תשובות הרא"ם חלק ג עז

גם מ"ש דמדברי הראב"ד מוכח דאף באיסור תורה בעי גט לא ידעתי כונתו כיון דהפילה ליכא איסור כלל וצריך אני לפרש דברי הראב"ד הנה דעתו דלאחר תשעים יום מפרישין אותו בלא גט וכן נראה מלשין הנמ"י ולא סמכינן אהפרשה בתוך צ' יום רק באשת כהן אי לאו משום קנס הוי סמכינן אהפרשה כיון שנאסרה עליו אבל אשת ישראל לא קנסו שלא יחזיר עולמות רק משום קנס לא רצו לחלק בין אשת כהן לישראל וע"ו הקשו דלר"מ דאסור להחזירה אמאי מקיים כיון דבגט אסור להחזירה א"כ יוציא ולא יחזיר ביבמה כדי לקנסו ולא תסגי בהפרשה כמו בכהן דלא רצה לסמוך אהפרשה כדי נקנסו דבשלמא לר"מ אין הגט קנס כלל אבל לר"י הגט הוא קנס וע"ז תירץ משום מצות יבום וכן מבואר ברשב"א, והמעיין ברשב"א יראה שגם תירוץ המל"מ אינו מספיק ואין הטעם משום חיזוק כמו שהקשה הנודע ביהודא רק הטעם משום דעביד איסורא ולא יהא הרשע מאריך ברעתו נשכר, אמנם לפי הגירסא בספרים שלנו דבמפלת צריך להמתין צ"ל דהא דאינו מוציא בגט משום דבעי' לעשות מצוה, והראב"ד ע"כ לא ס"ל הא דאל"ה לא הוי מקשה אמתני' מידי. וצ"ל דס"ל קודם שהפילה מפרש פריש משום איסור ואחר שהפילה א"צ להמתין רק משום קנס הוי קשי' לי', והראב"ד לא גרם מפלת וא"כ מוכח מהראב"ד להיפך ודוק

והנה לפמ"ש למעלה בכוונת התוס' בסוט' הוא נגד התוס' דהכא דכאן כתבו דבהבחנה יש להחמיר טפי, והי' אפשר לומר דדוקא בנשא יש להחמיר במניקת טפי משום סכנה אבל בארוסה י"ל בהיפך דיש להחמיר בהבחנה טפי, אבל דברי אמו"ז מהרש"א ז"ל תמוהין במ"ש שם ביבמות ד"ה ולא קתני דל"ג ר"מ דהרי לא תתארס שהביאו התוס' לקמן הוא דברי ר"מ ועוד דע"כ צ"ל באירוסין לא קניס ר"מ משום דליכא סכנה וא"כ מה ראי' מייתי מכנס דקניס ר"מ, ולא מהני מה שאיסורו עכשיו מדאורייתא רק אליבא דרבנן וגם דברי הטור והש"ע צ"ע דהרי דעת הרא"ש מבואר דדוקא בקידש מהני בריחה אבל לא בכנס ומכ"ש גבי מניקת דחמיר טפי משום סכנה כשיטת התוס' בסוטה, וכבר כתבתי דאף בשיטות התוס' ביבמות י"ל דוקא באירוסין הבחנה חמורה אבל בכנס מניקת חמורה וכן דעת הנ"י דבכנס ומעוברת לא מהני בריחה. והש"ג כתב דאף באירס לא מהני בריחה

נחזור לעניינינו דלפמ"ש למעלה יש ליישב קושיית מהרש"א שהקשה לשיטת התו' מנ"ל דגזר ר"מ נתנה בנה למניקה שמא תחזור נלע"ד דהנה הרא"ש כ' אף דאלמנה ג"כ אינה משועבדת להניק מ"מ עשו תקנה בין אלמנה ובין גרושה אסורה להנשא ורוב נשים חסות ואם הי' מותרת להנשא לא היתה מניקה כלל, ונראה כוונתו דלכך אסרו בנתנה בנה למניקה או בשאר נשים שאינן מניקות כמו גמלתו דאם היינו מתירין באינה מניקה לא היתה מניקתו כדי שתהא מותרת להנשא ולכך אסרו אף באינה מניקה. ושיטת הרשב"א כתבתי למעלה דמתיר אף בגרושה מניקת משום דבאינה מניקה לא היו יכולין לגזור עלי' מן הדין כיון דאינה משועבדת וא"כ אם נגזור במניקה אדרבא יוגרע כח הולד דלא תניק כלל, והנה אם נימא באלמנה מותרת בנתנה בנה למניקה ולא גזרו עלי' רק כשהיא מניקה בעצמה א"כ ממילא אין לחלק בין אלמנה לגרושה דהרי לא חשו באלמנה אם היא מניקה בעצמה אם נגזור עלי' דלא תניק כלל ותתן בנה למניקה כדי שתנשא משום דצ"ל דאין זה חשש כלל דמה בכך שתתן בנה למניקה כיון שלא חיישינן שתהדר בה וא"כ ממילא בגרושה כשהיא מניקה בעצמה יש לגזור, וא"ל דאי בעי' לא תניק כלל דמה בכך יתן האב למניקת ונתנה בנה למניקת שפיר דמי דהרי באלמנה מותרת בנתנה בנה למניקה. והנה בברייתא קתני מניקת שמת בעלה ולא גרשה

