תשובות הרא"ם חלק ג פח

היא מן הרוב צדקת דאלים טפי וגם חזקת היתר לבעלה וברי דידה מסייע לה ולא דמי לאשת כהן דאיכא חזקת הגוף נגדה ודוק

הגה"ה [ובזה מיושב דהרי רבה תוספתא לא הכשיר רק הולד ומנ"ל להכשיר האשה די"ל דהולד הוא ספק ממזר ואינו אלא דרבנן משא"כ האשה היא ספיקא דאורייתא אע"כ כיון דע"כ מוכח דמשכחת לה דאשתהי הולד ממילא האשה מותרת מטעמים שכתבתי למעלה

עוד יש לעיין בסוגיא דגיטין במ"ש אויבים מפקי לקלא ברמז מועט ת"ל היכא דאיכא אויבים אין כאן קול כלל כמבואר ביבמות כ"ש דתקשי לשיטת הפוסקים דמביאין ראי' מכאן לבעל

ולכאורה הי' נראה לומר אף אם נימא דהרמב"ם מיירי ביצא עליה קול זנות ממש אפ"ה ל"ת מכהן מק"ו דאפילו מבועל אין מוציאין אע"ג דאיכא למימר אלמויי אלמי' לקלא כ"ש לכהן ואמנם הא גופא טעמא בעי אמאי אין מוציאין מבועל דהא לדידי' הוי קלא דקודם נשואין והנה מלשון השאלתות למדתי תירוץ שכתב כיון דמבעל אין מוציאין לכך אין מוציאין שלא להוציא לעז על בניה של ראשון, ולפ"ז אפשר לכאורה לומר דמטעם זה אין מוציאין אף מכהן ואע"ג דאמרי' בגיטין דף פ"א דיצא עלי' קול גרושה אסרינן לה לכהן שני דאמרינן סמוך למיתה גרשה אפשר דוקא בקול גירושין משא"כ בקול זנות לא יתלו אח"כ בגירושין, אמנם י"ל דיאמרו השתא הוא דאתניסא כדאמרינן בנדרים דף צ"א דמודה רב ששת. וא"ל דוקא באומרת טמאה אני לך דליכא קלא איכא למימר השתא היא דאיתנסא משא"כ ביצא קול מזמן רב שיתלו בקול שיצא מזמן רב ז"א דהרי בגיטין אף בקלא אמרינן דסמוך למיתה גרשה

ומה שיש לעיין בלשון רש"י ד"ה בעולה במה שפירש דפריצות לא הוי רגלים לדבר א"כ לפמ"ש התוס' דפלוני ששמע מפלוני לא בעינן רגלים לדבר הוי לן למיחש, ולפמ"ש דתולין בפריצות א"כ פלוני שמע מפלוני ג"ה לית לן למיחש, ועוד דלפ"ז היכא דליכא למיחש לפריצות כגון בקול זנות ממש אף היכא דליכא רגלים לדבר מהני ובקדושין הרי אף בנתקדשה ממש בעינן רגלים לדבר

ובאמת ברי"ף לא ראיתי הגירסא דתלינן בפריצות והוי ס"ד דבזנות בעינן עדים ממש ולא חיישינן לקלא כמו בכל דבר שבערוה להוציאה מבעלה ושפיר מייתי מכאן לענין להוציאה מבעלה, וכן נראה מלשון הרמב"ם אבל קשיא לי מקול קידושין אמאי חיישינן ואפשר לחלק כדאמרינן דבשבוי' אם לא חיישינן לאיסור לא ניחוש בא"א לאיסור כרת או אפשר דלפסול לא חיישינן כמ"ש הרמב"ם לענין שפחה אך הרי חיישינן לענין גרושה לכהן וצ"ל בין זנות לפסול לה ובין גרושה ועדיין צ"ע ומלבד זה בכל הפוסקים נראה הטעם

משום

(נטשטשו כאן איזה

תיבות

) (עוד הג"ה) [ובמ"ש דחשוד לדבר כו' מיושב מה שהקשה הפ"י בראוה מדברת דלר' יהושע אע"ג דהביאה ראי' לדברי' ניחוש מדאפקרה נפשה לגבי כשר אפקרה נמי לגבי פסול די"ל דממ"נ אף היא עוברת בלאו ואינה חשודה על זה, וגם מיושב מה שהקשו על הרמב"ם מפ"ח דתרומות וארוס שאני כיון דדיימא מעלמא חיישינן ודוק, ואע"ג דבקלא לחוד לא חיישינן ביון דאיכא תרתי חיישינן

