תשובות הרא"ם חלק ג צ

בעינן דוקא בעיל א"כ הטעם שבבעילה הוא מקדש מחדש ואין הקדושין הראשונים מתחזקי' בביאה זו וא"כ מה ענין מתלי תלי לכאן, גם מה דסיים באמרה איהו עדיף מנאי ועיין ברש"י ותוס' והוא סלא מה בעי בזה כיון דסובר דלא גדלי בהדה מאי צריך טעם לזה וגם דברי רש"י שם בד"ה מתלי תלי וכו' ולא. סמכה דעתה ג"כ תמוהים מה לנו לסמיכת דעת דידה כיון דלא גדלה בהדה במה תתקדש, ודברי רמב"ם תמוהים מאד שכ' פ"ד מה"א ה' ח' וז"ל וכיצד מקודשת למיאון כו' ולמה א"ב גט מפני שאין קידושי' קידושין גמורים מן התורה כו' ותצא בלא גט ומדכתב רבינו וא"צ לקדשה אחר שגדלה מכלל דמיירי שלא בעלה שאם בעלה ומקדש אותה בביאה א"כ מקדש אותה כשגדלה והיאך כתב שא"צ לקדשה אחר שגדלה ומעתה. דמיירי שלא בעיל ואפ"ה קאמר הרי היא א"א גמורה וא"צ לחזור ולקדשה מכלל שהיא א"א מן התורה דאל"כ לא שייך א"א גמורה והה"מ שרצה לדחוק דרצונו שהיא א"א גמורה דלא סגי במיאון וצריכה גט אבל לעולם שהיא רק מד"ס ולדעתי הוא דחוק ואין הלשון א"א גמורה סובל זה ועוד דאיך סיים וא"צ לקדשה אחר שגדלה הלא צריך לקדשה שיהי' קדושי תורה ולא יהי' תופסין קידושין מאחר והראב"ד באמת פי' דברי הרמב"ם שהם קידושי תורה והשיג עליו וכתב שאינן אלא מדרבנן ובפ"א מה"ג ה"ו כתב רבינו קטנה שלא מיאנה והגדילה אף שלא בעלה משנעשית בת י"ב שנים ויום א' הרי אינה ממאנת שהרי הגדילה וצריכה גט מד"ס הרי שכתב שם שאם לא בעלה צריכה רק גט מד"ס וסותר דבריו בהלכ' אישות ועוד תמוהין לי דברי רבינו שם בפ"ד מה' אישות מ"ש והן תלויין שאם ישבה עם בעלה וכו' במה מיירי אי בלא בעיל ולענין שתצא בלא גט וכדמפרש הה"מ דבריו מה ענין ישבה עם בעלה דקאמר ומה חסר אם הי' אומר שהקידושין תלוין שאם לא מיאנה עד שגדלה גמרה הקידושין ואינ' יכולה למאן וכלשונו פרק י"א מה"ג קטנה שלא מיאנה והגדילה כו' ואם מיירי שנבעלה לקדושי תורה ג"כ קשה לשון שישבה עם בעלה וג"כ הו"ל והן תלוין שאם בעלה אתר שהגדילה גמרו הקידושין כלשונו בפי"א מה"ג הל"ד שכתב אם הגיע זמן ונבעלה ומה ענין ישבה עם בעלה דקאמר הרמב"ם גם סוף דברי רבינו שסיים ואם לא רצתה לישב צריכה למאן ותצא בלא גט לדעתי דברים הללו תמוהים מאד ועל אימת קאי הך דלא רצתה לישב צריכה למאן אי קודם שגדלה מאי קמ"ל רבינו בזה והלא כבר כתב זה בהתחלת הל' ח' שאם נתקדשה ולא רצתה לישב עם בעלה צריכה למאן בפני ב' ויוצאה בלא גט ואי קאי אחר שגדלה קשה היאך תמאן והלא הוא עצמו פסק בפי"א מה"ג קטנה שלא מיאנה והגדילה אעפ"י שלא בעלה וכו' ה"ז אינו ממאנת שהרי הגדילה וכו' וכן מבואר בנידה דמשהביאה סימנין שוב אינה ממאנת וכמו שהוכיח הרי"ף בשמעתין מסוגיא דיוצא דופן באופן שדברי הרמב"ם תמוהים מאד. ולבאר כל חומרא דאיכא בהדי סוגיא הנ"ל אקדים הקדמה א', הנה הב"ש בסי' ל"א ס"ק כ"ב כתב וז"ל כתב בתשוב' מיימוני אם אחר כו' ועיין ריש סימן קמ"ט עכ"ל הב"ש ובסי' קנה ס"ק ל"ב כתב הב"ש בפשיטות כל שדר עמה כדרך איש ואשתו אמרינן שבעל אף דליכא עדי יחוד ונראה דהב"ש בשיטת הריב"ש עצמו החליט כן בב"ש קנ"ה דהריב"ש בסי' קצ"ג הביא דברי הרא"ה בלי חולק ואדרבא הוא בעצמו חיזק דעתו שם ע"פ דברי הרא"ה והא גופא קשיא דהריב"ש סי' ו' דחה דברי הרא"ה בשתי ידים וכתב שזה דעת יחיד וכל הראשונים כתבו שצריכה עידי יחוד ומזה למד הב"ש דבסי' ו' מיירי