נחזור לעניינינו בנ"ד שהיתה מעוברת בשעת מיתת בעלה ואח"כ בעודה מעוברת אף אם אמת הדבר שנצטמקו דדי' מחמת חולי אכתי אין להתירה כיון דבשעת מיתת בעלה היתה בכלל מניקת חבירו דמעוברת למניקה קיימא וחל עלי' גזרת חכמים כמבואר בריב"ש דמטעם זה אפי' לא התחילה להניק אסורה. ומה שרצה המתיר לסמוך עצמו על דברי הח"צ במח"כ שגג בזה דע"כ לא הקיל הח"צ אא"כ בצמקה בחיי בעלה דע"ו סובב והולך שם כל התשובה שהי' לה צימוק דדים אף בילדים הראשונים רק דרצה להוכיח דלא נימא דע"כ לא התיר הרא"ש אא"כ ילדה בחיי בעלה ונתנתו למניקה אבל בהניחה מעוברת אף שילדה ונתנתו למניקה אחר מיתת בעלה אסורה כיון דבשעת מיתת בעלה היתה עדיין מעוברת וחל עלי' איסור מעוברת חבירו וע"ו השיב דאף איסור מעוברת לא חל עלי' בשעת מיתת בעלה משום דעיקר האיסור משום קיימא למניקה וזו לא היתה עומדת להניק כיון שיש לה צימוק דדים. והנה הרב ח"צ ז"ל רצה לדקדק זה מלשון הרא"ש והפוסקים דבצמקו כתבו סתם ובפסק חלבה כתבו בחיי הבעל ולכך פירש כוונתם דלכך כתבו פסק. חלבה בחיי בעלה להורות לנו דמיירי בכבר ילדה והתחילה להניק ואח"כ פסקה בחיי בעלה ובצמקה כ' סתם כל שאינה רגילה להניק ומשמע אף שהיא עכשיו עדיין לא ילדה ולא התחילה להניק ג"כ מותרת. ובאמת אין דקדוק זה מוכרח בלשון הרא"ש והפוסקים ופשטן של דברים משמע דלא זו אף זו קאמרי לא מיבעיא בצימוק דדים שאינה רגילה להניק לעולם אלא אפילו שאין לה צימוק דדים רק עכשיו פסק חלבה אפי' הכי שריא: ובאמת לכאורה יש טעם לחלק ולומר אע"ג דצימוק דדים ומעוברת לא קיימא להניק מ"מ יש לאוסרה מטעם דאתי לאחלופי בלא צמקו דדי' כדמשמע באשר"י דכל דליכא מידי דמינכר גזרינן כמו בגמלתו בחיי בעלה אעג"ב דלא הי' בכלל מניקה בחיי בעלה אפ"ה הוי ס"ד להחמיר אטו לא גמלתו אי לאו דמידי דמנכר הוא כמבואר ברא"ש וה"ה הכא דליכא מידי דמנכר בעודה מעוברת אף דיש לה צימוק דדים אמנם י"ל דבאמת בעודה מעוברת אסורה רק אחר שילדה ונתנה בנה למניקת ממילא ליכא לאחלופי דנתנה לא מחליף בלא נתנה וגזירה דלמא הדרי בה לא שייך כיון דיש לה צימוק דדים ובלא"ה אינה יכולה להניק ואפשר אף לפי שהוכחתי במק"א דצימוק דדים עצמה הוי מידי דמנכר אכתי אפשר דאסורה בעודה מעוברת משום דדוקא בצימוק דדים שכבר ילדה ונתנה למניקה ניכר שהיא אינה מניקה כלל מחמת הנימוק משא"כ ד בעודה מעוברת

נחזור לענינינו דע"כ לא התיר הח"צ אא"כ צמקה בחיי בעלה אבל לאחר מיתת בעלה אסורא מתרי טעמא חדא דהרי היתה בכלל מעוברת בשעת מיתת בעלה כמש"ל ועוד דחיישינן שמא תעשה סיבה שיצטמקו דדי' כמו שכתב הריב"ש וכן מוכח שם כל התשובה וחלילה לתלות ברב מובהק כמוהו בוקי סריקי והדבר ברור דאין לחלק ואף בנצטמקו מחמת איזה סיבה ידוע לא מהני דהרי אף במת היינו אוסרים שמא תחנקנו ומשמע אף במת מאיזה סיבה ידועה אי לאו דלא עבידי נשי דחונקין בנייהו, ויש מי שרצה להתיר אחר ט"ו חודש משום דקשי' לי' אמאי פסקו כר"מ דבעינן כ"ד חודש נגד ר"י אלא ע"כ דר"מ גזר כ"ד חודש והלכה כר"מ בגזירותיו וא"כ בנתנה בנה למניקה דמינכר לא גזרינן וכל דברי' תמוהין חדא