סימן לב

תשובה מהרב הגאון דק"ק פראג יצ"ו

ביבמות דף ל"ד אר"ע א"ר בשופעת מתוך י"ב לאחר י"ג לאחיובי אינהו ומתוך י"ב לאחר י"ב לחיובי אינהי ופירש"י בד"ה מתוך י"ב ומשכחת לה שנולדו הזכרים בא' בתשרי לשנה הבאה וביום א' משלים י"ב לנקבה שהם י"ג לזכרים מסרו הקידושין שיחולו ליום המחרת כשהם נעשים גדולים כו' ונמצאו הקידושין ואיסור עונש נדות חל עליהם וכו' ע"ש ברש"י. יצא לנו מדברי רש"י הללו שקטן שקידש בקטנותו והתנה שיחולו הקידושין בגדלותו כשנעשה גדול ה"ז א"א מה"ת שהרי מבואר שם דחייבין חטאת משום שגגת א"א וכבר הרגיש בזה המש"ל בפ"ד מאישות הל' ז' להוכיח דין זה מדברי רש"י הללו, וא"ז דומה לאומר הרי את מקודשת לאחר שאתגייר כו' דפליגי ר"מ ורבנן והלכה כרבנן דשם הוא מחוסר מעשה אבל כאן הוא רק מחוסר זמן דממילא אתי. וזה פשוט דמ"ש רש"י דביום מישלם י"ג לזכרים הוא לאו דוקא דמה הפרש אם מסרו ביום זה או שנה ושנתים קודם דהרי גם ביום הזה אכתי קטנים הם ואפ"ה חל כשיגדילו ה"נ קודם זמן זה וכמ"ש המש"ל עצמו שם ד"ה שוב ראיתי, ומה שרצה המש"ל שם בדיבור שאחריו להסביר שדברי רש"י הם דוקא ביום הזה ומיירי שכבר הביא ביום זה שערות ומנ"ל לרש"י דביום זה לא מקרי שומא הא קודם לזמ"ז כיון דשערות שקודם לזה שומא הם וצריכין להביא שערות אחרות לגדלותן לא מקרי מחוסר זמן לחוד ומקרי מחוסר מעשה דזמן ודאי ממילא אתי אבל שערות לאו ודאי אתי. אני תמה עליו דאכתי הגדלות ודאי אתי דממ"נ אם יביאו שערות יחשבו גדולים ע"י שערות ואם לא יביאו הלא כשיהי' בן ל"ה שנים יהי' גדול ועי' ברמב"ם פרק ב' מה' אישות הלכה י"א וי"ב. ומ"ש המשל"מ שם בד"ה שוב ראיתי שהתוס' חולקים על רש"י שהרי הקשו על פירש"י וז"ל וקשה דלא הוי בב"א דנדות חל עליו תחלה שאין יכול לקדשה ולא לעשות שליח עד שיגדיל שאין מעשה קטן כלום הרי שכתבו בפירוש שאינו יכול לקדש כשהוא קטן עכ"ל, ואני בעניי איני מרגיש בדברי התוס' שחולקין על גוף דין זה של רש"י אבל כוונת התוס' כיון דאין מעשה קטן כלום ואינו יכול לקדש עכשיו אף שיכול לקדש שיחולו לאחר שיגדיל לא מצי עתה משוי שליח אף שיעשה השליח הדבר אחר שיגדיל דכי לא מצי עביד השתא לא מצי למיעבד שליח, ואף דאיכא למידחי שאין זה דומה למ"ש בנזיר דף י"ב דשם האשה שהי' לה אז בעל הי' הקידושין מחוסרים מעשה ולא הי' יכול לקדשה עתה כלל אפי' שיחולו אחר הגירושין אבל כאן מקרי מני עביד השתא שיכול לקדש עתה שיחול לאחר זמן מ"מ נלע"ד כיון דגם השליחות אינו חל בקטנותו דלא מצי עביד שליח א"כ השליחות אינו חל עד שיגדיל וא"כ השליח בעוד שהמשלח קטן אינו שלוחו כלל ואינו יכול לקדש לו אשה אפי' שיחולו הקידושין משיגדיל שעדיין אינו שלוחו וא"כ השליחות אינו חל עד שיגדיל ואז צריך לקדש וא"כ איסור נדות חל קודם ולכן כתבו תוס' שאינו יכול לקדש ולא לעשות שליח עד שיגדיל

ואף שהמש"ל הק' באמת על תוס' דמנ"ל דלאוקימתא זו מיירי כלל במשוי שליח מ"מ איך שיהי' אנחנו רואים שדעת התוס' דאף לאוקימתא זו לא חזר מאוקימתא דשליחות וממילא שפיר הקש' על רש"י, ואדרבא אני אומר מזה הוכחה שהתוס' מסכימים לגוף