תשובות הרא"ם חלק ג עה

ושכרו לה מיניקת ואת"ל דאתי לאשמועינן דלא מהני אם רצונה למסמס בביעי וחלבא א"כ אזלא לה הוכחת הב"ש עכ"ל ודבריו תמוהין במה שכתב אם רצונה למסמס בביעי וחלבא דאם כונתו לאחר מיתת בעלה עכשיו רצונה למסמס בביעי וחלבא זה לא הי' צריך הרא"ש להשמיענו דבזה לא עלה על דעת אדם להקל ועוד דאכתי תקשה קושיות הב"ש מהיכן הי' הילד חי בחיי בעלה והרי מלשון הרא"ש משמע ג"כ דנולד הילד בחיי בעלה ואם כונתו דלא נתנה למניקת בחיי בעלה רק דהוי ממסמסא לי' בביעי וחלבא זה יותר תימא דא"כ הוי גומלתו בחיי בעלה דשריא אף בלא צמקה ואף דאפשר דנולד סמוך למיתת בעלה ועדיין לא נגמל הילד אבל זה אין הדעת סובל לפרש כן לשון הפוסקים והנכון בדברי הרא"ש כדעת הב"ש דלכך כתב הרא"ש ונתנה למניקה בחיי בעלה דאל"ה לא משכחת לה דמותרת מטעם צימוק דאי לא נתנה למניקה ע"כ מהיכן הי' הילד חי אלא דהוי ממסמסא לי' בביעי וא"כ היינו גומלתו בחיי בעלה דבלא"ה מותרת ולכך כתב הרא"ש דבנתנה למניקה ג"כ מותרת מטעם דכבר פסק חלבא בחיי בעלה או דמעולם צמקו דדי' ודוק

נחזור לענינינו דלשיטת הב"ש קאי שכרו לה מיניקת גם על צימוק דדי' וא"כ איכא למימר דמטעם נתינה למניקת הוא מידי דמינכר ולא אתי לאחלופי, אמנם אף לשטה זו אכתי תקשה דאתי לאחלופי נתנה למניקה וצמקה ופסק חלבה בנתנה למניקה ולא פסק חלבה ולא צמקה ואין ליישב משום דנתנה למניקה גופא אינו אלא מטעם גזירה דלמא הדרה בה ולא גזרינן צמקה או פסק חלבא ונתנה למניקה אטו לא צמקה ולא פסק חלבה משום דהוי גזירה לגזירה דזה אינו דהרי הרא"ש והמרדכי בשם ר"י כתבו דאפי' נשבעה המיניקת לא מהני משום דגזרינן אטו לא נשבעה וגם אתי לאחלופי בשאר נשים שלא נשבעו משום דזה אינו ניכר אעג"ב דהוי ג"כ גזירה לגזירה, אלא ע"כ צריך לומר דצמקה גופא או פסק חלבא גופא הוי מידי דמינכר כיון שאנו רואין שמעולם אין דרכה להניק או בפסקה ג"ח הכל יודעין שפסק חלבה או בפסק מחמת חולי הכל יודעין ומידי דמינכר הוא כיון דחלתה ועכשיו אינה מניקה כלל וכדומה לזה וא"כ שפיר יש לחלק בין אינה יכולה להניק כלל ובין שמניקה לפרקים רק שאין לה די סיפוק הילד וצריכה למניקת שפיר מתחלפא באשה שהיא מניקה לפרקים לתענוג ושכרה מיניקת כדי שלא יהא מוטל עלי' טורח הנקה תמיד כמו שפירש השב יעקב תשובת הרא"ש וזה ודאי לא מינכר והוא בכלל מניקת חבירו ובכלל גזירת חכמים וכן משמע לשון הרא"ש שכתב שאינה מניקה בשום פעם ודוק

סימן כו

ב"ה

דין מניקת

צריך אני לבאר תחלה מה שהקשה האמונת שמואל בסי"ל דהגמ' לא הדר אף מגוף הדין דגרושה שריא והפ"י והכנ"י תרצו דעיקר קושי' ר"ת ממניקת דלפי הס"ד במעוברת מיירי אף בגרושה וא"כ ה"ה מניקת דבחד בבא תני לה ודבריו דחוקים ועיין ברא"ש דמבואר להדיא דמעוברת גופי' דייק לה ובלא"ה לענ"ד אין תירוצו מספיק והדבר פשוט דס"ל לר"ש הזקן אף דמעוברת חבירו אף גרושה משמע מ"מ בלשון מיניקת חבירו לא גרושה במשמע כמו שלא נכלל נכרית בכלל מיניקת (ור"ת ס"ל דרוב נשים חסות וכל הנשים שרגילות להניק נכללות בכלל מניקת חבירו) אמנם לפענ"ד הדבר פשוט דכונת ר"ת ממעוברת גופי' דבמעוברת חבירו נכלל גרושה אף דמצינו לפעמים בש"ס דמוקמי' ברייתא בחדא גונא מ"מ כיון דמתחלה הי' סבור דמיירי בכל גווני כי הדר בי' הו"ל למימר הב"ע באלמנה כמבואר בכמה דוכתי אלא ודאי דאף לפי המסקנא מיירי בכל גונא והנה בין לתירוצא דידי ובין לתירץ הפ"י אין ראי' כלל לאסור צימוק דדים במעוברת דלענין צימוק דדים ודאי י"ל תירץ הא"ש הנ"ל ובזה שכתבתי מיושב מה דהביא הרא"ש ביבמות הקושיא דאינו ניזונית ולא הביא הקושיא דמה פסקא ובכתובות לא הביא הקושיא ראינו ניזונות והביא החילוק ומה פסקא משום דביבמות לא כתב הסברא בדעת הר"ש דחכמים עשו תקנה באלמנה כיון דאין לו אב ולכן הקשה מאינה ניזונת ולא מצי למיפרך מה פסקא ודעת ר"ש משום דא"ל דגרושה אינו בכלל מיניקת חבירו והיא כנכרית אבל בכתובות דהביא הסברא בדעת ר"ש דאף דאלמנה אינה משתעבדת רק חכמים עשו תקנה ולכן הביא החילוק דמה פסקא. דל"ל דגרושה כיון דאינה משתעבדת אינו בכלל מניקת חבירו דהרי גם אלמנה דאינ' משתעבדת ומ"מ הוא בכלל מיניקת ומנ"ל לחלק דאם יש לו אב לא עשו תקנה והנה לפי הטעם שכתב הרא"ש בדעת הב"ש דבאין האב קיים אף באינה משועבדת עשו תקנה כדי שתניק ולפ"ז מ"ש הצ"צ בכונת הרא"ש דכונתו אף דאלמנה ג"כ לפעמים אינה משעבדת באומרת איני ניזונית מ"מ עשו חכמים תקנה שלא תנשא בכדי שתניקה דכיון דלא תנשא ממילא תניקוהו והנה לפי שיטת הר"ש הזקן ולמ"ש הרשב"א והר"ן דדוקא באינו מכירה מותרת משום דאי בעי לא תניק כלל משא"כ במכירה והנה לדעת הברייתא דנתנה בנה למניקת שריא להנשא הדר סברת הרא"ש כיון דמותרת להנשא ממילא לא תניקהו ותתנה למניקת אמנם באמת לדעת הברייתא דמותרת בנתנה למניקה ע"כ צ"ל דבנתנה למניקה אין כאן חשש סכנה לתינוק כיון דלא חיישינן דלמא הדרה, (וצ"ל דלא חיישינן דלמא תנשא המיניקת לאיש אחר דהוא חששא רחוקה ועוד אשה אחרת אינה בושה לתבוע ליורשים ועוד דודאי לא חיישינן דתניקהו וקטלה לי' רק דחיישינן שתגמלוהו ותסמוך עצמה שתוכל לגמלה וזה דוקא בה אבל בנכרית מה לה לגמלה או שתתנה למניקת אחר או ליורשים ולמסמס לי' וצ"ל באמת אף באלמנה לא גזרו רק כשהוא מניקה בעצמה ואי דכל הנשים יתנו למיניקת מה בכך כיון דבאמת אין חשש בנתנה למיניקת וא"כ לפ"ז ודאי אף בגרושה אסור כיון דגם באלמנה לא גזרו רק כשהיא מניקה בעצמה וא"כ אין חילוק בין אלמנה לגרושה וא"ל דחכמים עשו תקנה דהרי אין כאן תקנה ומכ"ש לפי מ"ש הרשב"א הטעם דאי בעי לא תניק כלל ומה בכך דלא תניק כלל ובאמת תהי' מותרת כמו אלמנה ולפ"ז י"ל דמוכח דאף ר"מ גזר בנתנה בנה למניקת מדקתני בברייתא מניקת שמת בעלה משמע שמת בעלה ולא גרושה וצ"ל דגרושה מותרת ואי ס"ד דנתנה בנה למניקת מותרת א"כ פ"כ דר"מ מיירי בלא נתנה למניקת א"כ גם גרושה אסורה

נחזור לענינינו דלדברי הרא"ש אין לחלק בין עני' לעשירה די"ל דבאין לו אב עשו תקנה כדי שתניק האם ואולי באין משפחתו רגילה להניק לא שייך זה אבל הדבר פשוט לענ"ד דלא חילקו בין אלמנה לאלמנה כיון דלא מנכרא מילתא בין עני' לעשירה