואיהו ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כמבואר ביבמות ובב"מ ומוקי לי' לר"ש כשמעתי' ואין זה דוחק דבלא"ה כתבו התוס' ר"פ נערה שנתפתתה דר"ש ס"ל אדם מקנה רק שדחו דא"כ הוי לי' לאביי לאוקמא גם לר"ש בשיטה ולכך כתבו דלדבריהם דרבנן קאמר אבל לפי האמת י"ל דודאי ר"ש ס"ל אדם מקנה ולא מיבעי' לרב הוצא אלא אפי' לאביי רק דלא בעי לאוקמא לר"ש בשיטה משום דאיכא למידחי דלדבריהם דרבנן קאמר וגם מהכא לא בעי לממני לר"ש משום דלא תני ר"ש בהדיא כמ"ש התו' ר"פ נערה שנתפתתה לתרץ אמאי לא אוקמא לרבנן דר"ש בשיטה ועוד דגם הכא איכא איבעית אימא

יא) גם דעת התוס' נלע"ד בבירור דס"ל דקדושי קטן אינו כלום ואף שפי' שיחולו לכשיגדילו ועדיפא מדעת הרמב"ן והרשב"א דס"ל לתוס' אף לדעת ר"מ אדם מקנה דשב"ל, או דנימא דר"ת אזיל לשיטתי' דס"ל בכתובות דף צ"ב דבשדה זו שאירש מאבא קנה כיון דבירר מקחו וירושה ממילא קאתי. מ"מ מלבד כי לענ"ד צריך לחלק דהתם הטעם כל שבירר מקחו יותר סמכא דעתו כי היכי דליקו בהימנותא וכן מבואר בב"ח סי' רי"א משא"כ באשה. ובזה מיושב מה שהניח הפ"י בצ"ע שם, ואולי לזה כיון בק"א. ובזה יתיישב יותר על נכון מ"ש לקמן בפירש"י סמכה דעתה בכך, וראי' לזה עוד דהרי באמת בב"מ מבואר דשדה זו גריעא משדה סתם, ולדעת ר"ת הוא להיפך וצ"ל דבשדה שאינו שלו עדיף סתם ויותר סמכא דעתא משדה זו אבל בירושה אם יפול לפניו הרי כל השדות יפלו לפניו וא"כ עדיף זו מסתם וא"כ כיון דמדמי הגמרא אשה לשדה זו בשדה שאינה שלו הרי מכ"ש דגריעא משדה זו בירושה דאפי' משדה סתם גריעא, ואין לחלק ולומר דלכך עדיף שדה זו בירושה משום דהיא ממילא דמאי ענין יש זו לממילא דתרי טעמי נינהו וכ"א סברא באנפי נפשה אלא ודאי דעדיפות דזו הוא משום דבזו בירושה סמכה דעתא טפי כיון דבירר מקחו יקום בהימנותי' וא"כ לא דמי לנידון דידן כלל דודאי באשה לא שייך סמכה דעתה דליקום בהימנותי', ובאמת לענ"ד דוה כוונת הרא"ש שכתב ז"ל כיון דירושה ממילא עתידה לפול לפניו אין הכוונה דהוי ממילא בלא מעשה דז"א דהרי ע"מ שימות בעלך לא מקרי ממילא רק הכוונה שא"צ לקנותה דנימא דלא סמכה דעתה בשדה זו כמו בסתם ודוק. ואם אמנם דיש עדיין לבע"ד לחלוק דבנידון דידן אין כאן גריעות דזו כמו בע"מ שימות בעלך דהתם הדבר תלוי במיתת בעלה ואין הדבר בידה כמו שפירש"י בב"מ אבל הכא הוא ממילא מ"מ לא עדיף מסתם וכבר כתבתי דבירר מקחו לא מהני רק לענין סמכא דעתא דליקום בהימנותי' אמנם אף אם נימא דאין חילוק והוי דבר שב"ל לשיטתי' מ"מ הרי אפ"ה ס"ל דאינו יכול לקדש משום דאין מעשה קטן כלום ולא אלימי למקנא לאתתא ומה שרצה מר לפרש דבריהם דעיקר הקושיא הוא על השליחות צלע"ג דמי הכריחם לזה לומר דאיירי בשליחות וכמו שהרגיש מר בעצמו

יב) וגם לשון התוס' לא משמע כן דא"כ מאי האי שסיימו בקושייתם דאין מעשה קטן כלום ואהייא קאי

יג) גם בפסקי תוס' מבואר באר היטב אין קטן יכול לקדש שיחול לכשיגדיל

יד) ולענ"ד כוונת התוס' בפשיטות דכתבו תחלה דאין קטן יכול לקדש דאיש כתיב ולא קטן וע"ז כתבו דאין לומר דע"י שליח יכול לקדש דאלים מעשה השליח למקניא לאתתא הואיל והשליח גדול, לזה כתבו דאין מעשה קטן כלום אף למעבד שליח ובאמת שהיו יכולין לדחות דאינו יכול לעשות שליח הואיל וליתי' בדנפשי' אבל כתבו טעם יותר דאפי' היכא דאיתא בדנפשי' אינו יכול לעשות שליח דאין מעשיו כלום כחו בקטנה שאינה יכולה לעשות שליח לקבלה

טו) ובעיקר הקושיא על הרשב"א ונ"י שכתבו בדף ק"ט דעשאום כמתנה לאחר שיגדיל מטיבותא דמר נראה דיש לחלק בין קטן לקטנה דקטנה מקרי בידו לקדשה עכשיו דהרי חלו עליו מעכשיו קדושי דרבנן ואגידא בי' דודאי אף רב מודה אף אם נימא דגמרו קדושין אפ"ה בשטר ונאבד וביאה מודה דבלא"ה הוי קידושי דרבנן ואינה יוצאת במיאון דמתני' סתמא קתני עד מתי הבת ממאנת. ומ"ש מר משום לא פלוג אינו מוכרח וגם יתבאר עוד לקמן, ועוד ראי' דר' יהודה דס"ל עד שירבה השחור על הלבן וע"כ צ"ל שם דהם קדושין דרבנן ודוק. וכיון דאגידא בי' הרי יכול לקדשה מעכשיו קדושי דרבנן ואע"ג דאינו אלא דרבנן דאם לא היו קדושי דאורייתא עכ"פ היו קדושי דרבנן דהרי מה בכך אכתי יכול לקדשה ומה בכך