תשובות הרא"ם חלק ג פה

בקלא ואין לו בנים ואנן ס"ל דבעל ונטען שוה וכמש"ל ועוד כתב דגרסי' הא מתניתא דאין לו בנים אתיא כר' ואין חילוק בין בעל לבועל לעולם רק בין יש לו בנים לאין לו בנים בין בבעל בין בבועל אבל מתניתין דאפסקי' אחר אתי' כרבנן. אמנם לפ"ז ע"כ יש חילוק בין יש לו בנים לאין לו בנים ולכך כתב הרמב"ן על השאלתות דאינו מחלק בכך, ואף לתרוצא קמא דהרמב"ן אכתי משמע דברייתא מחלק בין יש לו בנים לאין לו ואתי' כר' ואנן פסקי' כותי' בקלא דלא פסיק משמע דקאי על אין לו בנים ולכן הסכים דבאין לו בנים בעל ובועל שווין ומוציאין בתרתי וביש לו בנים בעינן עדי טומאה

והרשב"א השוה דעת רש"י לדעת השאלתות ונסתפק בדבריהם כמ"ש למעלה

ושיטת רבינו תם ושיטת ר"מ שווין בדעת השאלתות זולת דר"מ הוסיף דבעינן קדל"פ עם ראיות הבעל אמנם לפרש הסוגיא לפי דבריהם קשה מאוד והנה לכאורה נלענ"ד לפרש לשיטת ר"ת דרב מיירי בעידי כיעור ולאו משום דעדי כיעור כעדי טומאה ממש רק כיון דעדי כיעור יתפרסם הקול ואיכא לעז טפי ומוציאין אפי' מבעל אפי' יש לו בנים ללישנא קמא ובקול בלא עדים באין לו בנים ולאבע"א אף באין לו בנים אין מוציאין רק בעידי כיעור ור' מפיק בקול באין לו בנים ולכך ברייתא ר' היא, ולפ"ז הא דס"ל הלכתא כותי' דר' בקדל"פ היינו באין לו בנים והלכתא כותי' דרב בעידי כיעור אפי' ביש לו בנים. ומ"ש ר"ת ומיהו בבעל שראה דבר מכוער וכו' נלע"ד כונתו דהוי קשיא לי' מנ"ל דפליגי ר' ורבנן דהא אעג"ב דפשטי' דלישנא דברייתא משמע דליכא עדים רק ראיות הבעל כמו שפירש, אכתי איכא למימר דבראיות הבעל כעדים דמי דשויא אנפשי' חד"א ולזה כתב ר"ת דבאמת בעדים גופא אין הטעם משום דהוי ממש עדי טומאה רק משום שנתפרסם הקול אמנם לפי לשון המבואר בדברי ר"מ משמע לכאורה דעידי כיעור הוי כפתח פתוח וכעידי טומאה ממש א"כ הדק"ל אמאי לא נימא שויא אנפשי' חד"א (וראיתי להפני יהושע בסוגיא דפ"פ שכתב מפני שהוא מדרבנן ואכתי טעמא לא ידענא מה חילוק יש בזה ולדעתי פשוט דגם בא סור דרבנן שייך לומר שויא נפשא חד"א ואולי כיון למ"ש בפנים דבראיות הבעל לא גזרו חכמים כלל) ואפשר דלאו דוקא קאמר דדמיא לפ"פ זולת רבנן החמירו לשוייהו כעידי טומאה (ואפשר דזה כונת הפני יהושע) ור' ס"ל דבראיות הבעל החמירו לחוד ואנן ס"ל דבעינן עוד קדל"פ אמנם עכ"פ לפמ"ש למעלה משמע דהא דפסקינן כר' בקדל"פ מיירי באין לו בנים ובדברי השאלתות א"א לפרש כן דמלבד מה שהקשה הרא"ש קשה עוד דא"א לומר דאו או קאמר דהרי עידי כיעור וקלא דל"פ אינם שוים דבעידי כיעור מוציאין אפי' ביש לו בנים ובקדל"פ דוקא באין לו בנים והי' נראה ליישב דודאי ר' מיירי אף ביש לו בנים רק דס"ל דר' ורבנן אבעל ובנטען כמבואר בדברי הר"ת ולכאורה קשה דמה מהני ראיות הבעל לגבי נטען דבשלמא לגבי בעל שויא אנפשי' חד"א אבל לגבי נטען לא שייך זה וצ"ל דלכן מן הנטען מוציאין משום דהוציאוה מבעלה והוי קלא דמקמי נישואין לנטען ואי כמ"ש לעיל דז"א דהא כיון דמוציאין מבעל א"כ ממילא איכא לעז בנים ומבעל צריכין אנו להוציאה משום דשוי' אנפשי' חד"א.. אמנם אנן ס"ל דאין מוציאין מבעל אא"כ איכא קלא בהדי' משום דלא ס"ל שוי' אנפשי' חד"א. אמנם מכל זה דברי השאלתות א"א ליישב מכח זה, סוף דבר דברי. ר"ת ור"מ אי אפשר לעמוד על כוונתם בפי' כוונת השאלתות אי ההלכתא מיירי ביש לו בנים או באין לו בנים: ושיטת הרא"ש בכוונת השאלתות דרב מיירי בעידי טומאה ורבי מיירי בעידי כיעור, אמנם אכתי רבי גופא מיירי באין לו בנים וא"כ גם הא דפסקינן הלכתא כרבי בעידי כיעור וקלא דל"פ דוקא בלא בנים כמבואר בברייתא ובכה"ג ס"ל דהוי כעידי טומאה אבל ביש לו בנים אפי' בתרוייהו אין מוציאין אבל לשון השאלתות לא נראה כן כמ"ש למעלה אמנם יש לפרש דבעידי כיעור וקלא דל"פ כיון דמפקינן א"כ אף יש לו בנים מוציאין ובקלא לחוד מוציאין באין לו בנים וכ"ש בדבר מכוער לחוד והא דקאמר הא מתניתין רבי היא היינו דמוציאין מבעל בדבר מכוער, וא"כ עידי' כיעור היינו עידי טומאה וא"כ מתני' מיירי לעולם בלא עידי כיעור רק בקלא דפסיק ומוציאין מנטען דאלמי' לקלא בד"א באין לו בנים, ואם באו עידי טומאה היינו עידי כיעור מוציאין אף מבעל וכ"ש מבועל אף ביש לו בנים ואף ס"ל דכיעור לחוד לא מפקינן רק מבועל באין לו בנים ובתרווייהו מפקינן אף מבעל וא"כ אין בעל ובועל שוין. אמנם רבינו הטור כתב בשם הרא"ש דאף בשניהם אין מוציאין אלא באין לו בנים אז מוציאין בין מבעל בין מבועל ולעולם שניהם שוין וא"כ צ"ל דמפרש דברייתא רבי הוא באין לו בנים והיא היפך דברי השאלתות

וראיתי להנימוקי יוסף שפי' תצא דמצוה להוציאה שהיא בכלל יוצאת משום שם רע וא"כ צל"ע מאי ראי' מייתי בגמ' דמוציאין מן הנטען. אמנם ראיתי בסוף דבריו שהריטב"א כ' דבר מכוער דמיא לקלא דלא פסיק ואתחזק בב"ד ולבעל הוי בתר נישואין ולבועל הוי קמי נישואין. אמנם לפ"ז צ"ל דהכי מייתי ראי' כיון דחזינן דר' ס"ל תצא שלא בכתובה וא"צ התראה כדמשמע בירושלמי וכ"פ ברמב"ם א"כ ממילא ע"כ צ"ל משום דרגלים לדבר שזינתה ולכך הוי כקלא דלא פסיק אבל לרב דינה כשאר עוברת על דת וצריכה התראה ולפירושו צ"ל הא דאמרינן הל' כוותי' דר' בקלא דלא פסיק היינו דס"ל לגמרי כרבי דבעידי כיעור לחוד או קלא דל"פ לחוד מוציאין מן הנטען באין לו בנים. אמנם לענין אפסקי' אחר אין חילוק ואף דהריטב"א כתב אח"כ דנטען אלמויי אלמי' לקלא מ"מ מוכרח דכתב כן לרווחא דמילתא דהרי בלא האי טעמא כיון דהוא קלא מקמי נשואין אם כנס יוציא ועוד דהרי ברוצה להחזיר כתב הטעם דקים לי' בקלא דליתא וא"כ שוב א"צ לסברא דאלמויי אלמי' דכיון דכל שלא אמר קים לי' בקלא דליתא ממילא אסורה

שוב ראיתי דנראה כוונת הריטב"א דקלא דלא פסיק לחוד אין מוציאין אא"כ איכא עידי כיעור שהוגבה בב"ד ואז הוי הוחזק בב"ד ולא קול הברה דהוי עידי כיעור כמו רגלים לדבר כמו נרות דולקות גבי קדושין, ואפשר דבעינן נמי לא אפסקי' אחר דכיון דאלמי' לקלא חיישינן הא לא"ה אכתי לא הוי קול ממש וכן משמע בנ"י. והא דכתב דעידי כיעור הוי כקלא דלא פסיק ואתחזק בב"ד אין הכוונה דמיירי בעידי כיעור וקלא דפסיק רק עיקר הדיוק קאי על אתחזק בב"ד וכן מוכח מהנ"י שפירש כן לדעת הרי"ף דס"ל דאף מנטען בעינן תרתי, ועדיין צ"ע דמלשון הריטב"א משמע דבחדא מוציאין

סימן לא

תשובה להרב דק"ק בראד

הנה בנידון השאלה אשר מסר לי מעכ"ת מק"ק קרעמניץ. בדעתי הי' לבא בארוכה ולקחת