הריב"ש שנשאו מתחילה בנימוסי המדינה באופן שלא היו שם קדושי דת יהודית בשום אופן ואח"כ ישב עמה כאיש ואשתו בזה נחלק הריב"ש על הרא"ה ומיני' דה"ה בפחות מש"פ דמזה מיירי הב"ש ובס"ס ל"ח הביא הב"ש שהריב"ש נחלק על הרא"ה ובסי' קצ"ג דמיירי הריב"ש מקטנה שהגדילה והביא דברי הרא"ה ולא נחלק עליו ולכן הב"ש בסי' קנ"ה דמיירי בקטנה שהגדילה הביא דברי הרא"ה לחלוטין בלי חולק אלא שדברי הריב"ש גופא טעמא בעי מה מקום לחלק בזה, ואומר אני שודאי סברת הרא"ה נכונה היא באדם היושב עם אשתו כדרך איש ואשתו הוי כידוע שבעל אותה אפי' ליכא עידי יחוד כלל והכל יודעין כלה וכו' ואמנם אע"פ כן השגת הריב"ש נכונה היא דמה בכך וכו' שידוע שבועל אותה מה יועיל זה לקדושין הלא צריך עדות בשעת קדושין ועל איזהו שעה יועיל מה שאנו יודעים שבעל ואין אנו יודעים באיזה זמן הלא צריך עדים בשעת קדושין ואמנם על קטנה שהגדילה שפיר, וענין הקטנה כך הוא דמה דאמרינן קדושי קטנה מתלי תלי כו' אי בעיל אין כו' ה"פ אין אנחנו מפרשין סתם שהיתה כוונתו אלא מחשבתו ניכר מתוך מעשיו אח"כ והא ודאי שאין אדם כו' ואם הוא שוהה עמה אחר שתגדיל כו' כך היתה כוונתו שכשתגדיל יהי' קדושי' קדושי תורה וחלו עתה הקדושין למפרע משעה שגדלה אפי' קודם שבעלה וחשיבה א"א למפרע מבעילה ראשונה משעה שגדלה, וכ"ז כשבעל אחר שגדלה אבל אי לא בעיל כלל לא חיישינן כלל שהיתה כוונתו שיחולו אחר שגדלה כיון דלא התנה בפי' בשעת הקדושין וגם עתה לא הי' שום הוכחה לזה לא חיישינן לה ושפיר אתי דינא של הרא"ה בקטנה שהגדילה אבל לא מטעמא משום שמתקדשת עתה שהרי בשאר דברים דהיינו בפחות מש"פ וכדומה סובר כן אבל נקטינן דבריו בקטנה שהגדילה דשייך גדלה בהדי קדושין הראשונים ולכן הריב"ש עצמו סימן קצ"ג נסתייע מדברי הרא"ה אבל בסי' ו' דלא היו כלל קדושין מתחלה דחה דבריו, כ"ז כשבעל ולא הי' עידי ביאה (עידי יחוד אבל אם היו עידי יחוד אז אדרבא אינה נחשבת א"א למפרע משגדלה רק משעת היחוד דמשמע דמקדשה רק עתה בביאה, ובזה א"ש דברי רבין ביבמות קטנה מתלי תלי אי בעיל כו' אין כוונתו דבעיל בעדים אלא כוונתו בלא עדים וכגוונא דראה שדר עמה כאיש כו' דודאי בעיל ועדים ליכא אלא דאו נגמרו קדושי הראשונים ומתורץ לשון מתלי תלי וקאי באופן דקטנה שהגדילה ובעיל אח"כ בין שהי' עידי יחוד ובין לא הי' היא א"א גמורה מן התורה וצריכה גט אלא דבעידי יחוד היא א"א משעת בעילה ומי ששגג ובא עליה מקודם אינו חייב חטאת ובלא עידי יחוד היא א"א למפרע משהגדילה כו'

ונבוא לבאר דף ק"ט ע"ב בעי חני' ר"א מרב מ"ס דר"ג פד אי בעיל אין. והנה לפמ"ש אפי' אי נימא בעיל אין כו' דסבר המקדש כו' רק הטעם כשבעיל איגלאי מלתא למפרע דכבר גדלה בהדה וכמ"ש לעיל ומי הכריח לומר דסבר המקדש כו', ונלע"ד דהרי ר"ג סתמא קאמר תמתין עד שתגדיל ומשמע בין שיהי' עידי יחוד אחרי שהגדיל ובין לא יהי' בשלמא אם בסתם גדלי בהדה אפי' לא בעיל ניחא דתיכף כשתגדיל תצא זו אבל אי אמרינן דע"י בעילה איגלאי למפרע קשה תינח אם לא היו עידי יחוד אבל אם היו ליכא גילוי מילתא כו' ואיך תצא זו הרי לא איגלאי למפרע שהיתה בשעת נפילה אחות אשה אלא ודאי שאף שאם מקדשה מ"מ תצא כו' ומוכח דסבר המקדש אחות יבמה נפטרה ולכך בכל ענין תצא בין הי' עידי יחוד ובין לא הי', ובזה מתורץ קושית הלח"מ פ"ד מהלכות אישות הל"ח יע"ש ודוק: