תשובות הרא"ם חלק ג פב

הרמב"ם פ"ב מהלכות גירושין הלכה ט"ו והעתיקו הש"ע סי' קכ"א בריא שאמר וכו' ואם כתבו ונתנו לה פסול והקשו הב"י והאחרונים דמנ"ל דאינו רק פסול מדרבנן והנה מקור לדין זה הוא בגיטין ריש פרק מי שאחזו והגאון פני יהושע חקר הטעם אמאי אין כותבין ונותנין עד שישתפה וכתב תחלה משום דבעינן שליחות והקשה ע"ז דא"כ לדעת הסוברים דלא בעינן שליחות בכתיבה תקשה אמאי אין כותבין ולענ"ד אשתמיטתי' דברי המרדכי ביבמות פרק ר"ג דכתב דאף דלא בעינן שליחות ממש מ"מ בעינן דאיהו הוי מצי עביד יעו"ש ודבר זה אשתמיטתי' גם להמגיה במשנה למלך ע"ש (ובלא"ה דבריו תמוהין שם מאד במה שכתב דנ"מ שצוה למוסרו לידו וכו' ודברים אלו מרפסין איגרא דהרי עיקר ברייתא בהכי מיירי) אמנם בלא"ה דברי הפני יהושע תמוהין במה שכתב הטעם דלכך אין כותבין משום דאיהו לא מצי למעבד דהרי לשיטת הרבה פוסקים שוטה כשר לכתוב גט בגדול עומד על גביו אפי' תורף וא"כ לדעת הפוסלין משום דבעינן שליחות אבל אם הבעל בעצמו כותב וגדול עומד ע"ג אע"פ שהוא שוטה נראה דכשר דלא שייך טעמא דשליחות וכיון דאיהו מצי למיכתב מצי למעבד שליח, ומכ"ש לפי מ"ש בעצמו לחלק בין גט לחליצה דבחליצה עומד ע"ג כשר משום דמעשה החליצה מוכיח משא"כ בגט שעושה לצורך אחרים א"כ כשכותב לעצמו לחליצה דמיא וכשר לכ"ע בעומד ע"ג וא"כ מצי עביד שליח. אמנם לענ"ד פשוט וברור דהטעם בעצמו הוא הטעם שכ' הרמב"ם גבי אמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה דפסול משום שלא נכתב לשם גירושין כיון דאינו יכול לגרש עכשיו וא"כ ה"ה הכא כיון שאינו יכול לגרש עכשיו הוי נכתב שלא לשם גירושין. והנה ביבמות דף נ"ב ע"ב בעי רמי בר חמא ביבמתו מהו ופירשו התוס' דהא איבעיא אי הוי ריח הגט אם לאו אבל גיטא מעלי' ודאי לא הוי מדאורייתא והרא"ש פירש האבעיא גם מדאורייתא דאפשר כיון דבידו לבא עלי' לאו מחוסר מעשה הוא אמנם מלשון הרמב"ם פרק ג' הלכה ו' מבואר דמפרש האבעי' מי נימא כיון דאגידא בי' והיא קצת אשתו הוי לשם גירושין או דלמא כיון שאינו אשתו גמורה לא הוי לשם גירושין. והנה באמת לכאורה קשה על הרמב"ם אמאי לא נימא כל שבידו לאו כמחוסר מעשה והרי מבואר בגיטין דכל דלאו מחוסר מעשה הוי לשם גירושין דהרי ר' יוחנן מחלק בין שוטה לישן דישן אינו מחוסר מעשה משמע גם כן דאי הוי שוטה לאו מחוסר מעשה הוי הכתיבה לשם גירושין ואף אם נחלק בדוחק בין שוטה ליבמה מ"מ הרי קי"ל כל שבידו לאו כמחוסר מעשה. שוב מצאתי לבעל מחנה אפרים שכתב שס"ל להרמב"ם דמקרי לאו בידו משום דאי בעי' ערקא ואזלא לעלמא ולקמן יתבאר עוד. אמנם לפ"ז קשיא לשיטת הרמב"ם אמאי לא פשטינן לה מדר' יוחנן גבי קורדייקוס דהרי שוטה נשואה אגידא בי' טפי ואפ"ה ס"ל לר' יוחנן דאין כותבין ונותנין וכבר כתבנו הטעם משום דהוי נכתב שלא לשם גירושין ואי משום דשוטה מחוסר מעשה הא כבר כתבנו דע"כ גם יבמה הוי מחוסר מעשה וניחא לי' להרמב"ם דודאי בשוטה נשואה שהיא אשתו ממש באמת לא קא מבעיא לן דהוי גיטא מדאורייתא רק דר' יוחנן ס"ל דמדרבנן אין כותבין רק ביבמה מיבעיא לי' מדאורייתא כיון שאינו אשתו גמורה כמבואר בלשון הרמב"ם אבל מדרבנן בלא"ה הוי גיטא שהרי הגט פוסל היבמה מהיבם ועיין בחידושי רשב"א ורמב"ן והוי ריח הגט וא"כ שפיר הוכיח הרמב"ם דר"י אינו פוסל הגט בשוטה רק מדרבנן וכיון דהוכחנו דהא דאין כותבין הוא רק מדרבנן ממילא מוכח גם דאין נותנין הוא ג"כ רק מדרבנן והטעם יתבאר לקמן והוא דיש לדקדק דר"ל קאמר כותבין ונותנין ור"י לא קאמר רק אין כותבין ואמאי לא פליג גם אנותנין אם כתבוהו כשהי' בריא וצ"ל דממילא מוכח כן ואף דאין כותבין הטעם משום דאינו לשם גירושין ואין נותנין הטעם משום דאיהו לא מצי למיעבד מ"מ ממילא מוכח דכיון דהטעם דאין כותבין משום דנכתב שלא לשם גירושין היינו שאינו יכול לגרש עכשיו ואי ס"ד דנותנין א"כ ממילא יכול לגרש עכשיו וא"כ ממילא נכתב לשם גירושין אע"כ דגם אין נותנים וא"כ ממילא מוכח דגם אין נותנין הוא רק מדרבנן דאי סק"ד דאורייתא תקשה אמאי לא פליג אנתינה וא"ל דממילא מוכח דז"א דהא דאין כותבין הוא רק מדרבנן והא דאין נותנין הוא דאורייתא אלא ודאי דגם אין נותנין הוא רק מדרבנן והשתא דאתינא להכא י"ל דגם הרמב"ם ס"ל דבשוטה הוי ודאי לשם גירושין דכיון דהיא אשתו נשואה ואגידא בי' והא דאין כותבין הוא מטעם שליחות וס"ל להרמב"ם דבשוטה פסול לכתוב הגט אף בגדול עע"ג בתורף מדרבנן כמו שנראה מדברי הה"מ והב"י בדעת הרמב"ם והנה במה שכתבתי למעלה דהכא אף דאיהו לא מצי עביד הוא רק מדרבנן אמינא בה טעמא דהא בלא"ה קשיא לר"ל דהרי היא הלכה פסוקה מידי דאיהו לא מצי עביד שלוחי' לא מצו עביד, ואי משום דסמיא בידן מאי בכך אכתי השתא לא מצי עביד ודוחק לומר דפליגי בהא אי מקרי כל שבידו אם לאו אמנם כן נלע"ד דיש לחלק דהרי מצינו בקידושין דף ד"ג דעבד מצי משוי שליח לקבל גט מיד רבו אף לרשב"א דס"ל בשטר ע"י אחרים דוקא וצ"ל משום דכיון דעיקר הטעם משום דאין לו רשות בפ"ע ולא יצא מרשות רבו אבל כשאחר מקבלו לא שייך זה וכן לשיטת רש"י שהביא הרשב"א בנדרים דף ע"ב דאפוטרופוס יכול להפר כששמע אע"ג דלא שמע הבעל אי לאו דאינו יכול להיות שליח על שמיעה אע"ג דהבעל עצמו אינו יכול להפר אע"כ כיון דעיקר הטעם הוא דאין הפרה קודם שמיעה וכיון דשלוחו כמותו הוי כשמיעת הבעל וגדולה מזו כתב הרשב"א כאן בשם התוס' דאף לר' יוחנן נותנין אע"כ דיש לחלק דכיון דעיקר הטעם דאין שוטה יכול לגרש משום דלא מקרי נתינה שאינו בן דעת וכיון שעשה שליח בעודו בריא והוא בן דעת הרי הוא כמותו ויכול לגרש עכשיו ולכך אינו פסול רק מדרבנן וכן משמע קצת בתוס' בגיטין דף י"ג ד"ה לא יתן לאחר מיתה שכתבו דקמ"ל דאע"ג דעשה שליח ומסרו לו בחיים והתחיל, ג"כ מחיים אפ"ה אין גט לאחר מיתה וקשיא דת"ל דכיון דאיהו מת ולא מצי עביד ת"ל דשליח לא מצי עביד אע"כ דיש לחלק כדכתיבנא ודוחק לומר שזהו בעצמו כונת התוס' מזה הטעם דהרואה יראה דבפירוש כתבו התוס' דעיקר הטעם דאין גט לאחר מיתה, שוב ראיתי במחנה אפרים שכתב מקצת כעין מה שכתבתי אמנם הקשה לעצמו מב"ק דף קיו"ד מהא דאם הי' כהן זקן או חולה נותנה לאנשי משמר ופירש"י משום דכיון דאיהו לא מצי למעבד עבודה ולאכול אינו יכול לעשות שליח ולענ"ד לק"מ דהא בלא"ה הכהנים שלוחי דרחמנא נינהו כמבואר בחידושין דף ה' ובנדרים, אמנם באמת זה הכהן עצמו הוא ג"כ שליח דרחמנא וזכתה לו התורה ולכך יכול לעשות שליח אחר אבל אם הוא אינו ראוי לעבודה אינו שליח דרחמנא וממילא אינו יכול לעשות שליח והכהנים אחרים הם שלוחא דרחמנא ודוק. ומעתה נבא לבאר שיטת תוס' והרא"ש והטור גבי קורדייקיס דאם כתבו ונתנו בטל מדאורייתא וצריך אני לבאר תחילה מה שכתבו גבי האומר ללבלר ביבמות דף נ"ב דלאשה דעלמא אינו גט וכתבו התוס' שק כתב זמן